לאחרונה פורסם בכתב העת השמרני השילוח, מאמר מאת עומר דוסטרי הקורא לשוב לתפיסת ההכרעה שאפיינה את צה”ל בעשורים הראשונים לקיומו. דוסטרי טוען כי בניגוד לתפיסות הרווחות כיום, ניתן ורצוי להכריע את צבאות הטרור באמצעות תמרון יבשתי, בדומה לדרך בה הוכרעו צבאות מצרים, סוריה וירדן במלחמות ישראל.
אני שותף לביקורתו של דוסטרי על השפה המבלבלת והרעיונות הפוסט מודרניים שחדרו לשורות הפיקוד הבכיר של צה”ל בעשרים השנים האחרונות. עד לאחרונה בצה”ל דיברו יותר מדי על אפקטים, הרתעה וצריבת תודעה ופחות מדי על השמדה והכרעה. במקביל, לא ניתן להתעלם מכך שעל אף היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות המרשימות של צה”ל המאפשרות השמדת מטרות רבות בדיוק רב ובקצב גבוה, תוצאות המבצעים הצבאיים בשלושת העשורים האחרונים לא היו מספקות. הם לא הביאו לשקט ארוך טווח ולא אפשרו מינוף יעיל להישגים מדיניים. מדי שנה תקציב צה”ל הולך וגדל, אך התפוקות האסטרטגיות שהוא נותן הולכות ופוחתות.
דוסטרי טוען כי ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להכריע צבאית כוחות בלתי פורמליים (ארגוני גרילה וצבאות טרור). באמצעות מספר מקרי בוחן הוא מבקש להראות כי חזרה לתמרון יבשתי היא הפתרון לבעיות הבטחון של ישראל מול החזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. אך בחינה מהירה מראה כי לא ניתן להשוות בין עזה ולבנון לבין המקרים שנבחנו. במלאיה וקניה שלטו הבריטים במדינה והפעילו בה את עוצמתם בחופשיות ולאורך שנים, כך גם במקרים של הצרפתים באלג’יריה והאמריקאים בדרום וייטנאם. אולם חרף הצלחות אלו, בכל אותן דוגמאות נאלצו כוחות המערב לסגת שנים ספורות לאחר מכן וברוב המקרים הוחלפו באותם כוחות גרילה נגדם נלחמו.
שתי הדוגמאות הנוספות שמביא דוסטרי הן היחידות בהן הושגה הכרעה צבאית מתמשכת וברת קיימא של הטרור – הטרור הטמילי בסרי לנקה והטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. אך דווקא הן מוכיחות עד כמה טענתו של דוסטרי מנותקת מההקשר הישראלי הנוכחי. הבסת הטרור בסרי לנקה ויו”ש הושגה במאמץ רב ובפעילות מתמשכת רבת שנים, ולא במבצע בן שבועות ספורים. אך חשוב מכך – בשתיהן לא הסתיימה נוכחות הכח הצבאי ופעילותו השוטפת עד ימינו אלה. לו ייסגו צה”ל מיו”ש או צבא סרי לנקה מהאזורים הטמיליים, ישובו התנאים להתחדשות הטרור. לא במקרה אלו שני המקרים היחידים מתוך אלו שנבחנו בהם מצליח הצבא לקיים שליטה מתמשכת בשטח – רק באלו מקיימת המדינה זיקה אידיאלוגית, היסטורית ודמוגרפית לשטח מתוכו פועל הטרור. זיקה זו היא המאפשרת לה להתמיד בשליטתה הצבאית על אותו השטח.
אם כך, תמרון יבשתי אכן יכול להביס את הטרור, אך רק בתנאי שהוא נמשך חודשים ושנים ארוכות וכי לאחריו נשארת נוכחות צבאית רצופה בשטח שטוהר מטרור.
