כשהכנסת תחזור למקומה הטבעי

אתמול צפיתי בסרטון שהפיק עקיבא נוביק עבור שקוף שבו הוא הראה כיצד הכנסת היא הצגה וחותמת גומי בזמן שההחלטות האמיתיות מתקבלות בועדת השרים לענייני חקיקה. 

מדברים הרבה על האקטיביזם השיפוטי והחלשת הכנסת על ידי פסיקות בג”צ, אבל למעשה מי שמרוקנת את הכנסת מתוכן היא הממשלה. זה תמיד היה המצב, אבל בשנים האחרונות הוא מחמיר – המשמעת הקואליציונית הפכה לקשוחה יותר וועדת השרים לענייני חקיקה היא זו הקובעת בפועל אלו חוקים תחוקק הכנסת.

כדי להבין את מידת האבסורדיות במצב צריך לזכור שהכנסת היא היחידה משלושת רשויות השלטון שנבחרת על ידי הריבון – העם. בתאוריה היא זו שצריכה להיות החזקה מבין השלוש. בפועל היא החלשה מכולן. והמשמעות היא שרצון העם מעוות על ידי אינטרסים זרים והבירוקרטיה הממשלתית, ובראשה פקידי האוצר.

יש המנסים לתקן את הדרוש תיקון על ידי קידום יוזמות להשקפת ועדת השרים לחקיקה. אם החלטותיה תהיינה גלויות לציבור, תהיה לו יכולת להבין מי מושך בחוטים, מי מקבל את ההחלטות ועל מי צריך ללחוץ. זה חשוב אך לא מספיק – ועדת השרים לחקיקה מכפיפה בפועל את הכנסת לממשלה. זוהי לא פחות מהפיכה לא דמוקרטית שמנטרלת את רצון העם ולכן צריך לבטל אותה. הצעתי זאת בעבר כאן.

כנציגת הריבון, לכנסת שלושה תפקידים עיקריים – לקבוע נורמות (חוקים), לקבוע סדרי עדיפויות (תקציב) ולפקח על הממשלה. תפקיד הממשלה הוא לממש ולאכוף את הנורמות וסדרי העדיפויות שקבעה הכנסת, ולא להיפך. 

לממשלה ולדרג המקצועי אין כל עדיפות על הכנסת בקביעת נורמות, אך בהחלט ניתן לומר שיש להם אחריות לשמירה על הקופה הציבורית. לכנסת יש פוטנציאל לנהוג בחוסר אחריות ולחוקק עשרות חוקים בעלי עלות תקציבית גבוהה שעשויים למוטט את תקציב המדינה. 

כשהכנסת מצביעה על חוק הנושא עלות תקציבית היא יכולה לקבוע אם הוא ראוי, ואולי אף אם העלויות שהוא גורם למשק המדינה מוצדקות ביחס לתועלות שהוא אמור להביא, אבל היא לא יכולה לקבוע אם הוא ראוי יותר או פחות מחוקים אחרים – לפחות לא במסגרת הדיון על כל חוק בנפרד. 

לכן כדי לצמצם את החקיקה התקציבית נחקק תיקון לחוק יסוד: משק המדינה (סעיף 3ג) שקבע שחוק הגורם להוצאה תקציבית משמעותית מחייב אישור ברוב של 50 חברי כנסת לפחות. דרך נוספת בה נוקטת הממשלה כדי למשטר את העלויות שקובעים חוקי הכנסת היא באמצעות חוק ההסדרים. חוק זה שמגיע בצמוד לתקציב המדינה, קובע עשרות הוראות בתחומים שונים, ובכללם השעיה או דחיית כניסה לתוקף של חוקים שחוקקה הכנסת. כך למשל בכל שנה נדחית הכניסה לתוקף של חוק יום לימודים ארוך שחוקק בשנת 1997. אך כל זה לא מספיק, ולכן אחד התפקידים המוצדקים של ועדת השרים לענייני חקיקה הוא בקרה על היקף חוקים אלו.

אז כיצד ניתן מצד אחד לתת לכנסת את החופש לחוקק חוקים ללא התערבות הממשלה ומצד שני לודא שהיקף ההוצאה הממשלתית והרכבה ייקבע בתהליך סדור והגיוני?

ראשית יש לקבוע כי חוקים בעלי עלות תקציבית לא ייכנסו לתוקף מייד. לאחר קבלת חוק שכזה ייערכו חישובים מדוייקים ככל הניתן של עלות החוק. פעם בשנה ייאספו כל החוקים בעלי עלות תקציבית משמעותית שהתקבלו באותה השנה והכנסת תדרג אותם באמצעות הצבעה. אלו שיקבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר (ואפשר לחשוב על כמה שיטות לחישוב הדירוג) יהיו בראש סדר העדיפיות. 

