לכתוב חלומות על המים – איים מלאכותיים בדובאי ובהולנד

לפני שנה התחלתי ללמוד לקראת תואר שני בתכנית לעיצוב אורבני בבצלאל. בחרתי לחזור ללימודים כדי להתעמק בסוגיות תכנוניות שמעסיקות אותי בשנים האחרונות ושלא מצאתי את המקום או הזמן לעסוק בהן. בשבועות הקרובים אפרסם כאן כמה דברים שכתבתי בשנה שעברה, ולאחר מכן אני מתכוון לפרסם מדי פעם את ההתקדמות בפרוייקט הגמר שעתיד להעסיק אותי בשנה הקרובה. והפעם עיבוד של עבודת סמינר שכתבתי על איים מלאכותיים. מעצם טבעה של עבודת סמינר, הפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל, לכן מומלץ לא לקרוא אותו מהטלפון ולפצל את הקריאה לכמה מועדים.

מבוא

שטחה הכולל של היבשה בכדור הארץ הוא כ-148.9 מיליון קמ“ר והוא רחוק מלהתמלא בפעילות אנושית ובכל זאת, מזה אלפי שנים, וביתר שאת במאות האחרונות, האדם משקיע משאבים נכבדים ליצירתן של יבשות מלאכותיות – איים מלאכותיים, בתוך אוקיינוסים, ימים ואגמים. מדוע בוחרים בני האדם שוב ושוב להשקיע משאבים כה רבים ביצירתה של אדמה חדשה יש מאין? מהם מניעיהם? כיצד מתמודדים מתכננים עם האתגר של תכנון קרקע חדשה – טאבולה ראסה? עבודה זאת תנסה לענות על שאלות אלו, להתחקות אחר הגורמים השונים שפעלו ופועלים להקמתם של איים מלאכותיים ולעמוד על ההשפעה של אלו על התכנון המרחבי של האיים.

הים – הַסְפָר האחרון

לפי ג‘יימס טי קירק, קפטן ספינת החלל האנטרפרייז בסדרת המדע הבדיוני ”מסע בין כוכבים“, במאה ה-23 החלל הוא הַסְפָר האחרון. בינתיים, במאה ה-21 בה אנחנו חיים, נדמה שהים הוא הַסְפָר האחרון. 

הַסְפָר מוגדר במילון אבניאון כך: ”אַדמַת המדינה הסמוּכה לַגבוּל, תחוּם: עיירות ארץ ישראל סמוּכות לספָר (תוספתא שביעית ד, ז); ונודע אוהלו בספַר ספרד (מלשון הפיוט); אזורי הספָר של המדינה.“

אולם הַסְפָר כתרגום של המילה באנגלית the frontier מוגדר כך לפי מילון אוקספורד:

“the edge of land where people have settled and built towns, beyond which the country is wild and unknown, especially in the western US in the 19th century”

לפי הגדרה זאת הַסְפָר הוא גבול האזור המיושב המפריד בינו לבין האזור הלא מיושב, הפראי, הטבעי, הבתולי. במשתמע, אזור ההתיישבות הבא, האזור שאליו פונים כדי להפריח את השממה, או כדי להמלט מזרועות החברה שנשארה באזור המיושב.

הַסְפָר טומן בחובו סכנות, אך גם הזדמנויות. אל הַסְפָר הגיעו אנשים, או נשלחו אליו ממגוון סיבות  – גאופוליטיות, כלכליות, וחברתיות. הַסְפָר נתפס כמקום בלתי מיושב (או מיושב על ידי לא אירופאים שלא נתפסו כבעלי זכויות על הקרקע) ומחוץ לתחום השפעתה של החברה המתורבתת והיווה כר להתפשטות טריטוריאלית. הַסְפָר היווה הזדמנות כלכלית ופוטנציאל למציאת משאבים יקרי ערך וקרקעות זולות. הַסְפָר היה מקום לא מתורבת שהחוק לא חל עליו ולכן הוא מהווה מפלט לעבריינים, לגורמי שוליים בחברה וגם לאלו שחיפשו להקים חברה אחרת המנותקת מהנורמות של החברה המסורתית. במונחים אלו ניתן לתאר את ההתפשטות האירופאית באוסטרליה, בדרום אמריקה אך במיוחד במערב ארה“ב במהלך המאה ה-19.

בימינו אחרי שהאדם התיישב בכמעט כל פינה ברחבי היבשה, ממדבריות הסהרה עד קרחוני גרינלד, נראה שהאנושות הציבה לעצמה מטרה לתקוע יתד גם במרחבי הים. והסיבות ליציאה לים דומות מאוד לסיבות שהניעו בני אדם ומדינות לצאת בעבר אל הספר.

מנאר מורסי מזהה קשר בין מטרת הקמתם של איים מלאכותיים לבין זהות הוגיהם ויוזמיהם: הוגים אוטופיסטיים מבקשים למצוא באיים חופש פוליטי וחברתי; יזמים פרטיים רואים באיים מלאכותיים הזדמנות לספקולציה נדל“נית; בעוד שממשלות רואות בדר“כ באיים טבעיים ומלאכותיים כאחד כאתר אידיאלי לדחוק אליו בני אדם הנמצאים בשולי החברה או שימושים לא רצויים – NIMBY.

כך למשל באי רוזוולט השוכן בין מנהטן לברוקלין מוקמו בעבר בתי חולים ובתי חולי נפש, האי אליס שימש כתחנת מעבר למהגרים, נפוליאון הוגלה לאי אלבה ולאחר מכן לאי סנט הלנה. הבריטים הפכו את אוסטרליה – יבשת אי, למושבת עונשין גדולה, והאי אלקטרז במפרץ סן פרנסיסקו שימש כבית כלא שמור. 

בעשורים האחרונים משמשים איים מלאכותיים גם כאתרי תשתיות חיוניות שאינן רצויות בקרבת תושבים כגון שדות תעופה, נמלים, ומתקנים להפקת אנרגיה. כך לדוגמא ניתן למנות את שדה התעופה קנסאי שבמפרץ טוקיו, שדה התעופה צ‘ק לפ קוק בהונג קונג, ולאחרונה החלו בדנמרק לתכנן איים מלאכותיים עליהם יותקנו לוחות סולאריים וטורבינות רוח, זאת בנוסף לאלפי טורבינות הרוח הימיות שכבר פרוסות לאורך חופי המדינה. לאחרונה הועלו גם הצעות מצד ארגוני הסביבה בישראל לחדול מהקמתן של טורבינות רוח יבשתיות ובמקום זאת לקדם הקמת חוות טורבינות רוח ימיות.

אך ממשלות לא רואות בים רק מקום להרחיק אליו שימושים לא רצויים. הן רואות בו גם נכס ומקימות בשטחו איים מלאכותיים גם לצרכים אסטרטגיים וטקטיים. סביב אנגליה נפרסו במהלך מלחמת העולם השניה מספר איים מלאכותיים – פלטפורמות קבועות ששימוש להגנת נ“מ על האי הבריטי ועל נתיבי השיט לנמלים. היום שוכנת על אחד מהם, מבצר ”ראפס“ (Fort Roughs), מיקרו מדינה בלתי מוכרת בשם sealand. המוטו הלאומי שלה משקף הלך רוח אוטופיסטי אליו נתייחס בהמשך – E Mare Libertas – ”החופש יגיע מהים" (מילולית: ”מהים, חופש“).  

