ברוכים הבאים לבלוג שלי. לא בפוסט כזה תכננתי להשיק אותו. הבלוג הזה אמור לעסוק בעיקר בענייני חברה, כלכלה ותכנון, עם פזילה לענייני בטחון לאומי מדי פעם. הפוסט הראשון בבלוג היה אמור, במיטב המסורת של בלוגים, להסביר למה אני כותב. במקום זאת, בחרתי לעסוק בעניין שנמצא על הפרק – תוצאות מבצע עמוד ענן. (בינתיים התקיימו פריימריז בעבודה ובליכוד והחלטה היסטורית באו״ם, אבל כמה ימים במילואים עיכבו פרסום הפוסט הזה).

אני לא מתכוון לנתח את מהלכי המבצע, לשאול האם הפסקת האש הייתה מוצדקת או לנתח את מצבו של החמאס בעקבותיו. אני מעוניין לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבחון מתי הפסקנו לנצח במלחמות ולמה.

רובנו נוהגים למתוח קו מפריד בין מלחמת ששת הימים למלחמות שבאו אחריה, המפריד בין המלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ לבין אלו שהסתיימו בתחושה חמוצה. בכל מלחמות ישראל היו תקלות, ונראה כי במשך השנים האפקטיביות המבצעית של צה״ל נפגעה, אך אני מעוניין לטעון שקו השבר קרה לא אחרי מלחמת ששת הימים אלא מאוחר הרבה יותר, במבצע דין וחשבון בשנת 93. כל מבצע וכל מלחמה מאז, למעט מבצע חומת מגן, נכשלו בטווח הארוך בהשגת יעדיהם.

המשותף לכל המבצעים הללו (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועוד מספר מבצעים בהיקף קטן יותר במהלך העשור האחרון) הוא שמטרתה העיקרית של הלחימה הייתה הפעלת לחץ על האויב ולא הכרעתו. גם המלחמות הקודמות היוו שילוב של פעולה צבאית ומדינית, וכולן הגיעו לידי סיום בעקבות הסדרה מדינית (החלטת או״ם או הסדר אחר), אך ההבדל העיקרי בין מלחמות אלו למבצעי שני העשורים האחרונים הוא שהסדרה המדינית היוותה רק את מנגנון הסיום של הלחימה ולא את מטרתה.

אז איפה הדברים השתבשו? התשובה טמונה ביעדי הלחימה שהוגדרו לצה"ל על ידי הדרג המדיני¹. המלחמות והמבצעים עד מבצע דין וחשבון נוהלו בעיקר לאור יעדים מערכתיים (אופרטיביים), מדידים (כיבוש שטח, השמדת כוחות אויב)². ליעדים מסוג זה שני מאפיינים חשובים:
1. הם אובייקטיביים ולא ניתנים לוויכוח ופרשנות.
2. וחשוב מכך, הסכמת הצד השני אינה דרושה לשם עמידה בהם.

ואילו בשנים האחרונות ניכר שינוי במטרות המבצעים³. המטרה העיקרית שלהם היא להגיע להסדרה. להפעיל לחץ. להגיע להפסקת אש. יעדים בשטח, כגון השמדת כוחות אויב, הפכו ליעד משני ליעד העיקרי שהוא יצירת תנאים להסדרה המדינית.
ומהם המאפיינים של יעדים מסוג זה? בדיוק הפוך מאופיים של יעדים מערכתיים:
1. ניתן לפרש אותם בדרכים שונות – כל צד יכול לטעון לנצחון.
2. הסדרה דורשת הסכמת שני הצדדים.
מכאן נובע שסיומו המוצלח של מבצע, לפי הגדרת המדינאי הישראלי, תלויה בהסכמת הצד שכנגד, האויב. יותר מכך, בסיום כל סבב לחימה יוכל לטעון האויב לנצחונו וכך אכן קורה. בתנאים כאלו, הכרעה אינה אפשרית.

לשינוי עקרוני זה באופי יעדי הלחימה השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לאופי הלחימה. בלחימה אשר מטרתה השגת יעדים אופרטיביים, ישאף המתכנן הצבאי לפעולה חדה ומהירה הממקסמת את הנזק לאויב ומצמצמת את משך הלחימה. לעומתה, בלחימה אשר מטרתה השגת הסדרה, תתוכנן פעולה מדורגת המפעילה לחץ צבאי מתמשך, הולך וגובר על הנהגת האויב במטרתה לשכנע אותה שעליה להסכים להסדרה. בפעולה כזאת במוקדם או מאוחר "תיגמרנה" מטרות צבאיות טהורות ויהיה הכרח לפגוע ביעדים סמי-צבאיים ובסמלי שלטון. בשלב זה מתחילים בדר"כ להיפגע אזרחי האויב במספר מדאיג. לזה קוראים בעברית צחה – התשה.

ומה הבעיה עם זה? את האויבים שלנו קשה להתיש. ויש סיבות טובות לכך.

הטיעון הרווח בנוגע לכח העמידה של אויבנו הוא כי תפיסת הזמן בתרבות הערבית שונה משלנו – הערבים ניחנים בתפיסה היסטורית יותר של הזמן המקנה להם פרספקטיבה שונה ומחסנת אותם בפני קשיי ההווה. בהקשר הזה מושמעים גם ציטוטים של מנהיגים ערביים המתגאים בקידוש המוות אצל המוסלמים לעומת קידוש החיים אצל היהודים, לדוגמא כאן (החל מ-1:59).