בשלב הבא ייקבע בתקציב המדינה סכום המיועד למימון חוקים חדשים. החוקים שבראש הרשימה ייכנסו לתוקף לפי הסדר עד שתמוצה מכסת התקציב. בשנה שלאחר מכן ידורגו שוב כל החוקים התקציביים החדשים ויחד איתם גם החוקים משנה שעברה שלא נכנסו לרשימה. כך בדיוק עובד המודל של ועדת סל הבריאות שמתפקד מצויין. ניתן לקרוא עליו בכתבה שפרסם שאול אמסטרדמסקי לפני כמה שנים. 

בשיטה זו תוכל הכנסת לקחת בחזרה לידיה את האחריות והסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות של המדינה ולהכתיב אותם לממשלה –  שתפקידה כאמור לממש את סדר העדיפויות ולא לקבוע אותו.

ייתכן שיש מקום לשקול גם בחינה חוזרת של כל חוק תקציבי כל כמה שנים כדי לבחון האם הם משיגים את מטרתם, האם העלות שלהם מצדיקה את התוצאות והאם אין חוקים חשובים יותר בסדר העדיפויות הלאומי. הצעה ברוח זו הוצעה בתחרות הרעיונות של רדיקל ע"י גיא מור (הרגולטור).

התחלתי בשקוף ואני מסיים בשקוף – שקוף הוא גוף התקשורת היחיד בארץ בבעלות הציבור ולא בבעלות הטייקונים או הממשלה. לכן זהו גוף התקשורת היחיד שעובד בשביל על האזרח ולא עליו. לאחרונה הוכרז על איחוד בינו לבין אתר העין השביעית העוסק בביקורת התקשורת. יחד הם יוכלו להפוך לגוף תקשורת משמעותי שנלחם למען הציבור, לשקיפות, לשיח עמוק ולא צהוב, להוגנות ולחשיפת אינטרסים זרים. תמכו באיחוד והיפכו גם אתם לבעלים של עיתון.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

עד מתי יולי-אוגוסט?

כמעט אחד בספטמבר שמח, למי שחוגג. לפני שנה פרסמה חברת הכנסת (אז עדיין מועמדת) תהלה פרידמן את הטקסט הנהדר הזה בפראפרזה על מסכת ראש השנה:

ארבעה ראשי שנים הם.
אחד בספטמבר – ראש השנה לתלמידים, למורים, ולמנהלים.
אחד בתשרי – ראש השנה לשנים.
אחד בינואר – ראש השנה למיסים, לחברות, ולתקציבים.
ה' באייר – ראש השנה לעצמאות ולריבונות.

ואכן דומה שה-1 בספטמבר התקדש בלוח השנה הישראלי. מה מוזר בו (וב-30 ליוני)? הם שני התאריכים הלועזיים היחידים בלוח החופשות במערכת החינוך במגזר היהודי. כל שאר החופשים בה נקבעים ע”פ לוח השנה העברי. כתוצאה מכך לעיתים מתחילה שנת הלימודים כשבוע לפני חופשת ראש השנה ולפעמים יותר מחודש לפניה.

אז אחרי שצלחנו עוד קיץ של נסיונות להסתדר, קייטנות, קייטנות סבא-סבתא, ימי חופש ושלל פתרונות אחרים, אני מנסה לארגן את המחשבות שלי בנוגע למבנה הרצוי ללוח החופשות במערכת החינוך. לטעמי יש צורך ברפורמה במערכת החופשות משלוש סיבות:

  1. התאמה גדולה יותר בין לוח החופשות לבין לוח השנה העברי.
  2. התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים.
  3. צורך הולך וגובר בניהול משאבי הפנאי במדינתנו המצטופפת.

התאמה ללוח השנה העברי
את החופש הגדול יש להתאים ללוח השנה העברי משתי סיבות.
הראשונה כבר הוזכרה – שונות רבה מדי בין השנים הנובעת מהמחזוריות השונה של הלוח העברי והלוח הגרגוריאני. זאת מובילה לכך שיש שנים בהן מייד אחרי פתיחת השנה יוצאים לרצף חופשות חגי תשרי. ראוי היה ששנת הלימודים תתחיל מספיק זמן לפני חגי תשרי כך שיהיה זמן לפתוח את השנה כמו שצריך, להסתגל, וללמוד על החגים לפני א’ תשרי.