מיקרו-אומה: sealand (מקור: ויקיפדיה)

עבור סין מהווה ים סין הדרומי אזור אסטרטגי שיש להאחז בו באמצעות הקמת איים מלאכותיים, ובשנים האחרונות היא מקימה סדרה של איים מלאכותיים בים שמטרתם להשיג דריסת רגל באזור דרכו עובר רבע מהסחר העולמי, להצר את צעדיהם של ציי המערב, ולאיים על שכנותיה השוכנות לחופיו.

עבור הונג קונג וסינגפור הים הוא המקום אליו ניתן להתרחב כדי להקל על הצפיפות ומצוקת המקום. גם בישראל עלו בעבר רעיונות להקמת איים מלאכותיים על מנת להקל על צפיפות האוכלוסין. עבור תושבי מפרץ הא לונג בוייטנאם שימשו המים סביבת חיים נוחה המספקת הגנה, פרנסה וקהילה במסגרת סדרה של כפרים צפים שפונו בשנים האחרונות בהוראת הממשלה. בכל רחבי העולם אסדות קידוח ושאיבה – סוג מאוד מסוים של איים מלאכותיים, משמשים להפקת נפט וגז טבעי ממעמקי הים.

אולם, לצד הסיבות המעשיות הללו, קיימות סיבות נוספות, בסיסיות יותר ליציאה לים, הנטועות בנפש האדם. מי שתיאר זאת לראשונה היה תומאס מור בספרו ’אוטופיה‘ שפורסם בשנת 1516. מור ביקש לתאר חברה אידיאלית המצייתת לחוקים ונורמות שונים מאלו שהיו נהוגים באנגליה של תקופתו, או למעשה בכל מקום שמור היה עשוי להכיר. כה שונים היו החוקים, הנורמות, המנהגים והאמונות של החברה המדויימנת שלו, עד שנאלץ להרחיקם לאי מבודד המנותק מהחברה המוכרת, שם תוכל חברתם להתפתח בהתאם לאידיאלים שלה, ללא השפעות זרות. מאידך, אפלטון במשל על יבשת אטלנטיס, יצר אומת אי המהווה אנטיתזה לאתונה ולמדינה האידיאלית אליה הטיף.

ז‘ול וורן, בספרו ’מולדת שניה – המשך קורותיה של משפחת רובינזון קרוזו השוויצרית‘, ממשיך את קורותיהן של המשפחה מהיכן שהסתיימו בספרו של יוהאן דויד וויס ’משפחת רוביזנון השוויצרית‘, שאף הוא הוא נכתב בהשראת ספרו המפורסם של דניאל דפו. בספר מתאר וורן כיצד מתוך הקושי מקימים בני המשפחה חברה חדשה, טובה מזו שעזבו.

להבדיל, ויליאדם גולדינג בספר ’בעל זבוב‘, משתמש באי כרקע לסיפורה של קבוצת נערים וילדים שנאלצת לשרוד לבדה. בסיפורו ביקש להדגים כיצד, מנותקת מכבלי החברה המהוגנת, מתדרדרת הקבוצה לכדי יצירת חברה אכזרית וברברית.

ז‘יל דלז מבטא את הניגוד הזה בין האי כמקום להתחיל מחדש חברה חדשה ואידיאלית לבין האי כמקום בו שוררים האכזריות והבדידות כך: ”התנופה האנושית המושכת את בני האדם לעבר איים ממשיכה את התנועה הכפולה היוצרת את האיים בתוכם. לחלום על איים – בין אם בהנאה או בפחד, זה לא משנה – משמעו לחלום על התרחקות, על היות נפרד, רחוק מכל יבשת, על היות אבוד ובודד – או בחלום להתחיל מחדש מאפס, ליצור מחדש, להתחיל שוב. חלק מהאיים נסחפו הרחק מהיבשת, אבל האי הוא גם הדבר שלעברו נסחפים; איים אחרים מקורם באוקיינוסים, אבל האי הוא גם המקור, רדיקלי ומוחלט“.

בתקופתנו בה לא נותרו איים טבעיים לגלות, בה כל פיסת אדמה (למעט אנטארטיקה) נמצאת בריבונות של מדינה כזאת או אחרת, אין למבקשים התחלה חדשה, חוקים חדשים, או חברה חדשה, אלא לפנות לאיים מעשי ידי אדם. מכון ה-seasteading הוא אחד מהם. המכון הוא גוף פילנטרופי שיוסד על ידי פטרי פרידמן, המגדיר את עצמו מהנדס תוכנה, פעיל חברתי, הוגה כלכלי ופוליטי והוא גם נכדו של הכלכלן זוכה פרס הנובל שבמידה רבה ייסד את הגישה הנאו ליברלית מוניטריסטית בכלכלה, מילטון פרידמן; יחד עם איש העסקים פיטר ת’יל. 

המושג  seasteading הוא הלחם של המושג hometeading שמשמעו הקמת בית במקום בלתי מיושב, יחד עם המילה sea. ניתן לתרגמו לעברית כמושג התיישבות-ים. מטרת המכון היא לעודד הקמתן של ערים צפות בעלות אוטונומיה מלאה או חלקית, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינות הלאום המסורתיות. אלו תוכלנה להוות מעבדות ליצירתן של חברות, צורות ממשל, ושיטות ארגון כלכליות אחרות – משוחררים מחוקי המדינות הותיקות. לדידם הים נותר המקום היחיד בו ניתן לקיים ניסויים אלו.

לתפיסת אנשי המכון, הקמתם של ערים כאלו תאפשר לייצר שוק תחרותי בו שיטות ממשל שונות תוכלנה להתחרות אחת בשניה עד שתצוץ שיטת הממשל הטובה מכולם. זאת תוכל לשמש דוגמא למדינות המקור הותיקות. הדבר אינו נאמר במפורש אך ברור מאוד מתוך הדברים כי המכון מחזיק בגישה נאו ליברלית המבקשת לצמצם את תפקידה של המדינה, להמעיט בחוקים ובאסדרות ולייסד חברות ברוח זו.  

Illustration by András Gyõrfi for The Seasteading Institute

באחד מהסרטונים באתר המכון – מדוע ציפה עדיפה על הצבעה מסביר הדובר את מעלותיה של בחירה חופשית באיזו מדינה לגור – כשיטה עדיפה על פני הצבעה שתוצאותיה מחייבות את כולם, גם את מי שהצביע נגד – זאת בניגוד לאופן שבו בוחרים למשל טעם גלידה, שאז כל אחד בוחר כרצונו ולא תלוי בבחירות של אחרים. באמצעות בחירת מקום המגורים מבין אחת מרבות מהערים הצפות העתידיות, יביע האזרח את העדפותיו בנוגע לצורת הממשל והארגון הכלכלי המועדפות עליו ובכך, בהתאם להגיון השוק החופשי והתחרותי, יתמרץ את שאר המדינות להנהיג הסדרים דומים.

