שיח חירשים

המאבק סביב סוגיית ״השיוויון בנטל״ הוא מקרה מובהק של שיח חירשים ערכי. את החרדים ניתן יהיה לשלב בחברה הישראלית רק באמצעות הרבה אמפתיה ורק אם נשכיל לשים עצמנו במקומם. רק כך נוכל להוציא את החברה הישראלית בכלל, והחרדית בפרט מהתסבוכת שהצלחנו להכניס את עצמנו אליה.

שלוש הערות מקדימות:
1. אי אפשר להגדיר את שני המחנות סביב סוגיית השוויון בנטל כחרדים וחילוניים. גם מפני שישנם מי שאינם חרדים שמתוך כבוד למסורת (כפי שהם תופסים אותה) וכבוד למנהיגים הרבניים, תומכים בהסדר תורתו אומנותו, וגם מפני שמרבית הציבור הדתי סולד מהשימוש בתורה כקרדום לחפור בה. מצד שני, אי אפשר להגדיר את שני המחנות כישראלים מול חרדים, שכן החרדים גם הם ישראלים ולעומת זה הערבים (ישראלים אף הם) כמעט שלא משמיעים קולם בנושא זה (ובצדק). לכן בפוסט הזה אגדיר את המאבק הזה כמאבק ציוני-חרדי.

2. אני מסתייג מהביטוי ״שוויון בנטל״ ולכן אתייחס לנושא כסוגיית גיוס החרדים. אני לא מרגיש פראייר בגלל השירות הצבאי ששירתי. להיפך, אני גאה בו מאוד. אני כן חושב שמעבר ליתרונות של מודל צבא העם לצה״ל עצמו, לשירות בצבא תפקיד חברתי חשוב – להפוך את שלל השבטים בישראל לחלק מחברה ישראלית אחת ולהגביר את תחושת ההזדהות של הציבור עם המדינה והעם. השירות בצה"ל הוא לא נטל, אלא זכות.

3. חרדים וציוניים מציעים לפתור את סוגיית השוויון בנטל על ידי הפיכת צה״ל מצבא העם לצבא מקצועי. אמנם הדיון בדבר מודל הגיוס הראוי לצה״ל הוא דיון חשוב וראוי (ואני מתכוון לעסוק בו בעתיד הקרוב), אבל עד כמה שזה יישמע מפתיע, לא עליו נסוב הדיון הציבורי סביב גיוס החרדים. הדיון נסוב על השאלה מה מקומה של החברה החרדית בישראל. האם היא חלק מהחברה היהודית הכללית, או שמא היא חברה כמעט נפרדת עם ערכים שונים ואתוס שונה בדומה לחברה הישראלית-ערבית.

כדי להבין את סוגיית גיוס החרדים יש לבחון את שתי נקודות המבט העיקריות שמעצבות אותה. נקודת המבט הציונית ונקודת המבט החרדית. את נקודת המבט הציונית לא קשה לתאר, אני וכנראה כל מי שיקרא את הפוסט הזה שותפים לה. מבחינתנו מדובר על פגיעה באתוס השוויון שעל פיו על כולם חלים זכויות וחובות שווים, וכי פטור מחובות או זכויות יתר ניתנים כדי לסייע למי שזקוק לסיוע או כדי לקדם ערכים משותפים לכלל החברה. אבל נדמה לי שההסבר הזה, עד כמה שהוא נכון, לא יכול להסביר את עוצמת הרגשות שאופפת את סוגיית גיוס החרדים. מנקודת מבט של פסיכולוגיה בגרוש, נדמה לי שיותר משהציבור הכללי מרגיש פראייר בגלל הפטור שניתן לחרדים ולא לו (שכן רוב הציבור ניחן במוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי בצה״ל ולא מעוניין לקבל פטור), הוא מרגיש עלבון. עלבון מפני שמה שנחשב בעיניו כביטוי הנעלה ביותר של תרומה למדינה וסיוע להגנתה וצמיחתה, נחשב בעיני החרדים כעונש וכגזירה שאין לעמוד בה. מנקודת מבט זו דומים החרדים לבן הרשע מההגדה של פסח – מתוך שמוציאים את עצמם מן הכלל, הם כופרים בעיקר. ניתן עם כן להבין מדוע לא מופנית עוצמת רגשות דומה כלפי הפטור משירות של האוכלוסיה הערבית. הערבים עדיין לא נתפסים כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית השותף לאותו סט ערכים ואותו אתוס משותף, ולכן הישראלים לא נעלבים או נפגעים מכך שהם לא מביעים רצון להתגייס. להיפך, רובם מקבלים זאת בהבנה ובטבעיות גמורה.