נחזור כעת להמלצתו של דוסטורי. לטענתו, תמרון יבשתי יוכל לסייע לישראל להכריע את אויבה. אילו אויבים? באילו זירות? מה ייחשב כהכרעה? לשאלות בסיסיות אלו הוא לא נותן מענה. לו היה מנסה, היה מגלה כי הדברים אינם כה פשוטים כפי שהיה רוצה לחשוב.
שני איומי צבאות הטרור הרלוונטיים כעת במקרה הישראלי הם חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. ייתכן שבעתיד יתפתח איום דומה גם מסוריה, אך לא זו העת לדון בו. הבה נבחן כל אחת מהזירות האלו והאם תמרון קרקעי יוכל לסייע להשיג בהן הכרעה.
עזה
אין ספק שבכוחו של צה”ל לכבוש את רצועת עזה תוך הסבת נזק משמעותי לחמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. כיבוש זה יושג במחיר כבד של אבידות לכוחותינו ולאוכלוסיה האזרחית בשני הצדדים ויגרור אחריו ביקורת בינלאומית משמעותית, אבל נניח לרגע שישראל תוכל לעמוד בכל אלו וכי העלות שווה את התועלת. כיבוש הרצועה ומיגור החמאס, אין משמעותו חזרה ל-2005, לימים שלפני ההתנתקות, אלא ל-1993, לימים שלפני הסכם אוסלו. כלומר, על חיילי צה”ל יהיה לשבת בתוך מחנות הפליטים ובערים הצפופות לפחות בשנים הראשונות. ישראל תשוב לשלוט על לפחות מיליון וחצי פלסטינים באופן קבוע (ישנן הערכות שונות דבר גודל האוכלוסיה בעזה).
אני לא מכיר אחד מחוץ לשוליו הקיצוניים ביותר של הימין שמעוניין במציאות כזאת.
לבנון
כאן המצב מסובך יותר. תמרון בלבנון יהיה קשה וכואב הרבה יותר בשל גודל השטח, הטופוגרפיה ההררית והמיומנות הצבאית של החזבאללה, אבל גם כאן אני מאמין שצבא נחוש ומיומן יוכל לתמרן בהצלחה ולכבוש כל יעד שיוצב לו. אך מה נשיג בכך?
נניח שהממשלה תטיל על צה”ל לכבוש את דרום לבנון עד הליטני. משתושג המטרה, יעמדו בפני ישראל שתי אפשרויות – לסגת בחזרה לגבול הבינלאומי רק כדי לאפשר לחזבאללה לבנות מחדש את כוחו (כפי שהוא עושה מאז 2006). או להמשיך להחזיק בשטח, ואז החזבאללה יבנה את כוחו מצפון לליטני, מצוייד בלגיטימציה פנימית, ערבית ובינלאומית, אשר להן הוא זקוק נואשות, למאבק ב”כיבוש הישראלי”. נכבוש עד האוואלי, אזי הוא יתמקם מצפון לו. נניח שנחליט לגמור עם החזבאללה אחד ולתמיד, לכבוש את כל לבנון, לחסל את החזבאללה ואז לסגת. כאן כבר יש להטיל ספק כבד ביכולתו של צה”ל להשלים את המשימה, ועל אחת כמה וכמה בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שתינתן לישראל לצורך זה. אבל גם לו יעמוד צה”ל במשימה, החזבאללה ובעלי בריתו יפעלו כנגד כוחות צה”ל משטח סוריה. יהיה צורך לכבוש את כל שטחן של לבנון וסוריה כדי להביס סופית את החזבאללה. זאת בהנחה כי חזבאללה וארגוני טרור אחרים שיפעלו נגד ישראל לא יקבלו מחסה בטורקיה או בעיראק.
לסיכום: תמרון הכרעתי בעזה אפשרי, אך המצב בסופו אינו רצוי לישראל, ואילו בלבנון אפשרי רק תמרון מוגבל, כזה שלא יוכל לשנות את מצב האסטרטגי מול החזבאללה באופן משמעותי, אלא לכל היותר להשיג “הרתעה”.