בכל זאת, הייתי רוצה להציע כמה הסברים אחרים, ניטרליים לסוגיות דת ותרבות, לסיבות בגינן לאויבנו קל יותר לעמוד במבחן התשה לעומתנו.
סיבה אחת היא ההבדלים במטרות. מאז קום המדינה, מטרת אויבנו היא להשמיד את מדינת ישראל, או למצער, להשיג ממנה ויתורים טריטוריאליים. מטרתנו לעומת זאת היא למנוע מהם השגת יעדים אלו ולהגן על בטחונם ושלומם של אזרחינו⁴.

במילים אחרות, אנחנו מגנים על הסטטוס קוו ואילו אויבנו שואפים לשנותו. מטבע הדברים מי שמציב לעצמו מטרה נכון יותר לקבל בהבנה קשיים בדרך להשגתה מאשר מי ש"רק" מנסה לשמר את אורח חייו הנוכחי. בעוד חמאס וחיזבאללה נכונים לסבול בכדי להשיג את מטרותיהם, מטרתנו היא למנוע מעצמנו סבל ומכאוב. כלומר, מבחינתנו כל סבב לחימה וכל אקט אלים בין סבבים, הגורם לפגיעה בנפש בישראל, הוא כישלון והפרעה לסטטוס קוו ואילו מבחינת אויבנו כל אקט כזה הוא שלב (מוצלח או כושל) בדרך להשגת מטרתם. גם אנחנו, בחצי הראשון של המאה העשרים היינו נכונים לשלם מחירים קשים באיכות חיינו ובאבדות בכדי להקים כאן מדינה, ולעומת זאת לבריטים היה סף סבל נמוך יותר שהוביל אותם בסופו של דבר להחלטתם לסיים את המנדט ולעזוב את ארץ ישראל⁵.

הסיבה השנייה בגללה לסיכוי הנמוך שלנו להתיש את אויבנו הוא הסיטואציה הבינלאומית הבעייתית בה אנחנו ניצבים וההסלמה הגוברת בפעולות אויבנו עם כל הסלמה.

המציאות היא שאם אנחנו מבליגים ומגיבים במתינות להתקפות עלינו, אנחנו מעודדים בכך את המשך התקפות אלו, ואם אנחנו מחליטים להחריף את פעולותינו, אנו חושפים את עצמנו לשני סיכונים – מחד התגברות משמעותית בכמות ההתקפות במהלך סבב הלחימה המביא ליותר אבדות ונזקים בצד שלנו, ומאידך, נזקים בזירה הבינלאומית.

מכל הסיבות הללו, נידונים מבצעים מסוג עופרת יצוקה ועמוד ענן "לקנות" לנו שקט לכל היותר לפרק זמן של שנה-שנתיים עד שהאירועים יגרמו להסלמה נוספת ויחייבו מבצע נוסף.

הדרך היחידה לעצור לחלוטין את ירי הרקטות מעזה הוא על ידי הצבת יעד מערכתי בפני צה"ל – לכבוש את רצועת עזה ולמוטט את שלטון החמאס. להערכתי צה"ל מסוגל להשיג יעד זה בתוך פחות מ-24 שעות של פעולה קרקעית נחושה. עם זאת, צעד זה יחייב את חזרתנו לשליטה ישירה ברצועת עזה וחזרה למצב ששרר בה עד ביצוע הסכמי אוסלו ב-1994.

משמעותה היא קבלת אחריות מלאה לאוכלוסיה אזרחית המונה כ-1 מיליון תושבים, פגיעה משמעותית לישראל בזירה הבינלאומית, וחזרה לדפוס הטרור של פגיעה בכוחות צה"ל המחזיקים ברצועה. שליטה מחודשת בעזה תנקז משאבים וכוחות צה"ל שיקשו עוד יותר את משימתו העיקרית שהיא להתכונן למלחמה רחבת היקף מול הצבאות והארגונים המקיפים אותנו.

הקורא הנבון יבקש בשלב זה להשוות בין עזה לבין לבנון בה הושגה רגיעה ארוכת שנים מול חיזבאללה. אכן בלבנון הושגה רגיעה אך זו נבעה לא מהצלחה צבאית של ישראל אלא מהנזק הרב שהיא גרמה לתשתיות בלבנון ולכלכלה הלבנונית – נזק שגרם לפלגים הלבנוניים השונים ללחוץ על החיזבאללה לנצור את נשקו⁶.

לחץ כזה אינו קיים בעזה. להיפך, בעזה הארגונים האופוזיציוניים לחמאס (הג'יהאד האיסלמאי והארגונים הסלפיים השונים) לוחצים להסלים את הלחימה מול ישראל. זה מוביל אותי לדרך השנייה, והמועדפת, להשגת רגיעה ארוכת טווח מול עזה – לדאוג שיהיה להם מה להפסיד. האינטרס המוסרי והפרגמטי של ישראל מול עזה הוא לדאוג לפיתוחה הכלכלי. פיתוח שיושג בין היתר על ידי הסרת המצור הימי (והגבלתו לפשיטות, מבוססות מודיעין מדויק, על ספינות נושאות נשק), הקמת נמל מים עמוקים ופיתוח אזורי תעשייה בעזה. רק שיפור משמעותי בתנאי החיים של העזתים ייצור לחמאס אינטרס לנצור את האש ולרסן את הארגונים האחרים. כאמור, זו גם בחירה מוסרית מול תושבי עזה, על חייהם היינו אחראיים במרבית 45 השנים האחרונות. עוד על כך בפוסט המעולה של הינשוף.

