תיירות כמרפא

בימים שבהם מדברים על תיירים שבאים לישראל לטיפולים רפואיים, אולי כדאי שנדבר גם על איך התיירות יכולה לסייע לנו לרפא אזורים בפריפריה.

לזרם גדול ויציב של תיירים יש חשיבות אסטרטגית לישראל. תיירות היא גם ענף ייצוא כלכלי רווחי, אבל גם המכשיר ההסברתי הטוב ביותר שעומד לרשותנו. תיירים שמבלים בארץ זרה מפתחים בדרך כלל מידה של הזדהות איתה ומפיצים את שמה בסביבתם. רובם יראו את אותה המדינה באור אחר לגמרי ממה שראו אותו לפני ביקורם ומידת התעניינותם בה תגבר. בישראל בה הניגוד בין תפיסתה בעיני העולם כאזור אלים ורווי מלחמות (בסקרים מסוימים ישראל נחשבת כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם – יותר מאיראן ויותר מצפון קוריאה), לבין המציאות הוא חד במיוחד, לשהייה של תיירים בישראל והכרתה יש חשיבות מיוחדת.

לישראל יש פוטנציאל תיירותי עצום – יש בה ריכוז גדול של נופים, ארכיאולוגיה, ואתרים דתיים, אשר חלקם מהווים מרכיב חשוב בהיסטוריה ובתרבות האנושית, והיא התברכה במזג אוויר מצויין למטיילים. ולמרות זאת, בישראל מבקרים בקושי 3.5 מיליון תיירים בשנה. (לעומת כ-85 מיליון בצרפת ו-11 מיליון במצרים). חלק מהפוטנציאל הלא ממומש ניתן להסבר מסיבות ביטחוניות-תדמיתיות וחלק בגלל המחיר הגבוה יחסית של התיור בישראל.

בבעיות הבטחון והתדמית השגויה של ישראל נתעסק אולי בהזדמנות אחרת, כך גם במחיר השהייה כאן. בינתיים נדבר על תיירות בפריפריה. רבים מהעסקים שפורחים באזור תיירותי הם עסקים קטנים ומקומיים (מדריכים, מלוניות, מסעדות ומקומות בילוי, חנויות מזכרות, מוזיאונים ואטרקציות אחרות). לכן לתיירות יש פוטנציאל גדול לצמצום פערים.

מצד אחד חלק גדול מהנופים, התרבות והארכיאולוגיה המהווים מוקדי משיכה פוטנציאליים לתיירים ממוקמים בפריפריה – שם גם המחירים נוטים להיות זולים יותר. מצד שני, הפריפריה משוועת למקורות תעסוקה – ועדיף כאלו שלא יכולים לברוח לסין. התיירות יכולה להוות מקור חשוב להכנסה כלכלית לפריפריה אבל גם סיבה לגאווה מקומית. כשתיירים מחו״ל טורחים להגיע לעיר מגורייך, לבלות בה כמה ימים ולהוציא בה כסף, יש בכך משום מתן תחושת חשיבות והכרה שכה חיוניים לחלקים נרחבים בפריפריה.

אבל חלקים נרחבים בפריפריה לא ערוכים לארח תיירים בנוחות, בטח לא כאלה שאינם מצויידים ברכב שכור ולא מטיילים כחלק מקבוצה מאורגנת. שטיילתי עם אישתי לפני כשנה במזרח אסיה, מצאנו את עצמנו שוב ושוב מטיילים מעיירה שכוחת אל אחת לאחרת. לא היינו מתרחקים מהערים הגדולות אם אותם המקומות לא היו ניחנים במספר גורמי משיכה החיוניים לכל תייר, בטח תיירים צעירים ולא מבוססים כלכלית. מקומות שלא סיפקו את צרכינו עזבנו מוקדם משתכננו, ולאחרים לא טרחנו להגיע, בדיוק מסיבה זו.

אם אנחנו רוצים שיותר תיירים יבקרו לא רק בירושלים ותל אביב (וגם לא רק באילת, ים המלח ונצרת), עלינו להבין מהם אותם גורמי משיכה.