בהקשר אחר אך באופן מתאים גם לכאן, מתייחס הוגה הדעות אסף שגיב להשקפה זו באמצעות ציטוט מספרו של הכלכלן הפרוגרסיבי אלברט הירשמן, Exit, Voice and Loyalty: ”[הירשמן]…מונה את שלושת האפשרויות הבסיסיות הנתונות לנו כל אימת שאנו חשים אי נחת ממערכת יחסים מסוימת: לעזוב, (Exit) להתלונן (Voice), או להשאר נאמנים (Loyal). כידוע חסידי כלכלת השוק נוטים להעדיף את האופציה הראשונה על פני האחרות. הם חוזרים ומדגישים שבחברה קפיטליסטית חופשית הצרכנים יכולים לוותר על מוצר או שירות יקר או גרוע; העובדים יכולים להחליף מקום תעסוקה; משקיעים ובעלי מניות יכולים לנטוש חברה כושלת; האזרחים יכולים להגר ממדינות המקשות על חייהם. החופש לבחור – או יותר נכון, החופש לעזוב – הוא המפתח האמיתי, ואולי בלעדי, ל'תיקון עולם'. הירשמן סבור אחרת. לדעתו, עזיבה היא בחירה בפתרון קל מדי. האופציה השניה – התלונה או הפידבק הביקורתי – עשויה, לעומת זאת, לתרום תרומה ממשית לשיקומן של חברות וקהילות. במקום לנטוש מסגרות אלה, מן הראוי הוא להיאבק על דמותם, לחזק את קשרי הנאמנות והתמיכה ההדדית הנחוצים לשגשוגן ולהצילן מכליה“

בשנים האחרונות מוצעים איים מלאכותיים צפים כמענה לסוגיית ההתחממות הגלובלית וליתר דיוק לעליית מפלס פני הים והשכיחות הגוברת של סופות קיצוניות. משרד האדריכלים BIG מתכנן בעבור UN-Hbitat וחברת Oceanix עיר צפה שתספק לתושביה את כל צרכיהם. היותה של העיר צפה תאפשר לה להתמודד עם מפלס הים המשתנה והיא תהיה עמידה במיוחד לסופות, הוריקנים וצונאמי. 

משרד האדריכלים ההולנדי Waterstudio.NL מרכז את כל עיסוקו בבנייה על המים. המשרד מתכנן בתים צפים בודדים, שכונות צפות, אתרי נופש צפים ולאחרונה החל לתכנן עבור חברת Dutch Docklands ובשיתוף ממשלת האיים המלדיביים עיר צפה על גבי עמודים, מוגנת על ידי לאגונה מלאכותית ברוח האדריכלות המלדיבית המסורתית. האי ישמש למגורים ונופש וייתן מענה לעליית מפלס פני הים המאיים על שלמותם של המלדיביים.

המשותף לכל אותם גורמים – ממשלות, יזמים, ואוטופיסטיים הוא שהם רואים בים הזדמנות. הזדמנות לרווח פוליטי או כלכלי, הזדמנות להקים חברה חדשה, או להרחיק מהחברה הקיימת את האנשים שנמצאים בשוליה. בשני החלקים הבאים נבחן כיצד מוטיבציות אלו באות לידי ביטוי באיחוד האמירויות ובהולנד. 

העיר הצפה במלדיביים (מקור: maldivesfloatingcity.com)

בדרך לעיר עולם עוצרים באי מלאכותי

לא ניתן להבין את הדחף של האמירתים לצאת לים ולבנות עוד ועוד איים מלאכותיים בצורות שונות ומפתיעות מבלי להבין את מקור כוחה הכלכלי המקורי של המדינה – הנפט והגז הטבעי.

איחוד האמירויות מורכב משבע אמירויות שקיבלו עצמאות מבריטניה בשנת 1971 והתאחדו למדינה פדרלית אחת. במשך מאות שנים התפרנסו תושבי האמירויות בעיקר מדיג, שליית פנינים ושוד ימי. גילוי מאגרי נפט וגז טבעי עצומים בשנות ה-60‘ של המאה ה-20 שינו את כלכלתן של האמירויות והזניקו אותן לצמרת המדינות העשירות בעולם. 

אבו דאבי היא האמירות הגדולה מבין האמירויות, העשירה ביותר ובירתה מהווה את בירת איחוד האמירויות, אך דובאי, האמירות השניה בגדולה ובעושרה היא זו שנודעת בעיקר בזכות הפיתוח המואץ שלה, ובכללו הקמתם של איים מלאכותיים רבים. זאת למרות שאבו דאבי עצמה בנויה על אי טבעי – מה שהופך את איחוד האמירויות לאחת משלוש מדינות בלבד ששטחן יבשתי אך עיר הבירה שלהן בנויה על אי (יחד עם דנמרק וגינאה המשוונית).

כה עשירות האמירויות עד כי יותר מ-90% מתושביהן הם למעשה מהגרי עבודה זרים שעוסקים ברוב העבודות הפיזיות והמנהלתיות במדינה. אזרחי האמירויות לא נדרשים לשלם מסי הכנסה ונהנים מרמת חיים גבוהה ביותר. המאמץ לשמר רמת חיים גבוהה זו מחייב את מנהיגי האמירויות להיות יצירתיים ונועזים מאוד בכל הנוגע לפיתוח כלכלי.

בניית האיים המלאכותיים במדינה, החל מתחילת המאה ה-21 היא חלק ממהלך כולל לשינוי היסודות עליהן בנויה הכלכלה האמירתית, זאת מתוך הבנה שהמודעות ההולכת וגוברת לשינויי האקלים, התפתחות טכנולוגיות חלופיות לייצור אנרגיה, והיותם של מאגרי הנפט והגז סופיים ולא מתחדשים, מחייבים מציאת עוגנים כלכליים חלופיים.

במסגרת המהלך האמירתים מתאמצים למתג את ארצם כמוקד של תיירות, פנאי, ואטרקציות מרגשות. בין היתר הם בנו את הקניון הגדול בעולם, את המגדל הגבוה בעולם וסדרה של איים שבזמן ההקמה של כל אחד מהם נטען שהוא האי המלאכותי הגדול בעולם.

האי המלאכותי הראשון שהוקם באמירויות הוא אי קטן בגודלו מול חופי העיר דובאי שעליו הוקם מגדל בורג‘ אל ערב (מגדל הערבים). בניית הפרויקט החלה בשנת 1994 והמלון נחנך 6 שנים מאוחר יותר, בסוף שנת 1999.

פאלם ג’ומיירה הוא פרויקט האי המלאכותי הראשון, שהוקם בדובאי אחרי הקמת בורג‘ אל ערב. נכון להקמתו שהחלה בשנת 2001 והסתיימה ב-2006 היווה (לפי הגדרות מסוימות) האי המלאכותי הגדול בעולם – רוחבו ואורכו כחמישה ק“מ. האי ממוקם מול רובעיה הדרום-מערביים של דובאי. צורתו היא של כדקל גדול הצומח מן החוף. האי מורכב מ“גזע“ המהווה את הציר הראשי של האי ולאורכו נמתחת האוטוסטרדה הראשית ורכבת קלה. מהגזע נמתחות  16 ”כפות תמרים“, אורכן של הארוכות בהן נושק ל-2 ק“מ. רוחב כל כף הוא כ-150 מ‘. לאורך כל כף תמר נמתח רחוב אחד ובתים פרטיים משני צידיו. כל בית פונה מצד אחד לרחוב ומצידו השני לחוף פרטי. רוב הבתים מצויידים בבריכות שחיה מפנקות. בקצה הגזע מוקמו מרכזי קניות עצומים ובסמוך להם מגרשי חניה גדולים אף יותר. את הדקל מקיפה טבעת באורך של כ-12 ק“מ וברוחב של כ-350 מ‘. תפקיד הטבעת הוא לשבור את הגלים ולהגן על חופי הדקל מפני שחיקה. לאורך כל הטבעת ממוקמים בתי מלון ופארקי מים רבים. הטבעת מחוברת לגזע המרכזי על ידי הרכבת הקלה והאוטוסטרדה אשר חוצות את המים במנהרות.

