ברוכים הבאים לבלוג שלי. לא בפוסט כזה תכננתי להשיק אותו. הבלוג הזה אמור לעסוק בעיקר בענייני חברה, כלכלה ותכנון, עם פזילה לענייני בטחון לאומי מדי פעם. הפוסט הראשון בבלוג היה אמור, במיטב המסורת של בלוגים, להסביר למה אני כותב. במקום זאת, בחרתי לעסוק בעניין שנמצא על הפרק – תוצאות מבצע עמוד ענן. (בינתיים התקיימו פריימריז בעבודה ובליכוד והחלטה היסטורית באו״ם, אבל כמה ימים במילואים עיכבו פרסום הפוסט הזה).

אני לא מתכוון לנתח את מהלכי המבצע, לשאול האם הפסקת האש הייתה מוצדקת או לנתח את מצבו של החמאס בעקבותיו. אני מעוניין לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבחון מתי הפסקנו לנצח במלחמות ולמה.

רובנו נוהגים למתוח קו מפריד בין מלחמת ששת הימים למלחמות שבאו אחריה, המפריד בין המלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ לבין אלו שהסתיימו בתחושה חמוצה. בכל מלחמות ישראל היו תקלות, ונראה כי במשך השנים האפקטיביות המבצעית של צה״ל נפגעה, אך אני מעוניין לטעון שקו השבר קרה לא אחרי מלחמת ששת הימים אלא מאוחר הרבה יותר, במבצע דין וחשבון בשנת 93. כל מבצע וכל מלחמה מאז, למעט מבצע חומת מגן, נכשלו בטווח הארוך בהשגת יעדיהם.

המשותף לכל המבצעים הללו (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועוד מספר מבצעים בהיקף קטן יותר במהלך העשור האחרון) הוא שמטרתה העיקרית של הלחימה הייתה הפעלת לחץ על האויב ולא הכרעתו. גם המלחמות הקודמות היוו שילוב של פעולה צבאית ומדינית, וכולן הגיעו לידי סיום בעקבות הסדרה מדינית (החלטת או״ם או הסדר אחר), אך ההבדל העיקרי בין מלחמות אלו למבצעי שני העשורים האחרונים הוא שהסדרה המדינית היוותה רק את מנגנון הסיום של הלחימה ולא את מטרתה.

אז איפה הדברים השתבשו? התשובה טמונה ביעדי הלחימה שהוגדרו לצה"ל על ידי הדרג המדיני¹. המלחמות והמבצעים עד מבצע דין וחשבון נוהלו בעיקר לאור יעדים מערכתיים (אופרטיביים), מדידים (כיבוש שטח, השמדת כוחות אויב)². ליעדים מסוג זה שני מאפיינים חשובים:
1. הם אובייקטיביים ולא ניתנים לוויכוח ופרשנות.
2. וחשוב מכך, הסכמת הצד השני אינה דרושה לשם עמידה בהם.

ואילו בשנים האחרונות ניכר שינוי במטרות המבצעים³. המטרה העיקרית שלהם היא להגיע להסדרה. להפעיל לחץ. להגיע להפסקת אש. יעדים בשטח, כגון השמדת כוחות אויב, הפכו ליעד משני ליעד העיקרי שהוא יצירת תנאים להסדרה המדינית.
ומהם המאפיינים של יעדים מסוג זה? בדיוק הפוך מאופיים של יעדים מערכתיים:
1. ניתן לפרש אותם בדרכים שונות – כל צד יכול לטעון לנצחון.
2. הסדרה דורשת הסכמת שני הצדדים.
מכאן נובע שסיומו המוצלח של מבצע, לפי הגדרת המדינאי הישראלי, תלויה בהסכמת הצד שכנגד, האויב. יותר מכך, בסיום כל סבב לחימה יוכל לטעון האויב לנצחונו וכך אכן קורה. בתנאים כאלו, הכרעה אינה אפשרית.

לשינוי עקרוני זה באופי יעדי הלחימה השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לאופי הלחימה. בלחימה אשר מטרתה השגת יעדים אופרטיביים, ישאף המתכנן הצבאי לפעולה חדה ומהירה הממקסמת את הנזק לאויב ומצמצמת את משך הלחימה. לעומתה, בלחימה אשר מטרתה השגת הסדרה, תתוכנן פעולה מדורגת המפעילה לחץ צבאי מתמשך, הולך וגובר על הנהגת האויב במטרתה לשכנע אותה שעליה להסכים להסדרה. בפעולה כזאת במוקדם או מאוחר "תיגמרנה" מטרות צבאיות טהורות ויהיה הכרח לפגוע ביעדים סמי-צבאיים ובסמלי שלטון. בשלב זה מתחילים בדר"כ להיפגע אזרחי האויב במספר מדאיג. לזה קוראים בעברית צחה – התשה.