השניה, תשעה באב סובל מבעיית יחסי ציבור בציבור החילוני, למרות שהאופי הבסיסי שלו הוא לאומי (כמו יום הזכרון ויום השואה). זאת להערכתי בעיקר בגלל שהוא חל במהלך חופשת הקיץ ולא נלמד ונחווה בצורה מסודרת במערכת החינוך הממלכתית. במובן הזה על מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית ללמוד ממערכת הלימוד החרדית בה שנת הלימודים מסתיימת בתשעה באב.

התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים
אין ספק שתפקידה של מערכת החינוך היא בראש ובראשונה לחנך את התלמידים, ולא לשמש כשמטרטפית במימון ממשלתי. אבל אי אפשר להתעלם מכך שבגילאים הצעירים, השגחה על ילדים שלא יכולים להסתדר בעצמם היא חלק מתפקידה. התעלמות מכך גורמת לכך שהמערכת בנויה מסדרה של טלאים – צהרונים בשעות אחר הצהריים, קייטנות חנוכה ופסח, קייטנות קיץ ולעיתים עוד קייטנה שלאחר הקייטנה. בכל אותן מסגרות המענה החינוכי מצומצם והרצף החינוכי לא קיים. לכן חייבת להיות הבחנה בין הילדים עד כיתה ג’ או ד’ ובין הגדולים יותר. הראשונים חייבים מסגרת לימודים רציפה גם לאורך היום וגם לאורך השנה, עם דמויות מוכרות שאינן מתחלפות באמצע היום או השנה.

ניהול זמן לאומי
עד תקופת הקורונה לכל חג ולכל חופשה בשנים האחרונות התלווה פס קול של כותרות, כתבות וסטטוסים ברשתות החברתיות על הצפיפות הבלתי אפשרית באתרי הטבע, חופי הים, המוזאונים וכן הלאה. אנחנו חיים במדינה קטנה וצפופה שרק תצטופף עוד ועוד בשנים הקרובות. היום גרים בישראל כ-9 מיליון תושבים, וב-2048 צפויים לחיות כאן כ-15 מיליון. לצד פיתוח עוד שמורות טבע, פארקים וגנים לאומיים, יש לפעול על מנת לפזר את עומס המבקרים והמטיילים על פני תקופות ארוכות יותר. לכן נדרשת דיפרנצאליות בחופשות. בהולנד הצפופה כמעט כמונו, חופשת הקיץ חלה בכל מחוז בתקופה אחרת (עם חפיפה ביניהן) בדיוק כדי להקטין את העומס הזה.

מסיבות אלו דרושה רפורמה במבנה לוח השנה של מערכת החינוך.

קודם כל באמצעות הפרדה בין כיתות ג’ (או ד’) ומטה לבין התלמידים הגדולים יותר. הצעירים יהנו מיום לימודים ארוך עד השעה 16:30 עם צוות חינוכי אורגני, חופשת קיץ קצרה בת שבועיים, וחופשות חגים מקוצרות. אנשי הצוות החינוכי בכיתות אלו יתוגמלו בנדיבות על תוספת שעות העבודה וימי העבודה.

בנוסף, תמיד היה לי תמוה ששנת הלימודים יכולה להפתח ביום שלישי, או חמישי או שישי ויכולה להסתיים ביום ראשון או שני. טבעי שהשנה תתחיל ביום ראשון ותסתיים ביום שישי (או חמישי במקומות בהם לומדים חמישה ימים בשבוע). כך למשל נהוג במכינה הקדם צבאית – נחשון, בה למדתי.

עבור התלמידים הבוגרים חופשת הקיץ תמשך משבוע אחרי תשעה באב ועד כשבועיים לפני ראש השנה. חופשות התלמידים הצעירים תפוזרנה לאורך תקופה זו כך שבכל מחוז או שניים היא תתקיים במועד אחר. כך יפוזר העומס של מטיילי הקיץ בין מספר שבועות (מתוך הנחה שמשפחות תתאמנה את מועדי החופשות שלהן בהתאם לחופשות הילדים הצעירים יותר). במגזר הערבי ניתן יהיה להנהיג מועדי חופשות שונים ובכך לפזר עוד יותר את עומס הנופשים.