פאלם ג‘ומיירה, דובאי, איחוד האמירויות (מקור: apple maps)

פאלם ג‘בל עלי הוא אי נוסף בצורת דקל, כפול בגדולו מפאלם ג‘ומיירה אך הוא נראה כמעט כהעתק שלו. הוא ממוקם כ-20 ק“מ דרומית לפאלם ג‘ומיירה ובנייתו החלה זמן קצר אחריו ב-2002. שעבודות התשתית להקמת שובר הגלים והקמת האי הסתיימו בשנת 2008. האי תוכנן לאכלס עד כ-250,000 תושבים בשנת 2020 אך המשבר הפיננסי של שנת 2008 הביא את העבודות באי לעצירה. כיום האי אינו מאוכלס ולא החלה בו בניה.

האי פאלם דיירה ממוקם ממש מול מרכז דובאי ובנייתו החלה בשנת 2004. זה תוכנן להיות האי הגדול מכולם (למעשה הוא מורכב מסדרה של איים), בשטח של 46 קמ“ר (לשם השוואה, שטחה של ת“א הוא כ-51 קמ“ר), פי 5 מפאלם ג‘בל עלי ופי 8 מפאלם ג‘ומיירה, ותוכנן לאכלס מעל מיליון נפש. גם בנייתו של האי הזה נעצרה בעקבות המשבר הפיננסי, אולם בניגוד לפאלם ג‘בל עלי, כאן לא השולמה מלאכת ייבוש האי והקמת שובר הגלים ולכן בתצלומי הלווין טרם ניכרת צורת הדקל המתוכננת. בשנת 2016 נחנך גשר המחבר את האי ליבשה והוכנו מספר תכניות להקמת קניון גדול (בשטח של 600,000 מ“ר) ושוק הלילה הגדול בעולם, אך אלו טרם מומשו.

”איי העולם“ הוא ארכיפלג הכולל כ-300 איים קטנים שיחדיו מרכיבים את מפת העולם. בנייתו החלה בשנת 2003 והושלמה לקראת שנת 2008. כוונת היזמים הייתה שכל אי יירכש בנפרד ויפותח ברוח מדינות העולם. בעבר דווח כי 60% מהאיים נרכשו, אך המשבר הפיננסי של 2008 עצר את הפיתוח. כיום (בשנת 2022) רק כ-7 פותחו, ביניהם האי ”לבנון“ מספר איים ב“אירופה“, אי אחד ב“אנטרטיקה“ ואי אחד ב“גרינלנד“.

איי ”העולם“, דובאי, איחוד האמירויות (מקור: apple maps)

”איי היקום“ – סביב ארכיפלג העולם תוכנן לקום פרויקט נוסף בשם ”היקום“. היקום היה אמור לכלול סדרת איים שידמו את צורת מערכת השמש ושביל החלב. עם זאת, הפרויקט הוקפא בשנת 2009, הוצג באתר החברת המפתחת כפרויקט עתידי, וב-2015 הוסר ממנו.

פיתוח האיים שנסקרו (למעט בורג‘ אל ערב ) הוטל על ידי ממשלת דובאי על חברת נח‘יל נכסים (نَـخٍـيْـل, מילולית: עץ דקל) שנוסדה ומוחזקת על ידי ממשלת דובאי. מלבד הקמת האיים הופקדה החברה על פיתוח שלל פרויקטי נדל“ן משמעותיים בדובאי לרבות קניונים, מגורי יוקרה, ובתי מלון. החברה הוקמה בשנת 2003 וכוכבה דרך עד פרוץ המשבר הכלכלי של 2008. במהלך השנים 2008-2010 עמדה החברה בפני חדלות פרעון ואגרות החוב שלה קיבלו דירוג ”זבל“ בעקבות סירובה של הבעלים שלה, ממשלת דובאי, לחלצה. רק לאחר שחולצה ע“י ממשלת אבו דאבי התאוששה החברה, אולם רבים מהפרויקטים אותה קידמה, לא הושלמו מאז וחלקם נגנזו.

אמנם דובאי היא העיר האמירתית המובילה בהקמת איים מלאכותיים, אך גם אבו דאבי, הקטנה ממנה אך העשירה ממנה ובירת איחוד האמירויות לא נשארה הרחק מאחוריה. בניגוד לדובאי, אבו דאבי עשירה באיים טבעיים הסמוכים לחופה (כאמור, העיר עצמה בנויה על אי שכזה). לכן עיקר המאמצים מופנים לפיתוח אותם האיים ולא ליצירתם של איים חדשים, עליהם לא נרחיב כאן.

לאמירתים אין מצוקת שטח כדוגמת הונג קונג או סינגפור המחייבת אותם לצאת אל הים. הם לא מתמודדים עם מטרופולינים עצומים ההולכים ומתרחבים אשר איים מלאכותיים מהווים עבורם פתרון ליצירת שטחים חדשים הקרובים למרכז המטרופולין. הם לא זקוקים להם לצורך הקמתם של שדות תעופה או מתקני תשתיות אשר לא רצויים ביבשה. הם לא זקוקים לאיים מסיבות גאופוליטיות כפי שנוהגים הסינים וכמו שנוהגים האיראניים ביחס לאיים טבעיים במפרץ הפרסי. הקמת האיים האמירתיים גם לא מבוססת על הרצון לשמר שטחים טבעיים פתוחים – ניתן אף לטעון ההיפך – לקו החוף ולקרקעית הים מול חופי האמירויות יש ערך אקולוגי גבוה יותר מחוליות המדבר האינסופיות והדלות בחיים שבעורף דובאי ואבו דאבי.

מדוע אם כן בונים האמירתים איים מלאכותיים כה רבים? על שאלה זאת ניתן לענות על ידי בחינתם של כמה היבטים של אותם האיים:

ראשית, לא ניתן לבחון את משמעותם של האיים וסיבת הקמתם ללא ההקשר הכללי של הפיתוח האמירתי. איים אלו, נבנים לצד ובמקביל לפרויקטים יבשתיים רהבתניים כגון המגדל הגבוה בעולם (בורג‘ אל חליפה), הקניון הגדול בעולם, המלון הגבוה בעולם (בורג‘ אל ערב בעת הקמתו. כיום הרביעי בגובהו בעולם), תעלות מים ומרינות, מגרשי גולף בלב המדבר, מוזיאונים עצומים (הגוגנהיים באבו דאבי גדול פי 25 מהגוגנהיים בבילבאו), פארקי מים רחבי היקף ומלונות פאר רבים. המשותף לכולם הוא השאיפה והדחף האמירתיים להיות מיוחדים, בולטים ויוצאי דופן ברמה העולמית. תיאר זאת היטב, בהרצאה שנשא ב-2009, אדר‘ רם קולהאס, מייסד משרד האדריכלים OMA,  בה חלק את תחושתו כי כלכלת השוק דוחקת את האדריכלות יותר ויותר לעבר רהבתנות, וכי הדבר ניכר במיוחד בדובאי שהיא המוקד והמרכז של רהבתנות אדריכלית זו.

שנית, האיים משווקים בעיקרם לקהל בינלאומי ומציעים חווית חיים שהיא מצד אחד גדולה מהחיים, אך מצד שני דומה מאוד למה שהם מכירים מהפרברים בצפון אמריקה ובמידת מה באירופה. חלק מהפרויקטים משווקים כמתחמים מנותקים (Ouis 2011), שאינם כפופים להגבלות החריפות של החוק האיסלאמי החלות בשאר שטחי האמירות; הם גם מבודדים מאוכלוסיית מהגרי העבודה שבונים את האיים ומגיעים אליהם רק כנותני שירותים. כאן מעניק האי את היתרון שמצאו בו סופרים והוגי דעות, כמקום שמאפשר לתושביו להתנתק מהחברה הסובבת.