מסיבות מובנות נקודת המבט החרדית קשה יותר לתיאור אובייקטיבי, אך אשתדל להציגה בצורה ההגונה ביותר שאוכל במגבלות הבנתי את החברה החרדית והלך מחשבתה. במובן הבסיסי ביותר, הציבור החרדי רואה בלימוד תורה (למעשה לימוד גמרא, שכן בישיבות חרדיות לא לומדים תורה כלל) שירות קדוש שהוא מעניק לעם ישראל. השירות הזה מהווה מעין קורבן אלוהי שמקריבים תלמידי הישיבות ׳הממיתים עצמם באוהלה של תורה׳ ובכך מגנים על העם. זכור לי כי בראיון לפני מספר חודשים צעיר חרדי טען (טענה מופרכת שאין לה על מה להסתמך) כי אפילו בימי דוד המלך, על כל חייל ששירת בחזית ישב תלמיד ישיבה בעורף שלמד תורה ובכך הבטיח את הצלחת מלחמות דוד.

לכן לדידם, אין פה השתמטות משירות, אלא להיפך, שירות מובחר שמקיימת החברה החרדית למען הכלל, שרק מתי מעט מהציבור היהודי מסוגלים לעמוד בו. על השירות הזה משלמים תלמידי הישיבות ומשפחותיהם בעוני מרוד ובמצוקות יומיומיות גדולות. לכן, כל נסיון לכפות גיוס חרדים לצבא נתפס כעלבון נגדי – כאי הכרה תודה של החברה הכללית ואי הכרה בקורבן שמקריב למענה הציבור החרדי.

במשך השנים הפך אי השירות בצבא כמאפיין זהות של החברה החרדית. בעיני החרדים אם אתה משרת, כנראה שאתה כבר לא חרדי. מאי גיוס כדי ללמוד בישיבה, נוצר מצב הפוך של למידה כדי לא להתגייס. התוצאה היא פגיעה לא רק באתוס השוויון המקודש בעיני החברה הכללית, אלא גם ברמת הלימודים בישיבות ובאלפי התלמידים שנאלצים ללמוד שנים ארוכות בישיבה חרף הכרתם ורצונם.

מדובר על התנגשות של עולמות ערכים מנוגדים. הציבור הכללי רוצה שחרדים יראו בשירות ערך ולא חובה. והחרדים רוצים שהציבור הכללי יראה ערך מיוחד (לא רק תרבותי ודתי) בלימוד תורה וגמרא. איך מתירים את הקשר הגורדי הזה? הדבר הכי קל הוא להתעלם מנקודת המבט החרדית ולדרוש בתוקף גיוס של החרדים ולאיים עליהם בסנקציות כלכליות ופליליות. אבל ערכים ותחושת הזדהות לא ניתן להקנות בכח. נדרשת מנהיגות אמיצה שתדע לעשות צעדים חכמים אך לא פופולריים. צעדים שייתפסו כלא הוגנים בטווח הקצר אבל יטמנו את זרעי השינוי לשנים הבאות.