המסקנה – על מדינת ישראל להימנע מלהיכנס לעימותים צבאיים בהם היא אינה יכולה להשיג הכרעה.

בסכסוכים בהם לא ניתן להגיע להכרעה חד משמעית, יש לפעול במודל מכסחת הדשא – פעולות בטחון שוטף הכוללות סיכולים ממוקדים של חוליות טרור המתכוונות לפעול ושל דרגי פיקוד כשיש הזדמנות לכך. בהתאם למודל זה, מבצע עמוד ענן, היה אמור להסתיים בבוקר יום חמישי לאחר שחוסל ג'עברי והושמדה רוב יכולת שיגור הרקטות מהרצועה.

ובנימה אחרת, ביום שני הקרוב תשיק מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. זוהי כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית בישראל שמפלגה הטוענת לשלטון מציגה תכנית כלכלית- חברתית מקיפה, ומפורטת, הכוללת מספרים ומקורות תקציביים. הפוסט הבא שלי יסקור את עיקרי התכנית וינתח את מעלותיה וחסרונותיה.

---

1 חלק מיעדי המלחמות הוגדרו רק במהלכן ולא מראש.

2 מבצעים ומלחמות עד 1982 ומבצע חומת מגן:
מבצע סיני: כיבוש סיני.
מלחמת ששת הימים: כיבוש סיני, עזה, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. השמדת עיקר כוחם של הצבאות הערביים.
מלחמת יום כיפור: בלימת ההתקפות הסורית והמצרית; הגעה לטווח תותחים מדמשק; צליחת תעלת סואץ וכיתור הארמיה ה-3.
מלחמת לבנון הראשונה: הגעה לכביש דמשק-ביירות; סילוק הפת"ח מלבנון.
מבצע חומת מגן: כיבוש הערים הפלסטיניות; תפיסת מחבלים או הריגתם.

3 מלחמות ומבצעים החל משנת 1993, לא כולל מבצע חומת מגן:
מבצע דין וחשבון: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מבצע ענבי זעם: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מלחמת לבנון השניה: פגיעה בארגון החיזבאללה; השגת הסדרה בין מדינתית בין ישראל ללבנון.
מבצע עופרת יצוקה: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.
מבצע עמוד ענן: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.

4 יוצאת דופן היא מלחמת ששת הימים, בה ישראל היא זו ששינתה את הסטטוס קוו לטובתה. עם זאת, המלחמה נפתחה כיוזמה ערבית להשמדת ישראל או החלשתה. וסביר להניח שאילוא ריכוז הכוחות הערביים בגבולות ישראל והמצור על מיצרי טיראן, לא הייתה ישראל כובשת שטחים אלו לעולם.

5 אני מפשט ומדלג על תהליכי הדה-קולוניזציה שעברו על העולם בתקופה זו ועל ההשפעה של מוראות השואה על דעת הקהל הבינלאומית בנושא ארץ ישראל.

6 אני טוען שהישגי מלחמת לבנון השנייה הושגו למרות רוב המהלכים הצבאיים ולא כתוצאה ישירה שלהם.

בעיות התחבורה במדינת ישראל ידועות וברורות לכל וכן הפתרונות הנדרשים כדי לפתור אותן – הפסקת ההשקעה בכבישים ומחלפים המעודדים שימוש ברכב הפרטי והסטת ההשקעות לתחבורה הציבורית. עם זאת, לרובנו קשה לדמיין לעצמנו את היום בו נוותר על רכבנו הפרטי (גילוי נאות: לי עצמי אין רכב פרטי). הסיבה לכך היא שמערכת תחבורה ציבורית, יעילה ומפותחת ככל שתהיה, לעולם לא תהיה גמישה מספיק כדי לתת מענה לצרכי הניידות השונים שלנו.

לכן אני מוצא שיש להציע כלי משלים לתחבורה הציבורית שיעודד רבים לזנוח את רכבם הפרטי ולבצע את מרבית נסיעותיהם בתחבורה הציבורית. ראוי להדגיש – ההצעה הזאת מהווה מרכיב משלים לכינונה של מערכת תחבורה ציבורית ראויה ואיכותית ולא תחליף לה.

בהינתן רשת תחבורה ציבורית יעילה ומהירה, קיימים עדיין חסמים רבים למעבר משימוש ברכב הפרטי לשימוש בתחבורה הציבורית. תחבורה ציבורית יעילה בדרך כלל בהנעת יוממים, עובדים ותלמידים ממקום מגוריהם למקומות עבודתם ולימודיהם ובחזרה. היא הופכת פחות ופחות יעילה ככל שהיעד, שעת הנסיעה ומאפייניה האחרים הופכים לפחות שגרתיים. כך לדוגמא ביציאה לחופשה, בימי "סידורים", כשיש צורך להעביר ציוד או קניות ממקום למקום וכד'. מטעמים אלו, גם כשתוקם בישראל רשת תחבורה ציבורית יעילה, רבים יעדיפו לשמור את רכבם לשם מטרות אלו.

