חזון המשימות הנטושות

ישנם אלו הגורסים כי הציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. את הטענה הזאת ראוי לשלול. מראשיתו התבסס הזרם המרכזי בתנועה הציונית על שלושה אידיאלים – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; קיבוץ גלויות; והקמת חברת מופת. שלוש מטרות העל האלו משתקפות בבירור בטקסטים ציוניים רבים החל מ"אלטנוילנד" של הרצל וכלה במגילת העצמאות.

להגשמתו של האידיאל הראשון, הקמת מדינה יהודית, חגגנו לאחרונה 67 שנים, ומרגע שהוגשם תחזוקתו ושימורו אינם אלא משימה טבעית לכל מדינה ולכל ארגון. אולם קיומה של ריבונות יהודית היא תנאי להגשמתם של שני האידיאלים האחרים של הציונות. מאז הקמתה יותר משלושה מיליון יהודים עלו לישראל, עד כי בשנים האחרונות, בפעם הראשונה מאז ימי בית ראשון, מרבית יהודי העולם מתגוררים בארץ. השנה האחרונה הייתה גם השנה הראשונה מאז השואה בה מספר היהודים בעולם גדל לעומת השנה שלפניה. זאת הודות לתנופה הדמוגרפית בישראל שמאזנת את ההתבוללות בגולה.

אבל פוטנציאל העלייה הולך ומצטמצם. מרבית היהודים החיים במדינות מצוקה כבר עלו לישראל או היגרו למקומות אחרים, ומספר העולים ממדינות הרווחה במערב גדל בקצב איטי אך בטל בשישים לעומת גודל קהילות המוצא. אשוב לנקודה זו בהמשך.

הצלחנו להקים מדינה משגשגת, מצליחה, מודרנית ולקבץ אליה חלק ניכר מגלויות ישראל, אבל חברת מופת טרם הצלחנו ליצור. ישראל מובילה בפטנטים וסטארט-אפים אך גם במדדי העוני ואי השוויון בקרב המדינות המפותחות, ובהישגיה החינוכיים לעומת זאת משתרכת בתחתית הרשימה. הגזענות בה פורחת וכך גם האלימות וחוסר הסובלנות.

נשאלת השאלה לשם מה הקמנו כאן מדינה. אדם מאמין עשוי להסתפק בתשובה כי הקמת המדינה היא חלק מתכנית היסטורית שתוקפה נגזר מציווי האל. אחרים לא יוכלו להסתפק בתשובה זו ועליהם למצוא אותה בתוכנה ומהותה של המדינה – היותה הבסיס עליו תוקם חברת המופת. מעיון בחזונם של נביאי ישראל ובכתבי הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם והוגים ציוניים אחרים ניתן לגבש את דמותה של אותה חברת מופת.

חברת המופת הישראלית היא חברה שתאפשר לכל אחד מיחידיה להגשים את הפוטנציאל הייחודי שלו ולחיות חיי רוח עשירים וחיים חברתיים מגוונים, ברווחה חומרית ובמסגרת קהילה מגובשת ותומכת.

לשם כך, בחברת המופת יש להבטיח לכל אדם ואדם את חירויות המצפון, המחשבה, הביטוי והמעשה. אך בכך לא די. היכולת להגשים חירויות אלו תלויה בקיומם של תנאים סביבתיים מסוימים. אלו הוגדרו על ידי ז'בוטינסקי כ"חמשת המ"מים" וכיום נהוג לכנס אותם תחת הכותרת זכויות חברתיות – זכויות אלו על המדינה להבטיח לא רק בדרך של הגנה סבילה אלא בצורה פעילה. להבטיח כי החברה והמשק יאפשרו לכל אדם נגישות טובה לחינוך, בריאות ומשפט צדק. להבטיח כי כל אדם ייהנה מפרי עמלו ותרומתו לחברה כפי כישרונו ומרצו, וכי זה יספיק כדי למלא את הצרכים הבסיסיים שלו ושל משפחתו.

