משמעת קואליציונית – מי צריך אותה?

סלחו לי קוראי כי חטאתי. עברו 218 ימים מאז הפוסט האחרון שלי. טוב נו, לפחות עיצבתי מחדש את הבלוג.

בימים אלו שמאורות הדמוקרטיה הישראלית מביאים לחקיקה את חוק המשילות, הידוע גם בשם ״מי צריך ערבים בכנסת?״ מוטב שנדבר על ההסדרים האמיתיים שפוגעים בדמוקרטיה הישראלית ובמשילות. ההסדר ההרסני ביותר הוא השילוב הקטלני בין מוסד המשמעת הקואליציונית לבין ועדת השרים לענייני חקיקה.

ועדת השרים לענייני החקיקה היא הועדה הקובעת את עמדת הממשלה לגבי הצעות חוק פרטיות (הצעות חוק שמוצעות ע״י חברי כנסת ולא כתוצאה מיוזמה ממשלתית), ולמעשה קובעת את עמדת הקואליציה. כיוון שבשיטת המשטר שלנו, קיימת משמעת קואליציונית, וכל חברי הקואליציה מחוייבים להצביע בהתאם לעמדת הממשלה, למעשה ועדת השרים קובעת אלו חוקים ייכנסו לספר החוקים ואלו לא.

השילוב הזה הוא שאחראי על כך שבהרבה מקרים הכנסת מצביעה נגד הצעות חוק שמרבית חבריה דווקא תומכים בה. אין ביטוי מתאים יותר לתיאור ההסדר הזה מלבד ״הסדר עוקף דמוקרטיה״.

ואין דוגמא טובה מזו כדי להמחיש כי בישראל אין כלל הפרדת רשויות וכי הסדר ההגיוני (והקבוע בחוק) הקובע כי הממשלה אחראית בפני הכנסת מתהפך ולמעשה הכנסת היא זו שכפופה לממשלה, וחברי הכנסת הם אלו המשחרים לפתחה.

את האבסורד הזה ראינו רק לפני מספר ימים כאשר נימק שר הכלכלה, נפתלי בנט, את התנגדות הממשלה להצעת חוק חובת גילוי של שלי יחימוביץ׳ באומרו כי: ׳הצעת החוק לא רעה, אבל הממשלה מתנגדת אז גם אני חייב להתנגד׳ (ציטוט מהזיכרון). כך גם בפרשת ייצוא הגז בה יותר מ-60 חברי כנסת חתמו על הדרישה להעברת הדיון בנושא לכנסת, ולמרות הרוב המרשים הזה, הצליחה הממשלה, באמצעות השליטה בקואליציה, למנוע זאת.

כדי להבין איך הגענו הלום, כדאי לחזור לניתוח (עמוד 19, זהירות PDF ) של מנחם בגין מלפני עשרות שנים הבוחן את יחסי הכח במשטר פרלמנטרי (הניתוח נכון לכל משטר פרלמנטרי ולא רק למקרה הישראלי). לפי התאוריה של הפרדת הרשויות, שלושת הרשויות צריכות להיות מופרדות אחת מן השנייה ולהפעיל מערכת של בלמים ואיזונים אחת על השנייה כדי למנוע ריכוז כח אבסולוטי בידי כל אחת מהן. הרשות השופטת והרשות המבצעת שואבות את הלגיטימציה שלהן מהרשות המחוקקת שהיא הרשות היחידה הנבחרת בבחירות דמוקרטיות על ידי העם. לפי בגין, בתאוריה הממשלה משמשת ׳הועד הפועל׳ של הפרלמנט ותפקידה לבצע את החלטותיו. בפועל, לפי ניתוחו של בגין, שרי הממשלה מהווים את הנהגת הרוב בפרלמנט ולכן שולטים בו. מעצם שליטתם ברוב בכנסת, שולטת למעשה הממשלה בכנסת בכלל. הקואליציה כפופה לחלוטין לממשלה ותפקיד הפיקוח על פעולותיה מוטל על האופוזיציה, שמטבע הדברים מהווה מיעוט ואינה מסוגלת לכפות את רצונה על הממשלה.