את התמרון יש לייחד רק להשגת אותן מטרות שאותן הוא יכול להשיג ביעילות: הכרעת צבא קונבציונלי. משימה שלא עומדת על הפרק, אבל החלשת יכולת תמרון מצידנו עשויה דווקא לקרב אותה; כיבוש שטח והרחבת גבולותיה של ישראל; כיבוש שטח והקמת מדינת חסות בו; או להפלת שלטון במדינה עוינת והחלפתו באחר. למעט המשך הרתעת איומים צבאיים על ישראל, אף אחת ממטרות אלו לא עומדת על הפרק בשיח הפוליטי הישראלי.
אז האם עלינו לוותר על יכולות התמרון של צבא היבשה? והאם נגזר עלינו להתפשר או להכנע לדרישות צבאות הטרור? לא ולא.
כדי להתמודד עם צבאות הטרור יש לחזק את מערכי ההגנה שלנו מול הגבולות, לשפר את המענה כנגד איום הרקטות באמצעות פיתוח מערכות יירוט בלייזר יעילות וזולות, ובעיקר לפעול באמצעים אחרים, גלויים וחשאיים, כדי להביס אותם מדינית. במקביל על מדינת ישראל להמשיך ולטפח את צבא היבשה ואת יכולתו לתמרן לעומק האויב, זאת כדי להשאיר בידיה את כל האפשרויות פתוחות, וכדי לקדם שינויים שעלולים להתרחש בשכונה הבלתי יציבה בה אנחנו חיים. את זאת יש להבטיח באמצעות אימונים איכותיים, מאתגרים ותכופים, תורות לחימה מעודכנות וציוד ראוי – ליחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים.
תוספת:
חבר ותיק הפנה אותי בהתכתבות פרטית למאמר מעניין של עופר שלח ולשיחה קצרה איתו. בהם הוא טוען שרק תמרון יסייע לקצר את המערכה. לכאורה זו עמדה הפוכה לגמרי לזאת שהבעתי למעלה, אך לדעתי אין סתירה בין דעותינו. אני בהחלט חושב שהאסטרטגיה של ״הפצץ וקווה לסיום״ (מונח קולע ששאלתי מהבלוג שאלה אסטרטגית של עמר דנק) רק מאריכה את משך המבצעים ולא משיגה הרבה תוצאות. כתבתי את זה בפסקה השניה לעיל.
הטענה שלי היא שגם לו יבוצע תמרון, הוא לא יכריע את חמאס וחזבאללה, אלא אם צה״ל יישאר בשטח שייכבש שנים רבות.
בנוסף, שלח מזכיר בתחילת השיחה שאנחנו משחקים במגרש ההישגים המבצעיים (כמה השמדנו) בשעה שאויבינו משחקים במגרש המדיני (״תראו את הישראלים הרשעים שהורגים נשים וילדים״ כלפי העולם ו-״ירינו עד הרגע האחרון, זהו נצחון אלוהי כנגד היישות הציונית המתפוררת״ כלפיי העולם הערבי). תמרון אגרסיבי משרת את שני הנראטיבים של האויב ומשחק לידיו. לכן שווה לנקוט בו רק אם יש לו (לתמרון) פוטנציאל להכריע את האויב. או אז נרטיב הנצחון האלוהי יספוג מכה קשה והתועלת הכרוכה בהכרעה תהיה שווה כנראה את מחיר הנזק בזירה הבינלאומית.
ייתכן בהחלט שעד להשגת יכולת יירוט רקטות כמעט הרמטית, לא תהיה ברירה, וכדי לקצר את המבצעים יהיה צורך בתמרון, כזה שלא יוכל להכריע, לכן המדיניות צריכה להיות השגת יכולת יירוט שכזו בהקדם האפשרי.
אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.
במחשבה שלישית 