בספרו רובים, חיידקים ופלדה (לכו לקרוא – ספר מדהים) שואל ג׳ראד דיאמונד מדוע בכל ההיסטוריה האנושית נוצרו ציוויליזציות רק בחמישה או שישה מקומות נפרדים ברחבי העולם. הרי האנושות הצליחה כבר לפני אלפי שנים להתיישב בכמעט כל פינה בכדור הארץ בהצלחה יחסית. מה היה מיוחד באותם המקומות המבודדים בהם התפתחה ציוויליזציה עצמאית? דיאמונד נותן תשובה מפתיעה שעשויה ללמד אותנו קצת על הסיבות להצלחה ולכישלון של תיירות בפריפריה.

התנאי ליצירת ציוויליזציה הוא המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לחברה חקלאית. על פי דיאמונד כדי עבור לאורח חיים חקלאי לא היה די ביכולת לגדל גידול זה או אחר, אלא יש לגדל במקביל משפחה של גידולים שיכולים לספק את צרכי האדם וכן לביית בעלי חיים. מכיוון שרק במקומות בודדים בעולם שררו באופן טבעי התנאים המתאימים לגידול מספר גידולים ומספר בע"ח, רק באותם מקומות הצליחה להתפתח ציוויליזציה עצמאית. בהמשך אותן ציוויליזיות התפשטו ואכלסו את מרבית שטחי היבשה, אבל זה כבר סיפור אחר.

כך גם בתיירות – מקום יהווה מוקד משיכה תיירותי רק אם ביכולתו לספק מספר צרכים של תייר טיפוסי. אם יספק פחות, או שלא יזכה למבקרים רבים, או שאותם מבקרים ישהו בעיר אחרת ויגיעו לאותו האזור רק במסגרת טיולי יום. נראה כי רשויות המדינה רואות רק שני סוגי תיירים בעיני רוחן – אלו שמגיעים במסגרת טיול מאורגן ואלו ששוכרים רכב למשך רוב שהותם. הן כמובן מפספסות – הפוטנציאל הגדול ביותר של תיירים הוא דווקא מקרב המטיילים העצמאיים שאין ביכולתם או ברצונם לשכור רכב.

תייר הייחוס שישראל צריכה להציב בפניה הוא תייר עצמאי המעוניין לחוות כמה שיותר מארץ היעד בעלות הנמוכה ביותר – תרמילאים, משפחות צעירות וכדומה. הצרכים החיוניים שיגרמו לתייר לשקול לבקר במקום ולשהות בו מספר ימים הם: גורמי משיכה, בילוי, לינה, נגישות, ומידע.

גורמי משיכה
גורמי המשיכה הם מושא ההתעניינות של התייר. מקומות מעטים בלבד יכולים להסתמך על גורמי משיכה מלאכותיים (כדוגמת בתי הקזינו בלאס וגאס או הפיתוח חסר הפרופורציה בדובאי). רוב התיירים יוותרו על פארקי שעשועים, ואף אחד לא ישקול ללון בקרית שמונה או סביבתה כדי לבקר במוזיאון אוסישקין. גורמי המשיכה עליהם יש להסתמך הם המאפיינים הטבעיים של האזור – הטבע, ההיסטוריה או החשיבות הדתית שלו. לנסיעה של תייר לאזור המרוחק מיעד תיירותי ראשי יש עלויות במונחי כסף, זמן ואי נוחות, לכן ככל שאזור ניחן במגוון רחב יותר של גורמי משיכה נגישים, כך רבים הסיכויים שיבחר לבקר בו. מסלולי טיול בטבע, אתרים ארכאולוגיים, אתרים דתיים, ערים עתיקות או תופעות טבע מיוחדות – כל אלו צריכים להיות נגישים לתייר בצורה נוחה הן בשלב המחקר המקדים והן במהלך הטיול, באמצעות מידע מפורט בשפות רבות, הדרכה אישית בבתי המלון ובלשכות התיירות המקומיות.