שלישית, צורתם של האיים. אמנם שיקולים פרקטיים רבים מעורבים בצורת האיים – בכללם רצועות איים המקיפות את איי התמרים ואיי ”העולם“ שמטרתם הגנה מפני הגלים, ומקסום שטחי החופים המושג באמצעות כפות התמרים המתפצלות כמניפה מ“הגזע“ המרכזי של האיים. אך יחד עם זאת אין ספק שצורת האיים לא נובעת בעיקרה מאותם שיקולים פרקטיים, אלא מרצון לגרות את הדמיון, ליצור תדמית ומותג אמירתי, ליצור דימויים וכן הלאה. ורוניקה דלה דורה ומארק ג‘קסון קוראים לתופעה זאת אורבנזים של גוגל מפות ואויס (Ouis) בעקבותם מכנה זאת תיירות של גוגל מפות. באמצעות דימוי הדקל האמירתיים מנסים, לצד הפתיחות אל הכפר הגלובלי, ליצור מותג מקומי המבוסס על עץ הדקל המרכזי בתרבות השבטים בחצי האי ערב.

אין אלא להגיע למסקנה כי האיים לא נועדו לענות על צורך בקרקע בכלל וקרקע במיקום מועדף בפרט, אלא בצורך שהוא חלק ממאמץ רציף ומתמשך למשוך תשומת לב, לגרות את הדמיון, ליצור שיחה עולמית סביב האמירויות ולמתג את האמירויות כמקום שכדאי לבקר בו, לצרוך בו, לרכוש בו נדל“ן ואף להתגורר בו. באמצעות האיים, האמירתים מבקשים ליצור יש מאין – "לכתוב חלומות על המים“, כפי שהתפייט מנהיג דובאי. הם מבקשים לעשות זאת הן במובן הפיזי ההופך את הים ליבשה  – את ה“אין“ ל-”יש“. זאת בהתאם לתפיסה המערבית שבאופן מסורתי ראתה בים ריק המפריד בין יבשות, ואף מקום מאיים. זאת תפיסה המבקשת להפוך את האמירויות ממקום סחוף שמש וחולות שאינו נהנה מגורמי משיכה רגילים לתיירות והגירה – נופים מיוחדים, היסטוריה מרשימה, חשיבות דתית או מיקום אסטרטגי, למוקד משיכה עולמי.

במובן הזה, ככל שהפרויקט מופרך יותר, כך טוב יותר. זוהי תפיסה נאו ליברלית שבה מטרת המיתוג אינה לשווק את המוצר (האי, המדינה) אלא, מטרת המוצר (האי) לשרת את המותג. ומפני שמדובר בעולם התדמיות וזאת חשיבותו העיקרית, יש לתחזק את התדמית ולחזק אותה באמצעות פרויקטים ההולכים ונהיים ומופרכים. לכן, אחרי המלון הגבוה בעולם, היו צריכים האמירתיים להעלות את רף הריגוש עם אי עצום בצורת תמר ולאחריו שרשרת ארוכה של פרויקטים אשר כל אחד מהם מופרך מחברו.

ההולנדים ומלחמתם הבלתי נלאית בים

אמנם האיים האמירתיים מתיימרים להחזיק בתארי האיים המלאכותיים הגדולים בעולם, אך למעשה, אם מחשיבים פולדרים לאי מלאכותי (וכפי שנראה אין סיבה שלא להחשיבם ככאלו) האי המלאכותי פלבופולדר (Flevopolder) הממוקם לא רחוק מאמסטרדם, הוא האי הגדול בעולם ושטחו 970 קמ“ר (גדול בשטחו ממחוז ירושלים) וחיים בו מעל 300,000 תושבים. עתה נבחן את נסיבות הקמתו. 

האי פלבופולדר מהווה כ-3% משטחה היבשתי של הולנד, ונוספים עליו שטחים בהיקף גדול יותר באינספור אתרים במערב המדינה שיובשו מהים ומאגמים ומהווים היום חלק בלתי נפרד משטחה. פולדר הוא השם ההולנדי לתופעה בה שטח נמוך ממפלס הים (או מי התהום) מוקף בסוללות עפר ומנוקז ממים. ההולנדים משתמשים בפולדרים כדי לשלוט בהצפות, לייבש ביצות וגם כדי לייבש שטחי אגמים וימים ליצירת איים מלאכותיים מסוג מאוד מסוים – איים שמפלס הקרקע שלהם נמוך ממפלס הים המקיף אותם.

בכדי להבין את את ההיסטוריה של פלבופולדר, יש להבין את הולנד, וליתר דיוק את ההיסטוריה של ההתיישבות האנושית במערב הולנד שהחלה בתחילת האלף השני לספירת הנוצרים. ובשביל להבין אותה  יש לחזור אחורה למבנה הגאולוגי באזור. הולנד, אשר שמה הרשמי מתרגם בעברית ל“ארצות השפלה“ בנויה על הדלתה של נהר הריין ונהרות נוספים המנקזים את צפון מערב אירופה אל הים הצפוני. 

אלפי שנים של ריבוד משקעים מהנהרות ומהים, יחד עם שקיעתם של חומרים אורגנים יצרו איזור שטוח, וביצתי שקרקעיתו הייתה מורכבת משכבות של חול, חרסית וכבול. עם תחילת ההתיישבות האנושית באזור במהלך ימי הביניים, היה צורך לנקז את השטחים הנרחבים ממים עודפים כדי שיהיה ניתן לנצלם לחקלאות. זה נעשה ע“י הקמת סוללות עפר ארוכות וחפירת תעלות ניקוז. ירידת מפלס המים גרמה לתוצאה לא צפויה – ירידת מפלס הקרקע. ירידת מפלס מי התהום גרמה להתכווצות ודחיסה של הקרקע אך בעיקר חשפה את הכבול הרב לחמצן ואפשרה בפעם הראשונה עיכול אורגני שלו. כתוצאה מכך ירד נפח הכבול ובהתאם מפלס הקרקע. במקום רבים ירד מפלס הקרקע מתחת למפלס פני הים. עד ימינו כמחצית משטחה של הולנד נמצא בגובה מפלס הים או מתחתיו (ראו כאן).

שטחם של הים הדרומי והאגמים המשיך להתרחב בעקבות גלים וסופות ששחקו את החופים. הים הלך וכבש חלקים הולכים ונרחבים משטחה היבשתי של המדינה.  התפתחות זו גרמה להיווצרותם של אגמים רבים ברחבי המדינה, ולפלישת הים הצפוני אל תוך שטח היבשה עד להפיכת אגם אלמיר (Almere) לים הדרומי (Zuiderzee) – אותו גוף מים מצפון לאמסטרדם המפריד בין מחוז צפון הולנד לבין מחוז פריסלנד.

לא לחינם אחד מסיפורי האגדות המוכר ביותר ממקור הולנדי הוא אותו הסיפור על הילד שתוקע את אצבעו בסכר כדי למנוע את הצפת כפרו. זאת מפני שהסיפור של הולנד עצמה הוא סיפור של מלחמה מתמדת בים.