בחברת המופת לא ירעבו אנשים בזמן שכמויות גדולות של מזון מושמדות או מושלכות. לא יגור אדם ברחוב בזמן שעשרות אלפי דירות עומדות ריקות. לא יעבוד אדם שעות רבות ללא פנאי וזמן למשפחתו, בזמן שאחרים יכניסו לכיסם מאות אלפי שקלים כל חודש תמורת חצי משרה. בחברת המופת לא ייהנו מעטים מעמלם של הרבים. לא ירוויחו זרים מאוצרות הטבע של כולנו. לא יחולקו תקציבים במחשכים, ללא פיקוח ובצורה לא שוויונית.

אבל בחברת מופת גם לא ייגזר עלינו להיות בודדים. חברת המופת הישראלית והיהודית תהיה חלק בלתי נפרד מזהותו של האדם וממנה הוא ישאב תחושת שייכות ונחמה. האדם יתפוס עצמו כחלק משלשלת הדורות, יחוש הכרת תודה ומחויבות לדורות שקדמו לו, ותחושת אחריות ודאגה לדורות הבאים.

האתגר הציוני הגדול של המאה ה-21 הוא לכונן בישראל חברת מופת שתהווה אור לגויים. קיומה דרוש וראוי לתושביה, אבל הוא גם תנאי לחידוש העלייה ההמונית, והפעם גם ממדינות הרווחה במערב, ולהשלמת המשימה ההיסטורית של קיבוץ הגלויות. חידוש העלייה יסייע גם לבצר את קיומה של המדינה כעובדה קיימת ושרירה. ניתן לומר כי חברת המופת היא גם התכלית לקיומה של המדינה וגם האמצעי לשימור קיום זה.

הרשימה פורסמה לראשונה כאן בכתב העת "אשמורת שלישית" מבית עמותת "שבעים פנים לציונות".

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

סדר יום העצמאות

ביום העצמאות ה-67 למדינת ישראל היה לי הכבוד לערוך סדר יום עצמאות שכונתי בנחלאות, ירושלים. הרעיון לערוך את הסדר נולד לאחר שחיפשתי אירוע בו מקריאים את מגילת העצמאות. מזה זמן מה אני מתחבר לתפיסה שרואה במגילת העצמאות המגילה השישית (בנוסף לחמש המגילות – רות, שיר השירים, קהלת, איכה אסתר) שנקראות כל אחת בחג אחר לפי ההקשר.

כשלא מצאתי אירוע מתאים בירושלים, פרסמתי קול קורא בשכונה וביחד עם עוד מספר תושבים (קמה כהן קולר, בת-חן חזן, אמיר רובין, וזוגתי, מעין טוקי כרמל) כתבנו תוך מספר ימים הגדה ליום העצמאות וארגנו את הסדר (בסיוע מנהל הקהילתי לב העיר).

ההגדה שעיבדנו אינה בשום פנים ואופן יצירה מקורית שלנו. הגבלנו את תפקידנו לליקוט מקורות קיימים ואיחודם לרצף אחד. היא מורכבת מ-7 חלקים:

הבדלה ההבדלה המסורתית מבדילה בין קודש לחול ומסיימת את השבת. כאן בחרנו במסלול ההפוך והנדרש כל כך של הבדלה בין יום הזכרון ליום העצמאות – שני ימים כל כך שונים האחד מהשני.

קידוש כל שבת וכל חג מתחילים בקידוש. תפקיד הקידוש בטקס הוא לסמן את המעבר מחול לקודש בצורה חגיגית. הקצב, הסגנון והמילים טבועים בדי.אנ.איי התרבותי שלנו ונשמעים מוכרים מייד לכמעט כל יהודי. לכן בחרנו בקידוש שכתב יעקב מעוז שמתבסס על הקידוש לשבת.

לאחר שהבדלנו מיום הזכרון והכנסנו את החג, הגיע הזמן לקרוא את המגילה. גוף ההגדה מחולק לחמישה חלקים בעלי מבנה דומה. כל אחד נפתח בחלק ממגילת העצמאות, מלווה בקטעים מהמקורות עתיקים ומודרניים ומסתיים בשיר. לכל חלק נושא עיקרי המושפע מתוכן המגילה.