תחושת ההזדהות של החרדים עם החברה הכללית תגדל רק לאחר שיוסרו החומות בין החברות ולא להיפך. רק מפגש וחיכוך יומיומיים בין שתי החברות יוביל להתערות החרדים והגדלת מידת הזדהותם. דוגמא למפגש מוצלח שכזה (בדרך כלל) הוא המפגש בין דתיים וחילוניים בצבא. לרבים מהם זו הפעם הראשונה בה הם חיים עם ורוכשים חברים מהמגזר השני. המפגש לא מביא לאימוץ ערכי הצד השני, אבל מסייע לגבש מכנה משותף ערכי והבנה גדולה יותר בין הצדדים. בשלב ראשון צה״ל לא יכול להוות מקום המפגש הזה בין החרדים לחברה הכללית, אבל שוק העבודה כן. לכן אני מציע לפטור מראש וללא התניות את כל החרדים משירות צבאי, ממש כפי שכיום פטורים ממנו ערבים ונשים דתיות. הצעה ברוח זו הציעה חברת הכנסת מרב מיכאלי לפני מספר חודשים. הפטור יאפשר להם בפעם הראשונה לא להיות תלויים בישיבות כדי להימנע מהגיוס ויאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. במובן הזה, חוק הגיוס החדש עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה – בפועל הוא אכן משחרר את החרדים מחובת הלימוד בישיבה (עד 2017), אך הוא עוטף את השחרור הזה בסנקציות וגינויים (אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על עלבונות ותחושות) שתוצאתם תהיה עצירת תהליכי השינוי שחלים בחברה החרדית.

אם יותר חרדים ייצאו לעבוד, באופן טבעי האינטנסיביות של החיכוך (החיובי) בינם לבין החברה הכללית תגבר ומתוכו ייווצר סט ערכים וזהות משותפים. עד מהרה חלק גדול מהחרדים יעזבו את הישיבות וייצאו לשוק העבודה. הם כבר לא יתגייסו, אבל אחיהם הקטנים יחיו בחברה פתוחה יותר ויתגייסו בשיעורים הולכים וגדלים. דוגמא מעולה לכך ניתן למצוא מסיפורו המרתק של יהודה משי זהב, ׳קמב״ץ העדה החרדית׳, שהיה ממובילי ההפגנות החרדיות בעבר, ושמאוחר יותר הקים את ארגון זק״א – (זיהוי קורבנות אסון). מתנדבי ארגון זה לקחו חלק בזיהוי קורבנות וטיפול בגופות של נפגעי טרור בגל פיגועי הטרור של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. מתוך ההתמודדות המשותפת עם האיום החיצוני, גדלה הזדהותו של משי זהב עם החברה הכללית וכיום הוא מגדיר את עצמו ציוני וילדיו משרתים בנח"ל החרדי ובגולני.

לנקודת מבט נוספת (ומקצועית יותר) על המתחולל בחברה החרדית, אני ממליץ לקרוא את הפוסט האחרון של תומר פרסיקו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

2 מחשבות על “שיח חירשים

  1. מסכימה עם כל מה שנאמר כאן, וייבת להוסיף:

    כמה שנים לפני שיאיר לפיד החליט לעוף על עצמו, ולהפוך את הסוגיה ססמת-הדגל שתטיס אותו הישר לממשלה, התחיל תהליך מרשים ביותר לשילוב נשים חרדיות בשוק-העבודה.
    המדיניות-הכלכלית של נתניהו אילצה את המשפחות החרדיות למצוא פתרונות למצוקת העוני.
    ח"כ מרגלית עושה בתחום זה עבודת-קודש.
    (מומלץ להיכנס לפרופיל שלו בפייס, אחד הפוסטים האחרונים שלו מתאר את עבודתו איתן).

    גם לפני החוק הפופוליסטי הזה כבר היו ויש חיילים חרדים,
    יש לי הרגשה שהפופוליזם של לפיד יחזיר אותנו עשרות שנים אחורה בכל הקשור לחיבור של הקהילות-החרדיות עם החברה-הישראלית.

הגב כאן:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s