במאה ה-16 החלו ההולנדים להשיב מלחמה. תחילה בחרו באגמים קטנים יחסית, הקיפו אותם בסוללת עפר, סביב לסוללה נחפרה תעלת ניקוז וממנה תעלה נוספת אל עבר הים או נהר סמוך. משאבות מים מופעלות על ידי תחנות רוח שאבו את המים משטח האגם, אל מעבר לסוללה ולתעלת הניקוז שהובילה אותם לים או לנהר. לאחר שלב הניקוז הראשוני נחפרו תעלות ניקוז בתוך האגם להמשך הורדת מפלס המים, ולבסוף לאחר שהאגם היה מתייבש סופית, היו ממשיכות המשאבות לשאוב את המים שהיו נקווים באגם לשעבר כתוצאה מירידת משקעים ומחדירת מים דרך מי התהום והסוללות – למעשה הן עדיין שואבות. כל אותם שטחים שיובשו מן הים נדרשים עד עצם ימינו – יותר מ-400 שנים אחרי הייבוש הראשוני לשאיבת מים מתמדת כדי למנוע מהמים להציף אותם בחזרה. לאחר הייבוש חולקה הקרקע החדשה לחלקות חקלאיות כשתעלות הניקוז הרבות מהוות גבולות החלקות. בקצה כל חלקה נבנו בתים לחקלאים באופן דומה לאופן שבו נבנו המושבים החקלאיים בישראל.

אותם מבצעי ייבוש ראשונים התאפיינו בשלושה מאפיינים עיקריים: הם נעשו ביוזמה פרטית; הם נועדו בראש ובראשונה למנוע מהאגמים להמשיך להתרחב ובכך לסכן את אדמות, בתים ואת רשת הדרכים; ותוצאת הלוואי שלהם הייתה הכשרה של שטחים חקלאיים חדשים. עם השנים ועם צבירת הנסיון המעשי במבצעי ייבוש, לקחו ההולנדים על עצמם ייבושם של אגמים הולכים וגדלים כך ששטח האגמים שייבשו הלך וגדל מ-350 דונם בתחילת המאה ה-16 ועד 72 קמ“ר (כשטחן של ת“א וחולון יחדיו) בראשית המאה ה-17.

במאה ה-19 עמד בפני ההולנדים אתגר חדש – אגם הארלם הלך והתרחב עד כי במהלך כמה סופות הציף חלק מאמסטרדם שמצפונו וליידן שמדרומו. אגם הארלם הלך והתרחב במהלך המאות מכל אותן סיבות שהובילו להתרחבות האגמים האחרים בהולנד, אבל בנוסף, בשל קציר כבול מקרקעיתו ששימש כדלק לצרכים ביתיים ותעשייתיים. גודלו של האגם – כ-180 קמ“ר והסכנה שהיווה לערים סביבו חייבו, לראשונה, התגייסות ממשלתית לתכנון, מימון וביצוע ייבושו. זה היה האגם הראשון שייובש באמצעות מנועי קיטור. במהלך המאה ה-19 הוחלפו רוב המשאבות המופעלות על ידי תחנות רוח בתחנות מופעלות קיטור, ובהמשך ע“י מנועי דיזל.

חשוב להבהיר – אלו אינם איים, ולא בהם תתרכז עבודה זו. אלו אגמים שיובשו והפכו לחלק בלתי נפרד מהיבשה. אולם מבצעי ייבושם הניחו את היסודות הטכנולוגיים, החברתיים, והארגוניים שהובילו לכך ש-400 שנים מאוחר יותר החלו העבודות לייבש מתוך הים אי ענק.

הראשון שקרא לייבוש של הים הדרומי היה הנדריק סטבין (Hendric Stevin) ב-1667 אבל תכניתו לא הייתה מעשית באותה התקופה. במאה ה-19 עלו הצעות נוספות לייבוש הים הדרומי וב-1886 הוקמה אגודת הים הדרומי ששמה לה למטרה לגייס כספים ותמיכה ציבורית לייבושו. בשנת 1891, בהנהגתו של קורנליס ליילי (Cornelis Lely) פרסמה האגודה תכנית מפורטת לייבוש הים והקמתם של ארבעה איי ענק בשטחו.

ליילי, מהנדס מים בהכשרתו ופוליטיקאי נאלץ לחכות עשרות שנים עד שהצליח לממש את תכניתו. הוא שימש כחבר פרלמנט במשך שנים וכשר התחבורה ותשתיות המים במשך שלוש כהונות (1891-1894, 1897-1901, 1913-1918). בכהונתו האחרונה, ולאחר שפקדה את חופי הולנד סופה קשה בשנת 1916 שפגעה בחופי הים הדרומי, הצליח להעביר ב-1918 את החוק אשר קבע את האמצעים ליישום התכנית להפיכת הים לאגם וייבושם של ארבעה פולדרים שיצטרפו לשטחי היבשה המקיפים אותו.

התכנית הציעה סדרה של פרויקטים הנדסיים רחבי היקף שהשלמתם אמורה הייתה להתפרס על פני 32 שנים (בפועל השפל הגדול ומלחמת העולם השניה עיכבו את לוח הזמנים ועיקרי התכנית הושלמו 41 שנים לאחר השקתה) הצעד הראשון בתכנית היה הקמה של סכר ענק במצר אשר חיבר את הים הדרומי לים הצפוני. סכר זה יהווה חיבור יבשתי בין צפון הולנד לבין פריסלנד, אבל בראש ובראשונה, ישמש כהפרדה בין הים הצפוני לים הדרומי. ליילי זכה לראות את תחילת העבודות להקמת הסכר ב-1927 אך נפטר בשנת 1929 ולא זכה לראות את השלמתו ב-1932. פסלו מוצב עד היום בנקודה בה חוברו שני חלקיו.

תכנית ליילי 1891 (מקור: Hoeksema 2007)

השלמת הסכר ניתקה את הים הדרומי ממשטר הגאות והשפל של הים הצפוני ובכך הבטיחה מפלס מים יציב. ייצוב המפלס הפחית את שחיקת שטחי היבשה והקל על השלב הבא של ייבוש האיים.

בנוסף, הזרימה הקבועה של זרועות הריין ובראשם נהר האייסל (IJssel) אל הים הדרומי וניצול הפרשי המפלסים בשעת השפל בינו לבין הים הצפוני, אפשרו ניקוז מים עודפים אליו, כך שבהדרגה הפך הים הדרומי לאגם מים מתוקים. מעתה נודע הים הדרומי בשם אגם אייסל (IJsselmeer).

לאחר מכן הגיע שלב ייבוש הפולדרים. סוללות עפר עצומות הוקמו לאורך קווי המתאר של הפולדרים העתידיים, ומשאבות ענק שאבו במשך שנים את המים עד לריקונם. לאחר מכן נזרעו באמצעות מטוסים צמחי מים (קנים). אלו סייעו בייבוש המים באמצעות אידוי, ולעיגון האדמה וייצובה באמצעות שורשיהם, ובנוסף העשירו את האדמה החדשה בחומרים אורגניים. לאחר מכן כלי עבודה כבדים יכלו להכנס כדי לחפור תעלות ניקוז שהטו את שארית המים אל עבר תחנות השאיבה בכדי לאפשר הורדה נוספת של מפלס המים. לבסוף ניתן היה לעבד את האדמה ולשתול בה גידולים חקלאיים ובהמשך אף לנטוע יערות.

הפולדר הראשון שהוקם בשטח האגם נקרא Wieringermeer (מילולית: אגם ווירינג) על שם האגם ששכן שם לפני שהתחבר לים הדרומי. בניית הסוללות המקיפות את האי החלה ב-1927 והסתיימה ב-1929. באוגוסט 1930 הושלם ייבוש השטח, מחובר ליבשה ממערב ומדרום. 

הפולדר השני שיובש בין השנים 1937-1942 נקרא Noordoost Polder (הפולדר הצפון-מזרחי) ואף הוא מחובר ליבשה. ייבושו של שטח זה גרם לבעיות ביבשה ”הישנה“. מפלס מי התהום שאוזן והוזן על ידי מי הים הדרומי צנח ופגע בחקלאות באזור. המסקנה שנלמדה היא שנדרשים מאגרי מים גדולים בין השטחים המיובשים לבין שטחי היבשה המקוריים.