חופשת פסח תקוצר ותחול רק בחול המועד. בתקופה שבין פורים לפסח תונהג חופשה בת שבוע במועד אחר עבור כל מחוז בארץ. כך יפוזר העומס של מטיילי האביב בין חמישה שבועות – ארבעה שבועות בין פורים לפסח ושבוע חול המועד. בנוסף יצירת חופשה נוספת בת שבוע במהלך האביב תאפשר ליותר ישראלים לחוות את הארץ בשיא פריחתה, בשיא זרימת הנחלים ובמזג אוויר נח. במגזר הערבי תונהג חופשת אביב בת שבועיים.

על כל אלה צריך להוסיף הגדלה, בחוק ובהסכמים קיבוציים של מספר ימי החופשה לעובד, ובמיוחד לעובדים בעלי ותק קצר, כך שיתאימו לאורך החופשות של התלמידים הצעירים.

מערכת החופשות הנוכחית נבנתה בזמן שבו מרבית האמהות לא עבדו במשרה מלאה, בתקופה בה האוכלוסייה הייתה קטנה יותר והשטחים הפתוחים מרובים יותר. בתחילת העשור השלישי למאה ה-21 היא כבר אינה רלוונטית ויש לבנות אותה מחדש בהתאם לתנאים והצרכים של ימינו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

החיים בשיפוע – על עירוניות במדרונות

עברו כמעט חמש שנים מאז הפוסט האחרון שפרסמתי פה. עיון מהיר בלוח השנה מגלה שבאותו החודש נולד בני הבכור, ומאז, איך לומר – התקשיתי למצוא זמן פנוי ובעיקר נפש פנויה כדי לכתוב כאן. אבל, במהלך השנה האחרונה הזדמן לי לעסוק במסגרת עבודתי בנושא שחשוב לי מאוד – בניה במדרונות, והשבוע מאמר שכתבתי בנושא התפרסם סוף סוף בגיליון – המגזין לנושאי תכנון היוצא במסגרת המרכז לעיצוב אורבני בעיריית ירושלים.

בני אדם מעדיפים לחיות במישור. קל יותר לנוע בו, וזול ופשוט יותר לבנות בו. אבל לעיתים הם בוחרים או נאלצים לחיות בהר – מטעמי בטחון, עלות הקרקע או מטעמים אחרים. כך ירושלים התפתחה בהר כי הייתה כנראה פחות נגישה (או מעניינת) עבור מעצמות הסהר הפורה שנאבקו על שליטה במישור ובדרך הים ופחות התעניינו בשוכני ההרים. ומאז שחשיבותה הדתית והלאומית עלתה היא מהווה אבן שואבת לרבים, למרות האתגר הטופוגרפי.

אבל אם במאה השנים הראשונות אחרי היציאה מהחומות נבנו רוב השכונות החדשות על במת ההר המתאפיינת בשיפועים נוחים יחסית, בעשורים האחרונים מתוכננות ונבנות שכונות חדשות בעיר במדרונות בעלי שיפועים קשים מאוד. לכך השפעות דרמטיות על ההליכתיות בהן.

מתוך תובנה זו נולד מאמר זה המנסה להציע גישה שונה לתכנון שכונות במורדות. גישה המאפשרת לבנות שכונות צפופות אך לא דחוסות, קומפקטיות, הליכתיות וטובות לתושביהן.

ניתן לקרוא את המאמר כאן: החיים בשיפוע – על עירוניות במדרונות.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוטרק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

חזון המשימות הנטושות

ישנם אלו הגורסים כי הציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. את הטענה הזאת ראוי לשלול. מראשיתו התבסס הזרם המרכזי בתנועה הציונית על שלושה אידיאלים – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; קיבוץ גלויות; והקמת חברת מופת. שלוש מטרות העל האלו משתקפות בבירור בטקסטים ציוניים רבים החל מ"אלטנוילנד" של הרצל וכלה במגילת העצמאות.

להגשמתו של האידיאל הראשון, הקמת מדינה יהודית, חגגנו לאחרונה 67 שנים, ומרגע שהוגשם תחזוקתו ושימורו אינם אלא משימה טבעית לכל מדינה ולכל ארגון. אולם קיומה של ריבונות יהודית היא תנאי להגשמתם של שני האידיאלים האחרים של הציונות. מאז הקמתה יותר משלושה מיליון יהודים עלו לישראל, עד כי בשנים האחרונות, בפעם הראשונה מאז ימי בית ראשון, מרבית יהודי העולם מתגוררים בארץ. השנה האחרונה הייתה גם השנה הראשונה מאז השואה בה מספר היהודים בעולם גדל לעומת השנה שלפניה. זאת הודות לתנופה הדמוגרפית בישראל שמאזנת את ההתבוללות בגולה.