ומה הבעיה עם זה? את האויבים שלנו קשה להתיש. ויש סיבות טובות לכך.

הטיעון הרווח בנוגע לכח העמידה של אויבנו הוא כי תפיסת הזמן בתרבות הערבית שונה משלנו – הערבים ניחנים בתפיסה היסטורית יותר של הזמן המקנה להם פרספקטיבה שונה ומחסנת אותם בפני קשיי ההווה. בהקשר הזה מושמעים גם ציטוטים של מנהיגים ערביים המתגאים בקידוש המוות אצל המוסלמים לעומת קידוש החיים אצל היהודים, לדוגמא כאן (החל מ-1:59).

בכל זאת, הייתי רוצה להציע כמה הסברים אחרים, ניטרליים לסוגיות דת ותרבות, לסיבות בגינן לאויבנו קל יותר לעמוד במבחן התשה לעומתנו.
סיבה אחת היא ההבדלים במטרות. מאז קום המדינה, מטרת אויבנו היא להשמיד את מדינת ישראל, או למצער, להשיג ממנה ויתורים טריטוריאליים. מטרתנו לעומת זאת היא למנוע מהם השגת יעדים אלו ולהגן על בטחונם ושלומם של אזרחינו⁴.

במילים אחרות, אנחנו מגנים על הסטטוס קוו ואילו אויבנו שואפים לשנותו. מטבע הדברים מי שמציב לעצמו מטרה נכון יותר לקבל בהבנה קשיים בדרך להשגתה מאשר מי ש"רק" מנסה לשמר את אורח חייו הנוכחי. בעוד חמאס וחיזבאללה נכונים לסבול בכדי להשיג את מטרותיהם, מטרתנו היא למנוע מעצמנו סבל ומכאוב. כלומר, מבחינתנו כל סבב לחימה וכל אקט אלים בין סבבים, הגורם לפגיעה בנפש בישראל, הוא כישלון והפרעה לסטטוס קוו ואילו מבחינת אויבנו כל אקט כזה הוא שלב (מוצלח או כושל) בדרך להשגת מטרתם. גם אנחנו, בחצי הראשון של המאה העשרים היינו נכונים לשלם מחירים קשים באיכות חיינו ובאבדות בכדי להקים כאן מדינה, ולעומת זאת לבריטים היה סף סבל נמוך יותר שהוביל אותם בסופו של דבר להחלטתם לסיים את המנדט ולעזוב את ארץ ישראל⁵.

הסיבה השנייה בגללה לסיכוי הנמוך שלנו להתיש את אויבנו הוא הסיטואציה הבינלאומית הבעייתית בה אנחנו ניצבים וההסלמה הגוברת בפעולות אויבנו עם כל הסלמה.

המציאות היא שאם אנחנו מבליגים ומגיבים במתינות להתקפות עלינו, אנחנו מעודדים בכך את המשך התקפות אלו, ואם אנחנו מחליטים להחריף את פעולותינו, אנו חושפים את עצמנו לשני סיכונים – מחד התגברות משמעותית בכמות ההתקפות במהלך סבב הלחימה המביא ליותר אבדות ונזקים בצד שלנו, ומאידך, נזקים בזירה הבינלאומית.

מכל הסיבות הללו, נידונים מבצעים מסוג עופרת יצוקה ועמוד ענן "לקנות" לנו שקט לכל היותר לפרק זמן של שנה-שנתיים עד שהאירועים יגרמו להסלמה נוספת ויחייבו מבצע נוסף.

הדרך היחידה לעצור לחלוטין את ירי הרקטות מעזה הוא על ידי הצבת יעד מערכתי בפני צה"ל – לכבוש את רצועת עזה ולמוטט את שלטון החמאס. להערכתי צה"ל מסוגל להשיג יעד זה בתוך פחות מ-24 שעות של פעולה קרקעית נחושה. עם זאת, צעד זה יחייב את חזרתנו לשליטה ישירה ברצועת עזה וחזרה למצב ששרר בה עד ביצוע הסכמי אוסלו ב-1994.

משמעותה היא קבלת אחריות מלאה לאוכלוסיה אזרחית המונה כ-1 מיליון תושבים, פגיעה משמעותית לישראל בזירה הבינלאומית, וחזרה לדפוס הטרור של פגיעה בכוחות צה"ל המחזיקים ברצועה. שליטה מחודשת בעזה תנקז משאבים וכוחות צה"ל שיקשו עוד יותר את משימתו העיקרית שהיא להתכונן למלחמה רחבת היקף מול הצבאות והארגונים המקיפים אותנו.