כאן משתלב בסיפורנו האי פלבופולדר, מושא עבודה זו. בניגוד לתכנית המקורית, הוחלט שהפולדר הבא לא יהיה צמוד ליבשה אלא ייבנה כאי המופרד ממנה ע“י תעלה ברוחב של כמה מאות מטרים בחלקה הצר ועד 2-3 ק“מ בחלקה הרחב. כך התאפשרה שמירה יעילה על מפלס מי התהום ביבשה וגם נשמר קו החוף הקודם. בנייתו של האי התעכבה בשל מאמצי השיקום של אחרי מלחמת העולם השניה. האי נבנה בשני שלבים – חלקו המזרחי הוקף בסוללות ויובש בין השנים 1950-1957 וחלקו הדרומי הוקף בסוללה ויובש בין השנים 1959-1968. שטחו הכולל של האי הוא כ-970 קמ“ר. קרקעיתו של האי נמוכה ב-4 עד 6 מטרים ממפלס האגם המקיף אותו, כך שלמעשה מדובר במעין אמבטיה מוקפת מים. אי נוסף שהיה אמור להבנות מצפון לפלבופולדר מעולם לא הוקם לאור מחאה ציבורית נרחבת. האי, יחד עם הפולדר הצפון מזרחי מהווים את המחוז ה-12 של הולנד, שהוקם ב-1986. שמם של המחוז – פלבולנד, והאי-פלבופולדר, נובעים משמם של אגם פלבו והאי פלבו הקדומים שהתקיימו באזור והמתועדים במפות רומיות.

עיון ראשוני בפלבופולדר לא מגלה הבדלים בין אופיו לאופיים של המחוזות המקיפים אותו. גם האי וגם סביבתו מאופיינים בעיירות בגודל בינוני המחוברות ביניהם על ידי רשת דרכים מפותחת; בין העיירות פרוסים שטחים חקלאיים נרחבים המנוקזים תמידית על ידי תעלות המים הרבות. כפרים קטנים מפוזרים ברחבי האי ובתי חווה מסודרים בשורות ארוכות לאורך קצות החלקות החקלאיות. הבדל בולט אחד בצילומי הלווין הוא הבדל הגוון של השטחים החקלאיים. בעוד שהשטחים ביבשה המקורית מאופיינים בירוק חזק ובוהק, השטחים החקלאיים בפלבופולדר (וגם בפולדרים האחרים) בולטים בפלטת צבעים צהובה, חומה, וירקרקה. ייתכן כי הבדלים בסוג הקרקע בין היבשה לבין הפולדרים, שאדמתם היוותה קרקעית הים במשך מאות שנים, משפיעים על סוג הגידולים החקלאיים ועל מועד קצירתם.

אולם, עיון עמוק יותר מגלה כי פלבופולדר, כאדמה חדשה, היווה עם הקמתו, וממשיך להוות שדה ניסויים לתכנון ערים ואזורים. זה אמנם לא נראה כך למטייל המצוי ולמביט בצילומי לווין, אבל הולנד היא מדינה צפופה. חיים בה כ-16 מיליון תושבים על שטח של כ-40,000 קמ“ר. לא רחוק מישראל בה חיים 9 מיליון תושבים על שטח של כ-21,000 קמ“ר. בעקבות תובנה זו פורסם בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 דו“ח בשם ’המערב ושאר הולנד‘. הדו“ח קבע כי מערב הולנד, ובמיוחד השטח הכולל את הערים אמסטרדם, רוטרדם, אוטרכט והאג יהיה המנוע הכלכלי של המדינה, וכי יש לשמר לצרכי פנאי ופיתוח עתידי של תושביו המתרבים את ”הלב הירוק“ במרכזו. לכן הוחלט להפנות את מאמצי הפיתוח צפון מזרחה, בואכה פלבולנד. הדו“ח היווה בסיס לדו“חות תכנון נוספים שפורסמו בשנים 1960, 1966 ו-1974-1979. אלו הגדילו את קיבולת האוכלוסיה המתוכננת בפלבולנד מ-100,000 לכחצי מיליון. המשמעות היא מעבר מהתמקדות בצרכי החקלאות לפיתוח מעורב הכולל לצד הפעילות החקלאית הענפה, פיתוח אורבני אינטנסיבי יותר. כיום חיים בפלבולנד כ-400,00 תושבים, כאשר שלושה רבעים מתוכם מתגוררים בפלבופולדר (ראו כאן). 

באי הוקמו שתי ערים מרכזיות – לייליסטד על שם קורנליס ליילי, המהווה את בירת המחוז, ואלמיר, על שם אגם אלמיר ששכן שם בעבר לפני התרחבות הים. אלמיר תוכננה כעיר חדשה, בדומה לערים החדשות הרבות שתוכננו באנגליה, בישראל, ובארצות מתפתחות רבות אחרות במחצית השניה של המאה ה-20. בהולנד היה זה נדיר. העיר תוכננה בהשפעת תנועת עיר הגנים כמקבץ של שכונות אשר לכל אחת מהן מרכז משלה ואשר מופרדות אחת מהשניה ע“י רצועות ירוקות.

הקרקע הבתולית מאפשרת ניסויים חברתיים גם בימינו. בעשור האחרון מפותח רובע נוסף של אלמיר בשם Oosterwold. שם מתכנן משרד האדריכלים MVRDV פרויקט בשם FreeLand. פרויקט זה מזכיר במידת מה את שאיפותיו של מכון ה-SeaSteading. המשרד מציע להקים רובע משוחרר כמעט לגמרי מכבלי הבירוקרטיה ורגולציה בו כל בעל קרקע יוכל לבנות מגוון רחב של שימושים, במגוון רחב של טיפולוגיות וצורות של ארגון מרחבי. הערכים אותם פרילנד נושאת אל על הם הרצון האינדיבידואלי, מקוריות וגמישות. מדובר בתכנית אב המתוכננת קולקטיבית מלמטה למעלה – כלומר לא בנסיון להכתיב מראש רשת דרכים, שימושים, נפחי בניה וסגנון הבניה, אלא ביצירת מגרש משחקים בו כל שחקן קובע לעצמו את כללי המשחק. כך, לדברי המתכננים, יוכל כל תושב לבחור אם לגור במגדל, טירה, כיפה, קראוון, אוהל או כל סוג מבנה אחר, או להקדיש את אדמתו לחקלאות או שימושים אחרים. נדמה שפלבולנד הוא המקום היחיד בהולנד בו ניסוי שכזה יכול להתרחש.

Freeland (מקור: arquitecturaviva.com)

הסיפור ההולנדי הוא סיפור של סתירות – מצד אחד הם עוסקים בפרוייקטים הנדסיים בקנה מידה עצום ומשנים את הגאוגרפיה שלהם באופן חסר תקדים. מצד שני, לתפיסתם הם אינם מחדשים אלא להיפך, משיבים לעצמם קרקע שהים גזל מהם בלא משפט. מצד שלישי, כאמור, הקמתו של הפולדר האחרון בוטלה בשל מאבק לשימורו של אגם מרקר, המהווה חלק מאגם אייסל. בפראפרזה על ”הלב הירוק“ של הולנד, הוגדר האגם כ“לב הכחול“ של המדינה. הם אינם יוצאים אל הים כדי למצוא בשורה חדשה, אלא מייבשים חלקים ממנו כדי להמשיך את הקיים. ראיה לכך היא העובדה כי הפולדרים ההולנדיים הם ככל הנראה האיים המלאכותיים היחידים בעולם ששטחם תוכנן מלכתחילה בעיקר לשימוש חקלאי ולא למגורים, תיירות, תעשייה או תחבורה.