לכלי רכב פרטיים עלויות תקורה גבוהות – עלות רכישת הרכב, תשלומי חובה, בדיקות תקופתיות וביטוחים. לכן, למי שבבעלותו רכב, יש תמריץ גבוה להשתמש בו, על אף העלויות השוטפות הגבוהות (דלק, בלאי). זה בעייתי מארבע סיבות עיקריות:

1. מערכת תחבורה ציבורית המסוגלת למשוך אליה רק את המשתמשים ה"כלואים" – אלו שאין ברשותם רכב, תתקשה להשיג מסה קריטית הדרושה לשם קיום תדירות גבוהה וכן תמשיך לסבול מהסטיגמה הנמוכה ממנה היא סובלת כיום. בתנאים כאלו, יקשה עליה להצליח.
2. המשך הרצון לנצל את הרכבים הפרטיים ימשיך להעמיס על מערכות התחבורה הקורסות.
3. עלות אחזקת רכב יכולה להגיע לכדי חמישית עד רבע מהכנסתה של משפחה במעמד הביניים. זהו עול כספי מיותר שעשוי היה, בנסיבות אחרות, לשמש להעלאת רווחתה הכלכלית.
4. מרבית כלי הרכב מיובאים מחו"ל והמשך ייבואם מעמיס על מאזן התשלומים של מדינת ישראל.

כדי לשכנע אנשים לזנוח את הרכב הפרטי ואף להימנע מלרכוש אותו מלכתחילה, יש לתת מענה לאותן נסיעות שיותר קשה לבצע באמצעות התחבורה הציבורית. פתרון שכזה קיים ומיושם, בעיקר בתל אביב, בצורה נאה בשנים האחרונות על ידי חברת car2go. מדובר בשירות השכרת רכב לפי שעות. כלי הרכב חונים במקומות שונים בעיר, הלקוח יכול להזמין את הרכב למספר שעות, להגיע לרכב הקרוב אליו, לבצע את נסיעותיו ולהחזיר את הרכב למקום החניה הקרוב ליעדו האחרון. כך ניתן, באמצעות רכבים מעטים יחסית לתת שירות לאוכלוסיה נרחבת תוך ניצולת גבוהה של כלי הרכב.

כדי להפוך את המודל הזה למודל נפוץ ברמה הארצית יש צורך בהתערבות ממשלתית או מוניציפאלית. כדי להשיג זאת יש לקיים שני תנאים:

א. לפרוס מכוניות כאלה בכל רחבי הארץ.

ב. לקיים תחרות בין ספקי שירות שונים בתחום כדי להשיג מחיר ורמת שירות עוד יותר אטרקטיביים מהניתנים כיום.

כדי להקים עסק להשכרת רכב לפי שעות אין צורך בהון רב אך ישנו צורך במשאב אחד אשר מחולק ע"י רוב הרשויות המקומיות בחינם – מקומות חניה. על המדינה, באמצעות הרשויות המקומיות להקצות בכל רחוב במדינה 4-5 מקומות חנייה לטובת חברות מסוג car2go כך שכל אחד מאותם 4-5 מקומות חנייה יוקצה לחברה אחרת. מקומות החנייה יינתנו בחינם לחברות שתיבחרנה באמצעות מכרז. זוכי המכרז תהיינה אותן החברות שתצענה את מחירי השירות הנמוכים ביותר. זהו למעשה דגם דומה לדגם שהוביל לפריסה ארצית ורחבה של התקשורת הסלולארית במדינה.

כך תפעלנה בשוק 4-5 חברות בפריסה רחבה, תוך תחרות אמיתית ביניהן. התחרות העזה והפריסה הרחבה יבטיחו כי כל אדם יוכל ליהנות מנגישות גבוה לכלי רכב אלו. בתנאים אלו, רבים יעדיפו לוותר על הרכב הפרטי, על עלויותיו הרבות ונטל אחזקתו, ויעדיפו להשתמש באופן יומיומי בתחבורה הציבורית ובשירות הרכבים במקרי הצורך.

מבוסס על נייר עמדה שהוגש לועידה הרעיונית של מפלגת העבודה באפריל 2012

שבע הערות על מיסוי עירוני

בצל מחאת האוהלים בקיץ 2011 והקריאה לצדק חברתי שליוותה אותה, מתקיים דיון ער בנושא צדק מרחבי. אחת הסוגיות הנדונות פחות בהקשר זה היא תרומתה של מערכת המס העירונית להגדלת הפערים המרחביים והכלכליים בין תושבי ישראל. הנה שבע סיבות מדוע יש לבטל את הארנונה ולהחליפה באמצעים אחרים.

