אתמול צפיתי בסרטון שהפיק עקיבא נוביק עבור שקוף שבו הוא הראה כיצד הכנסת היא הצגה וחותמת גומי בזמן שההחלטות האמיתיות מתקבלות בועדת השרים לענייני חקיקה. 

מדברים הרבה על האקטיביזם השיפוטי והחלשת הכנסת על ידי פסיקות בג”צ, אבל למעשה מי שמרוקנת את הכנסת מתוכן היא הממשלה. זה תמיד היה המצב, אבל בשנים האחרונות הוא מחמיר – המשמעת הקואליציונית הפכה לקשוחה יותר וועדת השרים לענייני חקיקה היא זו הקובעת בפועל אלו חוקים תחוקק הכנסת.

כדי להבין את מידת האבסורדיות במצב צריך לזכור שהכנסת היא היחידה משלושת רשויות השלטון שנבחרת על ידי הריבון – העם. בתאוריה היא זו שצריכה להיות החזקה מבין השלוש. בפועל היא החלשה מכולן. והמשמעות היא שרצון העם מעוות על ידי אינטרסים זרים והבירוקרטיה הממשלתית, ובראשה פקידי האוצר.

יש המנסים לתקן את הדרוש תיקון על ידי קידום יוזמות להשקפת ועדת השרים לחקיקה. אם החלטותיה תהיינה גלויות לציבור, תהיה לו יכולת להבין מי מושך בחוטים, מי מקבל את ההחלטות ועל מי צריך ללחוץ. זה חשוב אך לא מספיק – ועדת השרים לחקיקה מכפיפה בפועל את הכנסת לממשלה. זוהי לא פחות מהפיכה לא דמוקרטית שמנטרלת את רצון העם ולכן צריך לבטל אותה. הצעתי זאת בעבר כאן.

כנציגת הריבון, לכנסת שלושה תפקידים עיקריים – לקבוע נורמות (חוקים), לקבוע סדרי עדיפויות (תקציב) ולפקח על הממשלה. תפקיד הממשלה הוא לממש ולאכוף את הנורמות וסדרי העדיפויות שקבעה הכנסת, ולא להיפך. 

לממשלה ולדרג המקצועי אין כל עדיפות על הכנסת בקביעת נורמות, אך בהחלט ניתן לומר שיש להם אחריות לשמירה על הקופה הציבורית. לכנסת יש פוטנציאל לנהוג בחוסר אחריות ולחוקק עשרות חוקים בעלי עלות תקציבית גבוהה שעשויים למוטט את תקציב המדינה. 

כשהכנסת מצביעה על חוק הנושא עלות תקציבית היא יכולה לקבוע אם הוא ראוי, ואולי אף אם העלויות שהוא גורם למשק המדינה מוצדקות ביחס לתועלות שהוא אמור להביא, אבל היא לא יכולה לקבוע אם הוא ראוי יותר או פחות מחוקים אחרים – לפחות לא במסגרת הדיון על כל חוק בנפרד. 

לכן כדי לצמצם את החקיקה התקציבית נחקק תיקון לחוק יסוד: משק המדינה (סעיף 3ג) שקבע שחוק הגורם להוצאה תקציבית משמעותית מחייב אישור ברוב של 50 חברי כנסת לפחות. דרך נוספת בה נוקטת הממשלה כדי למשטר את העלויות שקובעים חוקי הכנסת היא באמצעות חוק ההסדרים. חוק זה שמגיע בצמוד לתקציב המדינה, קובע עשרות הוראות בתחומים שונים, ובכללם השעיה או דחיית כניסה לתוקף של חוקים שחוקקה הכנסת. כך למשל בכל שנה נדחית הכניסה לתוקף של חוק יום לימודים ארוך שחוקק בשנת 1997. אך כל זה לא מספיק, ולכן אחד התפקידים המוצדקים של ועדת השרים לענייני חקיקה הוא בקרה על היקף חוקים אלו.

אז כיצד ניתן מצד אחד לתת לכנסת את החופש לחוקק חוקים ללא התערבות הממשלה ומצד שני לודא שהיקף ההוצאה הממשלתית והרכבה ייקבע בתהליך סדור והגיוני?

ראשית יש לקבוע כי חוקים בעלי עלות תקציבית לא ייכנסו לתוקף מייד. לאחר קבלת חוק שכזה ייערכו חישובים מדוייקים ככל הניתן של עלות החוק. פעם בשנה ייאספו כל החוקים בעלי עלות תקציבית משמעותית שהתקבלו באותה השנה והכנסת תדרג אותם באמצעות הצבעה. אלו שיקבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר (ואפשר לחשוב על כמה שיטות לחישוב הדירוג) יהיו בראש סדר העדיפיות. 

בשלב הבא ייקבע בתקציב המדינה סכום המיועד למימון חוקים חדשים. החוקים שבראש הרשימה ייכנסו לתוקף לפי הסדר עד שתמוצה מכסת התקציב. בשנה שלאחר מכן ידורגו שוב כל החוקים התקציביים החדשים ויחד איתם גם החוקים משנה שעברה שלא נכנסו לרשימה. כך בדיוק עובד המודל של ועדת סל הבריאות שמתפקד מצויין. ניתן לקרוא עליו בכתבה שפרסם שאול אמסטרדמסקי לפני כמה שנים. 

בשיטה זו תוכל הכנסת לקחת בחזרה לידיה את האחריות והסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות של המדינה ולהכתיב אותם לממשלה –  שתפקידה כאמור לממש את סדר העדיפויות ולא לקבוע אותו.

ייתכן שיש מקום לשקול גם בחינה חוזרת של כל חוק תקציבי כל כמה שנים כדי לבחון האם הם משיגים את מטרתם, האם העלות שלהם מצדיקה את התוצאות והאם אין חוקים חשובים יותר בסדר העדיפויות הלאומי. הצעה ברוח זו הוצעה בתחרות הרעיונות של רדיקל ע"י גיא מור (הרגולטור).

התחלתי בשקוף ואני מסיים בשקוף – שקוף הוא גוף התקשורת היחיד בארץ בבעלות הציבור ולא בבעלות הטייקונים או הממשלה. לכן זהו גוף התקשורת היחיד שעובד בשביל על האזרח ולא עליו. לאחרונה הוכרז על איחוד בינו לבין אתר העין השביעית העוסק בביקורת התקשורת. יחד הם יוכלו להפוך לגוף תקשורת משמעותי שנלחם למען הציבור, לשקיפות, לשיח עמוק ולא צהוב, להוגנות ולחשיפת אינטרסים זרים. תמכו באיחוד והיפכו גם אתם לבעלים של עיתון.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.