סיכום

במסגרת עבודה זאת ניסיתי לענות על השאלה מדוע בני האדם מקימים איים מלאכותיים וכיצד תכנונם מושפע מהיותם קרקע חדשה ובתולית. למדתי כי ניתן להציב את השאיפה האנושית להקים איים במסגרת כפולה: מסגרת הצרכים הפרקטיים המכתיבים את היציאה לים, ומסגרת השאיפה האנושית להתפשט לאזורים חדשים, ליישב את הספר ולהתחיל מחדש. 

בחנתי את המגמה ההולכת וגוברת של הקמת איים מלאכותיים ברחבי העולם וסקרתי את המניעים השונים להקמתם, לרבות שיקולים אסטרטגיים, נדל“ניים, סביבתיים, פוליטיים וחברתיים. סקרתי את השאיפות – בסיפורת ובמציאות לנצל איים, טבעיים ומלאכותיים לצורך יצירתה של חברה חדשה לאורם של אידיאליים חברתיים שונים.

הראיתי כיצד מטרתם של האיים באיחוד האמירויות היא יצירתה של תדמית חדשה למדינה, ושל עוגן כלכלי חדש המבוסס על תיירות, נדל“ן ופנאי, אשר נבנה בהדרגה כדי לשמש תחליף להכנסות ממכירתם של דלקים מאובנים. מסיבה זו תוכננו האיים במיוחד כדי ליצור דימויים, להלהיב, לרגש ולתפוס את תשומת הלב הגלובלית. לכן צורתם וגודלם לא נקבעו בעיקרם משיקולי תכנון פרקטיים אלא מדימויים שקל לזכור ולהתרשם מהם במצגות השיווק, מהאוויר ובשיטוט באתרי המפות השונים כגון גוגל מפות. גם תמהיל השימושים ופריסתם נועדו לשרת מטרה זו ולכן ניתן למצוא באיים בעיקר מלונות, פארקי מים ואטרקציות תיירותיות אחרות, מרכזי קניות ומגורי יוקרה. 

הראיתי גם את המהלך השונה שהוביל להקמת האי המלאכותי הגדול בעולם בהולנד. הקמתו מסמנת את השיא של מלחמתם של ההולנדים באיתני הטבע הנמשכת מאז ראשית ההתיישבות האנושית בארצות השפלה. הקמתם של פלבופולדר והפולדרים הנוספים מהווה את הביטוי המתקדם ביותר והנועז ביותר של המסורת ודרך החיים ההולנדית שהתגבשו החל מהמאה ה-10 וביתר שאת החל מהמאה ה-16: מאבק בהשתלטות הים על שטחי המדינה. מניעיה כפולים – למנוע נזקים לבתים, לדרכים ולשטחים החקלאיים במדינה; ולהכשיר שטחים חדשים לחקלאות ולהתיישבות כפרית. 

תכנון האי והפולדרים הנוספים, מיקומם, שטחם ותמהיל השימושים בהם נגזר והושפע מהצורך להבטיח את בטחונם של תושבי הולנד מפני הצפות; מחישובים הנדסיים בדבר ספיקת הנהרות; מדפוסי הגאות והשפל; מהצורך לשמור על מפלס מי התהום; מדפוסי פיזור אוכלוסיה גאוגרפיים רצויים; ומשיקולי שמירת הטבע והשטחים הפתוחים במדינה. 

עם זאת, בדומה לאמירתים, היותה של האדמה בתולית, ללא הנטל של בעלויות קודמות, פרצלציות, יישובים ורשתות דרכים קיימות, ותושבים ותיקים הנטועים במקום, מאפשרים לפלבופולדר להוות מגרש משחקים לניסויים תכנוניים, מעט בדומה לאיים האמירתיים. כך היווה האי בעבר מוקד להקמתן של ערים חדשות במסורת תנועת עיר הגנים וכיום אתר לניסויים בתכנון ללא תכנון – או תכנון המסדיר את עצמו באופן ספונטני על ידי משתמשיו השונים, ברוח השוק החופשי.

נוכחתי להכיר את היתרונות הטמונים בהקמתם של איים מלאכותיים בכל הנוגע לחופש ולגמישות שהם מאפשרים למתכננים ויזמים חברתיים. זאת לצד החשש שהקמתם עשויה לחזק מגמות של התבדלות, הסתגרות ונסיגה מהאחריות כלפי הכלל והסולידריות עימו.

בחרתי לחקור את האיים המלאכותיים כהכנה לכוונתי לחקור ולהציע הקמתו של אי מלאכותי לחופי ישראל. אי כזה יוכל מצד אחד לתת מענה לצורך ההולך וגובר בפתרונות מגורים לתושבי המדינה, ומצד שני יאפשר לחרוג ממסורת התכנון המודרניסטית הרווחת בישראל ולבחון גישות תכנון שונות, מסורתיות יותר באופיין. אני רואה טעם רב בגישה של מכון ה-seasteading שרואה באיים מלאכותיים צפים דרך להציב חלופה למערכות השלטון, הכלכלה ובירוקרטיה של מדינות הלאום, אך מסתייג מאוד הן מהשאיפה שלהם להתנתק ממדינות הלאום והן מגישתם הכלכלית הנאו ליברלית. לטעמי אי מלאכותי יכול, בצורה פרדוקסלית, להציב חלופה בה המדינה (או העיר) לוקחת יותר אחריות על חיי אזרחיה. מציבה בפניה מטרה להבטיח כי הצרכים הבסיסיים של תושביה ימולאו, להבטיח קרקע פוריה להתהוותה של קהילה תוססת ומלוכדת ולעשות זאת תוך שמירה על אחריות כלפי הסביבה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

מקורות:

Afzal, Muhammad Salman, Furqan Tahir, and Sami G. Al-Ghamdi. 2022. “Recommendations and Strategies to Mitigate Environmental Implications of Artificial Island Developments in the Gulf.” Sustainability 14 (9): 5027. https://doi.org/10.3390/su14095027.

Frieling, D. H. “A Garden in Europe: The Case of the Ijsselmeer District of the Netherlands.” The Town Planning Review57, no. 1 (1986): 35–50. http://www.jstor.org/stable/40112264.

Hoeksema, Robert J. 2007. “Three Stages in the History of Land Reclamation in the Netherlands.” Irrigation and Drainage 56 (S1): S113–26. https://doi.org/10.1002/ird.340.

Jackson, Mark, Veronica della Dora. 2009. “‘Dreams so Big Only the Sea Can Hold Them’: Man-Made Islands as Anxious Spaces, Cultural Icons, and Travelling Visions”. Environment and Planning A: Economy and Space 41 (9): 2086–2104. https://doi.org/10.1068/a41237.

Moursi, Manar. “ISLAND PHANTASMAGORIA-Exploring the Political/Philosophical Underpinnings of Fictional Islands and Imagining a Future of Plastic-Pirate-Island-Utopias.” Thresholds, no. 38 (2010): 52–92. http://www.jstor.org/stable/43876781.

Ouis, Pernilla. 2011. “‘And an Island Never Cries’: Cultural and Societal Perspectives on the Mega Development of Islands in the United Arab Emirates.” In Macro-Engineering Seawater in Unique Environments: Arid Lowlands and Water Bodies Rehabilitation, edited by Viorel Badescu and Richard B. Cathcart, 59–75. Environmental Science and Engineering. Berlin, Heidelberg: Springer. https://doi.org/10.1007/978-3-642-14779-1_3.

הגב כאן:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s