1. אמנם ניתן למצוא בערים רבות מגוון רחב של הכנסות ומצבים סוציו אקונומיים, אך ככלל, היישובים בישראל מתאפיינים בקוטביות רבה. ישנם יישובים עניים וישנם יישובים עשירים. הפערים בהכנסה הממוצעת של תושבי יישוב עני לעומת יישוב עשיר, נמדדים באלפי שקלים בחודש. ההיגיון העומד מאחורי המיסוי המוניציפאלי (בו נדון בהמשך), מוביל למצב אבסורדי בו מנגנון המיסוי המקומי פועל בצורה רגרסיבית, מגדיל את הפערים בחברה המקוטבת שלנו, בין יישובים עשירים לעניים, במקום להקטינם. הוא רגרסיבי בשלושה מובנים. ראשית, כיוון שההכנסה הממוצעת ביישוב עני נמוכה מאשר ביישוב עשיר, בכדי לספק סל שירותים נתון בעלות נתונה, על רשות מקומית בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים, לגבות מס בשיעור גבוה יותר (ביחס להכנסת התושבים) מאשר זה שייגבה ברשות מקומית מבוססת. שנית, ברשות מקומית ענייה סל השירותים אמור להיות גבוה יותר מאשר ברשות מקומית עשירה, כיוון שעליה לספק שירותי רווחה שאינם נחוצים ברשות העשירה. בנוסף עליה לספק שירותים שברשות עשירה מסוגלים התושבים לקנות בעצמם באופן פרטי (כגון חוגי העשרה, קייטנות, מתקני נופש ופנאי וכו'). כל אלו דורשים השקעת משאבים נוספת שאינה נחוצה ברשויות העשירות. שלישית, ברשויות עניות, תושבים רבים זכאים להנחות בארנונה. ההטבות שמקבלים תושבים אלו מאלצות להעלות את תעריף הארנונה לאלו שכן משלמים שמצבם אינו שפיר בהרבה משל אלו המקבלים פטור מהמס. כל אלו יחדיו מבטיחים כי לרשות מקומית ענייה אין שום אפשרות להתחרות ברמת השירותים הניתנים ברשות עשירה. בפועל, רמת השירותים העירוניים מקיימת מתאם חזק לגובה הכנסת התושבים בה. רמות השירותים השונות מנציחות מצב בו כל מי שיכול עוזב את הרשויות העניות כשהוא משאיר מאחוריו פערים הולכים וגוברים וסיכויים הולכים ופוחתים לשפר את מצב הרשות.
2. רבים מציינים את תופעת גביית החסר כגורם המרכזי לפערים ברמת הרשויות המקומיות ואכן מבדיקה שנערכה לאחרונה עלה כי שיעור גביית מיסי ארנונה נע בין 20% ל-90%. ממצא מפתיע נוסף הוא כי אין כמעט קשר בין ההכנסה הממוצעת ביישוב לבין שיעור הגבייה וכי ישנן רשויות עניות המגיעות לשיעורי גבייה מרשימים ולצידן רשויות עשירות שכמעט ואינן גובות את מיסיהן. בפועל, מי שסובל משיעורי הגבייה הנמוכים הם התושבים – הן אלו שלא משלמים את מיסיהם ובמיוחד אלו שגם משלמים וגם לא מקבלים שירותים באיכות ראויה. ביטול מאות מנגנוני הגבייה נפרדים וגביה על ידי רשויות המס של המדינה יבטיחו שיעור גבייה גבוה שישפיע בצורה שווה על כל היישובים.
3. מענקי איזון הניתנים על ידי הממשלה אמורים, כשמם, לאזן את הפערים הכלכליים בין הרשויות. אולם, אם נשווה את סכומי גביית הארנונה לעומת גובה מענקי האיזון (17 מיליארד ו-2.3 מיליארד בהתאמה בשנת 2009), נראה נכוחה, כי אין בכוחם כדי להקטין משמעותית את עומק הפערים. חמור מכך, העובדה שישנן רשויות המקבלות דרך קבע מענקי איזון מטילה עליהן מעין אות קלון אשר פוגע בגאוות תושביה, מחזק את נטייתם להסתמך על השלטון המרכזי ומחזק את הנטייה של אחרים להימנע מלהתגורר באותה הרשות.
4. העובדה כי הארנונה נגבית על בסיס טריטוריאלי מביאה עימה עיוותים לרוב. רשויות רבות מרוויחות דמי ארנונה ממפעלים ועסקים הנמצאים בשטחם אך בהם מועסקים תושבים מרשויות אחרות. רשויות רבות מתעמתות ביניהן על הגבול ביניהן, לא בשל הצורך האובייקטיבי שלהן בשטח לשם בנייה ופיתוח אלא בשל הרצון שלהם להכניס תחת תחום שיפוטן מפעלים, בסיסי צבא וגורמים אחרים המניבים הכנסות נאות ממיסים. בתקופה האחרונה אנו עדים למאבקים אלו בין המועצות האזוריות המבוססות בצפון הנגב לבין ערי הפיתוח העניות הנטועות בתוכן.
5. הרצון להגדיל את גביית דמי הארנונה מעודד לחצי פיתוח מעוותים. לדוגמא, בהיקף העיר שדרות מתוכננים בימים אלו 3 מרכזי קניות. בעוד שמרבית הלקוחות במרכזי הקניות הללו צפויים להגיע מהעיר עצמה, ההכנסות מהם תזרומנה אל כיסי המועצה האזורית שער הנגב אשר בשטחה ימוקמו מרכזי הקניות. מלבד אי הצדק הכרוך בעניין, זוהי דוגמא לפיתוח המחליש מרכז עירוני, מעודד את זחילת השימושים בו לשוליו על חשבון שטחים פתוחים, הבא במקום פיתוח מושכל יותר שהיה יוצר מרכז עירוני חזק וקומפקטי. באופן דומה הוקמו בשני העשורים האחרונים מכללות רבות בקרבה רבה לערים אך מחוצה להן, בשטח מועצות אזוריות, בצורה המקשה על הסטודנטים, מייצרת קמפוסים מנותקים מכל הקשר, היושבים כפצע על שטחים חקלאיים לשעבר, מרוחקים ממוסדות תרבות, שירותיים עירוניים, מסחר ומגורים. כך גם הוחמצה ההזדמנות לייצר לערים חלשות תדמית אקדמית שהייתה מסייעת להם רבות. כך נעשה בין היתר בקרית שמונה, עפולה, שדרות ועכו.
6. ההיגיון, החיובי כלשעצמו, העומד מאחורי שיטת המיסוי העירוני הוא כי באמצעותו ניתן לשמור על עצמאות הרשויות המקומיות ולאפשר להן אוטונומיה בפעולותיהן. העובדות בשטח מראות אחרת. הרשויות העניות הנסמכות על שולחן הממשלה המרכזית באמצעות מענקי האיזון, גם כך נהנות מעצמאות מוגבלת לעומת העצמאות מהן נהנות הרשויות החזקות יותר. יתרה מכך, בשנת 2009 מתוך התקציב הרגיל הכולל של כל הרשויות המקומיות בארץ אשר עמד על כ-41 מיליארד שקלים, רק כ-27 מיליארד שקלים מומנו באמצעות הכנסות ממקורות עצמאיים. 14 מיליארד שקלים הועברו על ידי הממשלה למימון פעולות שונות (בעיקר בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות). ח"כ לשעבר, פרופ' שבח וייס הראה כבר בשנות ה-70 שרשות מקומית אינה עצמאית משליטת השלטון המרכזי, אם הוא שולט אפילו בשיעור קטן עד כדי 2% מתקציב אותה רשות. לפי קריטריון זה, אין אף רשות מקומית הנהנית מאוטונומיה מלאה בניהול סדר העדיפויות שלה.
7. בשנת 2011 קיימות בישראל 251 רשויות מקומיות מסוגים שונים. לכל אחת מהרשויות האלה קיים מערך גבייה שתפקידו לגבות את מסי הארנונה (חלק מהרשויות גובות את הארנונה באמצעות חברות חיצוניות). תופעת לוואי חיובית של ביטול הארנונה והמעבר לגבייה ממשלתית, תהיה ביטול הצורך במנגנוני הגבייה הנפרדים וכתוצאה מכך חסכון של עשרות מיליוני שקלים ואלפי תקנים ועובדים שיוכלו להיות מופנים לשיפור השירותים הניתנים לתושבים.