לינה

המקום צריך להציע אפשרויות לינה בטווח המחירים והסגנון המתאימים לתייר. יש להבדיל בין תיירות נופש לתיירות לצרכי טיול. מי שמגיע למקום כדי לטייל באתרים, טבעיים ומעשה ידי אדם שיש לו להציע, לא זקוק לפינוקים. אין צורך במלונות 5 כוכבים נוצצים ולא בבריכות. מספיק שיהיה מגוון של מקומות לינה צנועים, קטנים, מינימליים וזולים ככל הניתן. מקומות כאלה הם גם עסקים קטנים המחוברים היטב לקהילה המקומית ותורמים לה ולא רשתות בתי מלון שהרווחים שהם מייצרים זורמים למעטים במדינה ומחוצה לה.

נגישות
נגישות היא אחת הבעיות העיקריות העומדות בפני תיירים בארץ. יעד התיור צריך להיות נגיש בשלושה מובנים – ההגעה אליו מהערים הגדולות במדינה ומהאזורים הסמוכים באמצעות תחבורה ציבורית צריכה להיות פשוטה וישירה ככל הניתן. המידע על התחבורה צריך להיות נגיש באנגלית ובשפות נוספות באינטרט, באפליקציות, ובתחנות המוצא ובתחנות היעד באופן הברור והמפורט ביותר. מסיבה זו יש להתמקד בפיתוח התיירות בערים ובעיירות ולא בקיבוצים, מושבים ויישובים קטנים אחרים. צימרים נגישים רק לתייר המקומי או הזר המצוייד ברכב.

בתוך העיר מקומות הלינה צריכים להיות קרובים ככל הניתן לתחנה המרכזית כדי שיהיה ניתן להגיע ממנה אליהם בהליכה קצרה עם ציוד. גם האטרקציות המיוחדות לאזור צריכות להיות נגישות מתוך העיר באמצעות הליכה או נסיעה פשוטה בתחבורה ציבורית.

בילוי ופנאי
אין דבר משמעמם יותר לתייר מאשר לחזור לבית המלון לאחר יום תיור ולהיות כלוא בו מחוסר חלופה אחרת. עיירה המעוניינת בתעשיית תיירות צריכה לספק מקומות בילוי, בתשלום ושלא בתשלום שיאפשרו להעביר את שעות הערב ואת השעות "המתות" שלאחר ההגעה לעיר ולפני עזיבתה. אלו צריכים לכלול מסעדות, מועדונים, שוק ומקומות שנעים לתייר לטייל בהם בעיר כמו טיילות, מצפים, פארקים ומבנים היסטוריים מיוחדים.

מידע
כפן משלים לגורמי המשיכה, ולא כגורם משיכה העומד בפני עצמו, מוזיאון אזורי הסוקר את ההיסטוריה של האזור ואת אתריו, יכול להיות תוספת חשובה, אבל לא הכרחית כדי לשפר ולהעמיק את חווית הביקור באזור.

קחו תייר שאחרי שבילה בתל אביב וירושלים בילה מספר לילות בנצרת. במצב היום זהו יהיה בוודאי יעדו האחרון בארץ, אבל האם לא יהיה זה נפלא אם אחרי הביקור נצרת יבלה יומיים בבית שאן, בטבריה, בצפת, או קצרין, או בכמה מהן?

כמעט כל פינה בישראל משופעת בגורמי משיכה קיימים ואפשריים. מה שנחוץ כדי לממש את הפוטנציאל הזה הוא אינטגרציה וניהול נכון של משאבי התיירות בכל אזור. הקמת לשכות תיירות אזוריות תאפשר לתאם את כל הגורמים באזור במגזר הציבורי והפרטי, כדי לספק את צורכי התייר ובכך ולהגדיל משמעותית את מספר המבקרים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

מחשבה אחת על “תיירות כמרפא

  1. כמה נכון. כמה ברור כשמש.
    ואם זאת אתה נוגע בדיוק בריק הקיים כרגע בתחום.
    אף אחד לא מגיב כי אף אחד לא יכול להתווכח 🙂

הגב כאן:

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s