אבל פוטנציאל העלייה הולך ומצטמצם. מרבית היהודים החיים במדינות מצוקה כבר עלו לישראל או היגרו למקומות אחרים, ומספר העולים ממדינות הרווחה במערב גדל בקצב איטי אך בטל בשישים לעומת גודל קהילות המוצא. אשוב לנקודה זו בהמשך.

הצלחנו להקים מדינה משגשגת, מצליחה, מודרנית ולקבץ אליה חלק ניכר מגלויות ישראל, אבל חברת מופת טרם הצלחנו ליצור. ישראל מובילה בפטנטים וסטארט-אפים אך גם במדדי העוני ואי השוויון בקרב המדינות המפותחות, ובהישגיה החינוכיים לעומת זאת משתרכת בתחתית הרשימה. הגזענות בה פורחת וכך גם האלימות וחוסר הסובלנות.

נשאלת השאלה לשם מה הקמנו כאן מדינה. אדם מאמין עשוי להסתפק בתשובה כי הקמת המדינה היא חלק מתכנית היסטורית שתוקפה נגזר מציווי האל. אחרים לא יוכלו להסתפק בתשובה זו ועליהם למצוא אותה בתוכנה ומהותה של המדינה – היותה הבסיס עליו תוקם חברת המופת. מעיון בחזונם של נביאי ישראל ובכתבי הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם והוגים ציוניים אחרים ניתן לגבש את דמותה של אותה חברת מופת.

חברת המופת הישראלית היא חברה שתאפשר לכל אחד מיחידיה להגשים את הפוטנציאל הייחודי שלו ולחיות חיי רוח עשירים וחיים חברתיים מגוונים, ברווחה חומרית ובמסגרת קהילה מגובשת ותומכת.

לשם כך, בחברת המופת יש להבטיח לכל אדם ואדם את חירויות המצפון, המחשבה, הביטוי והמעשה. אך בכך לא די. היכולת להגשים חירויות אלו תלויה בקיומם של תנאים סביבתיים מסוימים. אלו הוגדרו על ידי ז'בוטינסקי כ"חמשת המ"מים" וכיום נהוג לכנס אותם תחת הכותרת זכויות חברתיות – זכויות אלו על המדינה להבטיח לא רק בדרך של הגנה סבילה אלא בצורה פעילה. להבטיח כי החברה והמשק יאפשרו לכל אדם נגישות טובה לחינוך, בריאות ומשפט צדק. להבטיח כי כל אדם ייהנה מפרי עמלו ותרומתו לחברה כפי כישרונו ומרצו, וכי זה יספיק כדי למלא את הצרכים הבסיסיים שלו ושל משפחתו.

בחברת המופת לא ירעבו אנשים בזמן שכמויות גדולות של מזון מושמדות או מושלכות. לא יגור אדם ברחוב בזמן שעשרות אלפי דירות עומדות ריקות. לא יעבוד אדם שעות רבות ללא פנאי וזמן למשפחתו, בזמן שאחרים יכניסו לכיסם מאות אלפי שקלים כל חודש תמורת חצי משרה. בחברת המופת לא ייהנו מעטים מעמלם של הרבים. לא ירוויחו זרים מאוצרות הטבע של כולנו. לא יחולקו תקציבים במחשכים, ללא פיקוח ובצורה לא שוויונית.

אבל בחברת מופת גם לא ייגזר עלינו להיות בודדים. חברת המופת הישראלית והיהודית תהיה חלק בלתי נפרד מזהותו של האדם וממנה הוא ישאב תחושת שייכות ונחמה. האדם יתפוס עצמו כחלק משלשלת הדורות, יחוש הכרת תודה ומחויבות לדורות שקדמו לו, ותחושת אחריות ודאגה לדורות הבאים.

האתגר הציוני הגדול של המאה ה-21 הוא לכונן בישראל חברת מופת שתהווה אור לגויים. קיומה דרוש וראוי לתושביה, אבל הוא גם תנאי לחידוש העלייה ההמונית, והפעם גם ממדינות הרווחה במערב, ולהשלמת המשימה ההיסטורית של קיבוץ הגלויות. חידוש העלייה יסייע גם לבצר את קיומה של המדינה כעובדה קיימת ושרירה. ניתן לומר כי חברת המופת היא גם התכלית לקיומה של המדינה וגם האמצעי לשימור קיום זה.

הרשימה פורסמה לראשונה כאן בכתב העת "אשמורת שלישית" מבית עמותת "שבעים פנים לציונות".

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.