ארנונה היא מס רגרסיבי במהותו המגביר את אי השיוויון המרחבי. התחליף הפשוט למיסוי העירוני הוא העלאת שיעורי מס ההכנסה וקביעת תבחינים פשוטים לחלוקת המשאבים לרשויות המקומיות. צעד זה אינו דורש הקמת מנגנונים מסובכים, שהרי הם קיימים זה מכבר, אינו דורש חקיקה (למעט זו שתבטל את אפשרות גביית הארנונה) וניתן לביצוע באופן מיידי.

מבוסס על נייר עמדה שהוגש לועידה הרעיונית של מפלגת העבודה באפריל 2012

בראשית 2009 [1] בגדו חברי מפלגת העבודה במצביעיהם – בהצבעה בנושא רפורמת הקרקעות הצביעו נגד עמדתם המסורתית והמוצהרת. למרבה הצער מקרה שכזה הוא הנורמה בכנסת ובפרלמנטים אחרים בעולם. כיצד ניתן למנוע תופעה זו, להגביר את אמון הבוחרים בנבחריהם ואת אחריותיות (accountability) הנבחרים כלפיי בוחריהם?

בפוסט הזה אני מתכוון להציג את הכשל העיקרי של שיטות הייצוג הפרלמנטריות המוכרות בדמוקרטיות המערביות בימינו. בנוסף, אציג את הדרך הנכונה לדעתי לאפשר פרלמנט חזק, המשקף נאמנה את מגוון הדעות וההשקפות בציבור, וממשלה יעילה, המוציאה לפועל את מדיניות הפרלמנט וסדר העדיפויות שקבעה. יתר על כן, אראה כי ישנה חלופה טובה יותר לפרדיגמת הקואליציה-אופוזיציה שמכתיבה במידה רבה את התנהלות חיינו הציבוריים.

כצרכנים בחברת השפע המודרנית, אנו נהנים מחופש בחירה נרחב בנוגע לעיצוב חיינו הפרטיים. אנו מחליטים היכן נגור, מה נרכוש ומה נאכל מבין מגוון רחב המוצע לנו. אמנם אנו מוגבלים בהחלטותינו בהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו, אך בידינו עדיין כוח רב לבחור בהתאם להעדפותינו השונות. אולם, מה אם הייתה עומדת בפנינו ברירה אחת בין סלי מוצרים שונים? מה אם בצמידות להחלטתנו אם נגור בעיר או בכפר היינו נאלצים לבחור אם לאכול בשר או ירקות? במקרה כזה הייתה נפגעת חירותנו באופן משמעותי. מוכרי אותן חבילות, מצידם, היו מנצלים את חוסר יכולתנו לבחור על ידי השקעה במספר מצומצם של מוצרי דגל, תוך הזנחת השאר. ניתן לזהות תופעה זו ברשתות הקניות הגדולות, שם אנו עדים להורדת מחירים במספר מצומצם של מוצרים, אשר מטרתה משיכת הצרכנים לקנות את כל סל הקניות שלהם באותה החנות, בשעה שמחירי שאר המוצרים לאו דווקא נמוכים.

אותה ברירה שרירותית, אותה לא היינו מסכימים לקבל בחיינו הפרטיים, נתפסת על ידנו כטבעית בתחום הציבורי. כאזרחים המחזיקים בדעות ובהשקפות מגוונות בנוגע לדרכים בהן חיינו הציבוריים צריכים להתנהל, ניטלת מאיתנו היכולת לבחור באופן חופשי על פי מצפוננו ושיקול דעתנו.