זיקה חלק זה עוסק בזיקת העם היהודי לארצו ומהווה סקירה היסטורית של תולדות העם מהיציאה לגלות ועד שיבת ציון המודרנית.

הכרה בחלק זה מבוססת הטענה על הזכות הלאומית של העם היהודי על ארצו ועל התהליכים שהובילו להכרה בינלאומית בזכות זו.

הכרזה חלק זה מוקדש כולו לפסקה קצרה אחת בה מכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. זה רגע השיא בהגדה וככזה החגיגי ביותר בה.

תוכחה בחלק זה מוצג החזון המוסרי לאורו אמורה להתנהל מדינת ישראל. הוא נקרא תוכחה על שם נבואות התוכחה המהוות את חזון הנביאים עליו מושתתת מדינת ישראל לפי מגילת העצמאות. השם בא לרמז כי המלאכה אינה גמורה וכי עלינו לשאוף תמיד ליישום מלא יותר של אותו החזון.

אחרית חלק זה הנועל את ההגדה והמגילה פורס שני חזונות שמהווים חזונות לאחרית הימים – חזון השלום, הרעות והאחווה בין כלל עמי המזרח התיכון וחזון קיבוץ הגלויות השלם של העם היהודי במדינת ישראל.

אנחנו מקווים שסדר זה שערכנו בשנת 67 לעצמאות ישראל, יחד עם טקסים דומים הנערכים ברחבי הארץ, הוא רק התחלה של תהליך יציקת תוכן וחידוש מסורת לחג העצמאות – החג הצעיר בחגי ישראל.

ניתן להוריד את קובץ ההגדה כאן (PDF). הקובץ פתוח לעריכה בתוכנת llustrator. הקובץ מוכן להדפסה כחוברת (booklet).

ניתן לעיין כאן בקובץ העבודה ששימש אותנו להכנת ההגדה (והסדר). הקובץ נעול לעריכה, אך ניתן להעתיק ממנו טקסטים. לצד הטקסטים הוספו הערות, לקחים, ביאורים וקישורים למקורות.

הזכויות לשני הקבצים אינן שמורות – ניתן ומומלץ להשתמש, לשכפל ולהעתיק.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

לקראת חיל הגנה מרחבית

כשהייתי בן 14 או 15, הגיע בטעות לדואר של אמא שלי בעבודה גיליון של "מערכות" – הרבעון לענייני בטחון וצבא של הוצאת הבית של משרד הביטחון. אמא שלי שידעה שאני "מורעל" (כן, כבר אז) הביאה לי את הגיליון. עוד באותו יום לאחר שקראתי את כולו, נרשמתי למנוי לרבעון, שבו אני מחזיק כבר 18 שנים.

החודש התפרסם לראשונה מאמר שלי במערכות. במאמר אני מציע להקים חיל ייעודי לפעילות השוטפת של הגנת גבולותיה של מדינת ישראל. הקמת חיל זה נחוצה כדי לאפשר ליחידות השדה להתאמן כראוי לייעודם העיקרי – ניצחון במלחמה וכדי לשפר את המענה הגנתי שניתן בגבולות – מענה שנפגע בגלל שהיחידות שמבצעות אותו היום לא בנויות לבצעו כהלכה.

לקריאת המאמר באתר "מערכות" (זהירות PDF).

ניתן גם להתרשם משאר הגיליון כאן.

כש-BRT יחבר מחדש את תל אביב ליפו

אני רוצה להודות לאמיר שלו שפרסם בבלוג המצויין שלו – הרוכב לאוטובוסים, רשימה קצרה שלי המציגה את פרוייקט הגמר שלי באדריכלות שהגשתי בשנת 2012. באופן קצת חריג, בפרוייקט הגמר שלי עסקתי בעיקר בנושא הכאוב של תחבורה ציבורית. נושא שמשפיע באופן מכריע על העיר אבל שמשום מה לא מקבל תשומת לב בהכשרת האדריכלים. להרחבה על הפרוייקט ניתן גם לקרוא את חוברת פרוייקט גמר כאן באתר (זהירות PDF).