הקורא הנבון יבקש בשלב זה להשוות בין עזה לבין לבנון בה הושגה רגיעה ארוכת שנים מול חיזבאללה. אכן בלבנון הושגה רגיעה אך זו נבעה לא מהצלחה צבאית של ישראל אלא מהנזק הרב שהיא גרמה לתשתיות בלבנון ולכלכלה הלבנונית – נזק שגרם לפלגים הלבנוניים השונים ללחוץ על החיזבאללה לנצור את נשקו⁶.

לחץ כזה אינו קיים בעזה. להיפך, בעזה הארגונים האופוזיציוניים לחמאס (הג'יהאד האיסלמאי והארגונים הסלפיים השונים) לוחצים להסלים את הלחימה מול ישראל. זה מוביל אותי לדרך השנייה, והמועדפת, להשגת רגיעה ארוכת טווח מול עזה – לדאוג שיהיה להם מה להפסיד. האינטרס המוסרי והפרגמטי של ישראל מול עזה הוא לדאוג לפיתוחה הכלכלי. פיתוח שיושג בין היתר על ידי הסרת המצור הימי (והגבלתו לפשיטות, מבוססות מודיעין מדויק, על ספינות נושאות נשק), הקמת נמל מים עמוקים ופיתוח אזורי תעשייה בעזה. רק שיפור משמעותי בתנאי החיים של העזתים ייצור לחמאס אינטרס לנצור את האש ולרסן את הארגונים האחרים. כאמור, זו גם בחירה מוסרית מול תושבי עזה, על חייהם היינו אחראיים במרבית 45 השנים האחרונות. עוד על כך בפוסט המעולה של הינשוף.

המסקנה – על מדינת ישראל להימנע מלהיכנס לעימותים צבאיים בהם היא אינה יכולה להשיג הכרעה.

בסכסוכים בהם לא ניתן להגיע להכרעה חד משמעית, יש לפעול במודל מכסחת הדשא – פעולות בטחון שוטף הכוללות סיכולים ממוקדים של חוליות טרור המתכוונות לפעול ושל דרגי פיקוד כשיש הזדמנות לכך. בהתאם למודל זה, מבצע עמוד ענן, היה אמור להסתיים בבוקר יום חמישי לאחר שחוסל ג'עברי והושמדה רוב יכולת שיגור הרקטות מהרצועה.

ובנימה אחרת, ביום שני הקרוב תשיק מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. זוהי כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית בישראל שמפלגה הטוענת לשלטון מציגה תכנית כלכלית- חברתית מקיפה, ומפורטת, הכוללת מספרים ומקורות תקציביים. הפוסט הבא שלי יסקור את עיקרי התכנית וינתח את מעלותיה וחסרונותיה.

1 חלק מיעדי המלחמות הוגדרו רק במהלכן ולא מראש.

2 מבצעים ומלחמות עד 1982 ומבצע חומת מגן:
מבצע סיני: כיבוש סיני.
מלחמת ששת הימים: כיבוש סיני, עזה, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. השמדת עיקר כוחם של הצבאות הערביים.
מלחמת יום כיפור: בלימת ההתקפות הסורית והמצרית; הגעה לטווח תותחים מדמשק; צליחת תעלת סואץ וכיתור הארמיה ה-3.
מלחמת לבנון הראשונה: הגעה לכביש דמשק-ביירות; סילוק הפת"ח מלבנון.
מבצע חומת מגן: כיבוש הערים הפלסטיניות; תפיסת מחבלים או הריגתם.

3 מלחמות ומבצעים החל משנת 1993, לא כולל מבצע חומת מגן:
מבצע דין וחשבון: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מבצע ענבי זעם: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מלחמת לבנון השניה: פגיעה בארגון החיזבאללה; השגת הסדרה בין מדינתית בין ישראל ללבנון.
מבצע עופרת יצוקה: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.
מבצע עמוד ענן: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.

4 יוצאת דופן היא מלחמת ששת הימים, בה ישראל היא זו ששינתה את הסטטוס קוו לטובתה. עם זאת, המלחמה נפתחה כיוזמה ערבית להשמדת ישראל או החלשתה. וסביר להניח שאילוא ריכוז הכוחות הערביים בגבולות ישראל והמצור על מיצרי טיראן, לא הייתה ישראל כובשת שטחים אלו לעולם.

5 אני מפשט ומדלג על תהליכי הדה-קולוניזציה שעברו על העולם בתקופה זו ועל ההשפעה של מוראות השואה על דעת הקהל הבינלאומית בנושא ארץ ישראל.

6 אני טוען שהישגי מלחמת לבנון השנייה הושגו למרות רוב המהלכים הצבאיים ולא כתוצאה ישירה שלהם.