יוצא שייתכן בהחלט שרוב הציבור יתמוך בהצעת חוק פלונית, וכך גם רוב חברי הכנסת שנבחרו על ידו, אך המשמעת הקואליציונית תכתיב התנגדות הרוב בכנסת. זוהי תוצאה שמנוגדת לעקרונות הדמוקרטיה הייצוגית ופוגעת שוב ושוב באמון הציבור במערכת הפוליטית.

כיצד ייתכן שמצב עניינים זה יימשך לאורך זמן? כידוע, הקואליציה בישראל (אבל לא בכל משטר פרלמנטרי) מורכבת ממספר מפלגות בעלות סדר יום שונה החוברות אחת לשנייה בקואליציה. מטבע הדברים, החבירה מתקיימת סביב מכנה משותף, כך שכל מפלגה נאלצת להתפשר בעניינים שאינם בליבת סדר היום שלה. כך, בתמורה לתמיכת הקואליציה בעניינים החשובים ביותר לסיעה פלונית, תסכים הסיעה להתפשר בעניינים אחרים החשובים לסיעות אחרות (או לגורמי כח במשרדי הממשלה הקובעים לעיתים רבות מדי את התודעה והעמדה של הממשלה).

יש שיטענו שאין בכך כל בעיה, כי זו מהות הדמוקרטיה – אומנות הפשרה בין עמדות מנוגדות ושונות. באמירה זו טמון כשל לוגי ומוסרי. פשרה היא כלי חיוני וחיובי כשמדובר בהכרעה בין עמדות שונות בנוגע לאותה הסוגיה. הסכמים קואליציונים לעומת זאת, כורכים סוגיות שונות ונפרדות ומחייבים פשרה בסוגיה אחת כדי להשיג הישגים בסוגיה אחרת. כך יכול להיווצר מצב לא אופטימלי שבו סך כל הפשרות שמתפשרים חברי הכנסת גדול מסך הפשרות המינימלי הנחוץ כדי לפשר בין ההבדלים בעמדות שונות.

המצב האופטימלי הוא שכל סיעה תצביע בכל סוגיה בהתאם למצעה והבטחותיה לבוחרים כאילו לא קיימות סוגיות אחרות כלל הדורשות הכרעה. במצב תאורטי כזה, סיעה תתפשר על עמדתה רק כדי להשיג רוב לעמדה כמה שיותר קרובה לעמדתה המקורית. ברור כי מצב זה לא יכול להתקיים תחת משטר של משמעת קואליציונית המחייב לעיתים סיעה להתנגד לגמרי להבטחה מוצהרת שלה רק בשל חברותה בקואליציה.

אז במקום להסתפק בדרישה לפרסום הפרוטוקולים וההצבעות של ועדת השרים לענייני חקיקה, יש לחתור לביטולה ולביטול מוסד המשמעת הקואליציונית (שממילא ייתר את קיומה של ועדת השרים). השינוי הזה יגרור איתו שינוי תודעתי – במקום הצורך ׳לעשות סדר׳ ו׳לשלוט בכנסת הבלתי אחראית׳, הממשלה תחזור להיות כפופה לרצון הכנסת. הכנסת בתורה תהפוך שוב לזירה המרכזית לליבון סוגיות ציבוריות והכרעה בהן. החקיקה המכונה חקיקה פרטית תהיה הנורמה, ולהצעות חוק ממשלתיות לא יהיה כל יתרון משמעותי על פניהן. את המשמעת הקואליציונית יש לאכוף רק בהצבעות אמון המשליכות על קיומה של הממשלה.

מילה לגבי משמעת סיעתית. בניגוד למשמעת הקואליציונית, למשמעת הסיעתית צידוק מוסרי ופרקטי. בשיטת הבחירות שלנו, חברי הכנסת לא נבחרים באופן יחידני, אלא כרשימה האחראית כולה יחדיו בפני הבוחר. עם זאת, חברי הכנסת גם בתוך אותה הסיעה הם בעלי מגוון עמדות והם אחראים בפני הציבור אופן בלתי פורמלי בהתאם להבטחות הפרטניות שהם נותנים. לכן יש לנקוט גמישות רבה ככל האפשר אף באכיפת משמעת סיעתית.

הגב כאן:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s