בקלפי חייב האזרח לבחור ב"סל מוצרים" אחד ויחיד וכפועל יוצא מכך עליו להתפשר על תכולתו. זאת ועוד: כיוון שרובנו מחליטים למי להצביע לפי תחום מדיניות מרכזי אחד (לרוב על-פי השקפתנו המדינית), אין ביכולתנו "להעניש" את הנבחרים על תת-ביצוע או לתגמלם על ביצוע מוצלח בתחומים האחרים. מי ממצביעי העבודה ישקול הצבעה לליכוד כיוון שמפלגתו אכזבה אותו בתחום החברתי? מי ממצביעי הימין יבחר בפעם הבאה בחד"ש בגלל פועלו של ח"כ דב חנין בתחום איכות הסביבה?

כיצד ניתן לפתור זאת? לכאורה ניתן לעבור לשיטה של דמוקרטיה ישירה בה כל אזרח יוכל להביע את דעתו על כל צעד מדיניות ומינוי של כל בעל תפקיד. במציאות חיינו המודרנית הדבר אינו אפשרי. החלטות רבות דורשות ידע קודם, התעמקות בפרטים והחלטה מתוך ראייה רחבה. בחברה המודרנית מתקבלות בפרלמנט ובדרג הביצועי עשרות החלטות חשובות שכאלה מדי יום ואין שום דרך לתת לגוף בוחר בן מיליוני אנשים להשתתף באופן יום-יומי בהחלטות כגון דא. דרך אחרת היא לתת לכל אזרח יותר מקול אחד ביום הבחירות. על-פי הצעה זו, בקלפי יוכל הבוחר להצביע למספר מפלגות לפי העדפותיו. אולם, קיימת פה בעיה: אזרח פלוני יצביע למפלגה בגלל חלק מסוים במצעה או בגלל מועמדים מסוימים מטעמה. כיצד "תדע" כל מפלגה להשתמש בקולות שקיבלה דווקא בהתאם לסיבות הפרטניות שבגללן הוענקו לה וכיצד יידע האזרח שקולו משמש רק על-פי כוונתו המקורית?

דרוש לנו, אם כן, מנגנון אשר יאפשר לכל אזרח לכוון את הצבעתו בהתאם לדעותיו השונות. במילים אחרות, יש לפרק את "סל המוצרים" האידיאולוגי אשר מציעה כל מפלגה ולאפשר לכל בוחר לבחור כל מוצר בנפרד.

שיטת הבחירות הנהוגה כיום ברוב הדמוקרטיות בעולם היא ייצוגית – אנו בוחרים, בשיטות רבות ומגוונות, נציגים למליאת הפרלמנט ועלינו לסמוך, לשווא, שאלו אכן ייצגו במידת האפשר את דעותינו. את השיטה אותה אני מציע ניתן לכנות השיטה המייצגת. על-פי שיטה זו, הבחירות תהיינה לא למליאת הכנסת כי אם לועדותיה. בבואו לקלפי יבחר האזרח בכל ועדת כנסת, עבור איזו מפלגה לתת את קולו.

לשם המחשה, אזרח הסבור שיש לשמור על ארץ ישראל השלמה אך גם חשוב לו לשמור על זכויות ילדי העובדים הזרים והגנה על הסביבה יוכל לתת את קולו לנציג "האיחוד הלאומי" בועדת החוץ והביטחון; לנציג "מרצ" בועדת הרווחה ולנציג "הירוקים" בועדת הפנים והגנת הסביבה. שיטה זו תביא בהכרח להגדלת יכולתו של האזרח להביא לידי ביטוי את דעותיו בנושאים השונים הקשורים לנחלת הכלל ותעצב כנסת אשר השקפות חבריה תייצגנה בצורה מדויקת ונאמנה יותר את השקפות הבוחרים.

בתחילה רבים כמובן יצביעו בצורה אוטומטית עבור אותה מפלגת "בית" בכל הועדות, אולם כפי שאימוץ שיטת הבחירה הישירה הביא לשינוי נרחב בהרגלי ההצבעה של הבוחרים, שינוי שאת מרוריו אנו טועמים עד היום, ניתן להניח בסבירות גבוהה שאימוץ שיטה זו ישנה אותם אף יותר. אולם, בניגוד לפיצול הקיים כיום במערכת הפוליטית המעודד ומחדד כיתתיות, מעבר לשיטה המייצגת בהכרח יגביר את שיתוף הפעולה ואת חיפוש המשותף על פני המפריד. מצביעים החלוקים בנושאים מסוימים בוודאי יוכלו להסכים בנושאים אחרים. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין תנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא, ביחד עם ארגונים ואישים רבים אחרים, אשר בדרך כלל דעותיהם חלוקות בנושאים המרכזיים שעל הפרק, כאשר שיתפו פעולה נגד רפורמת הקרקעות שהציעה הממשלה לאחרונה. קל לדמיין קואליציות רבות כאלו אשר תתארגנה בעקבות מעבר לשיטת הבחירות המייצגת.

שיטה זו תבטיח כי כל ועדה תורכב מתמהיל דעות והשקפות דומה לתמהיל ההשקפות השורר בציבור בתחום מדיניות זה. מעבר לכך, השיח הציבורי, שנוטה בימים רגילים ובעיקר לפני בחירות להתמקד בסוגיות מדיניות-ביטחוניות גרידא, בהכרח יתרחב ויקיף תחומים רבים וחשובים, המגיעים לידי ביטוי חסר מאוד כיום, הן בדפוסי ההצבעה והן בתשומת הלב הניתנת להם. פוליטיקאים האמורים להיבחר על-פי השקפתם בתחומים כגון כלכלה, חינוך, סביבה, זהות לאומית וכדומה ידאגו לכך.

כדי שייתן הבוחר הממוצע אמון בשיטה המוצעת, עלינו להבטיח כי חברי הכנסת אכן ישתמשו במנדט שניתן להם בהתאם לכוונת הבוחר. לא ייתכן שחבר הכנסת שנבחר על סמך מצעו הסביבתי ייתן קולו בעד או נגד הסכם מדיני בצורה שלאו דווקא תואמת את רצונותיהם של בוחריו. לכן יש להגביל את מירב סמכויות חברי הכנסת לתחום שעליו נבחרו. לשם כך עלינו לחזק מאוד את סמכויות ועדות הכנסת ולהחליש בהתאם את מליאתה.

כבר כיום נשמעים קולות רבים הקוראים להעצים את תפקיד הועדות בעבודת הכנסת. אין ספק שזהו תהליך רצוי. מרבית ההחלטות והפעולות הנדרשות כדי לגבש ולנהל מדיניות, כפי שנדרש מהכנסת, דורשות היכרות מעמיקה עם הנושאים שעל הפרק, הקדשת זמן רב, תשומת לב ומידה רבה של אחריות. אף לא אחד מאלה ניתנים ליישום אמיתי בגוף בעל מאה ועשרים חברים אשר נדרשים להפגין ידע ומומחיות בכל הנושאים הרבים המונחים על שולחן הכנסת. יש, על כן, להעביר את רוב פעילות החקיקה, הפיקוח, הבקרה והתקצוב לידי ועדות הכנסת. רק בהן יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה כנדרש מהם. שני הצעדים הראשונים הנדרשים הם העברת גיבוש התקציב של כל משרד ממשלתי ואישורו, מועדת הכספים לידי הועדה האחראית עליו ובדומה העברת סמכויות הביקורת על המשרד מהוועדה לביקורת המדינה.

בהמשך יש לשקול העברת כל תהליך החקיקה לידי הועדות תוך ביטול תהליך הקריאות הנהוג כיום. בגמר התהליך יישארו בידי המליאה סמכויות הדרושות לתיאום בין תחומי השלטון השונים ותפקידים טקסיים. במסגרת תפקידה זה תידרש המליאה לאשר את סדר העדיפויות הלאומי ובכללו עניינים כגון סדר גודל התקציב וחלוקתו בין משרדי הממשלה השונים, יישוב מחלוקות והתנגשויות אינטרסים בין ועדות שונות וטיפול בעניינים חוצי ועדות. קביעת סדר העדיפויות תהיה בידי ועדת התיאום שתורכב מיושבי ראש ועדות הכנסת ואשר בראשה יישב יושב ראש הכנסת. בשיטה זו מעמדו יתעצם ותפקידו, הלכה למעשה, יהיה להוביל את קביעת מדיניות המדינה ואת סדר העדיפויות שלה.

מומחי מדע המדינה נוהגים להציג את רמת ייצוגיות הפרלמנט ויכולת המשילות כגורמים מנוגדים הסותרים זה את זה ואשר יש לאזן ביניהם, כל אחד לפי ראות עיניו. מעבר לשיטה המייצגת מבטיח הגברת רמת הייצוגיות בד בבד עם הגברת יכולת המשילות של ממשלותינו.

רבים מהכשלים במערכת הפרלמנטרית הנהוגה בישראל טמונים בעירוב הרשויות שהינו חלק בלתי נפרד מהשיטה. העובדה כי רוב חברי הממשלה באים משורות הכנסת וכי עצם קיום הממשלה תלוי בקיום רוב מתמיד לטובתה יחד עם העובדה שבעיני רבים תפקיד חבר הכנסת אינו אלא מקפצה לתפקיד היוקרתי יותר של שר בממשלה – כולם נובעים משיטה זו. רבים מאלו המציעים לאמץ שיטת משטר נשיאותית עושים כך בדיוק בגלל כשלים אלו, כך שבעצם הם תומכים בהפרדת הרשויות. והנה, השיטה המייצגת טומנת בחובה הפרדה יעילה יותר בין הרשויות, אולם ללא הנזקים המיוחסים לריכוז עוצמה רבה מדי בידי הרשות המבצעת הקיים בשיטה הנשיאותית. אותו ההיגיון המחייב הצבעה נפרדת עבור כל נושא, מחייב ריכוז סמכויות הממשלה במסגרת משרדיה ולא במסגרת מליאתה. מינוי שרים חייב שיהיה בשליטת הועדות, ושבתפקידם כשרים יהיו אמונים אך ורק על ביצוע מדיניות בתחום משרדם ולא על החלטות אחרות אשר כיום מתקבלות סביב שולחן הממשלה.

העברת מרכז הכובד של ההחלטות ויחד עימן הסמכות והאחריות משולחן הממשלה אל ועדות הכנסת וועדת התיאום בראשן, תקטין את שאיפתם של חברי הכנסת להתמנות לשרים ותעודדם להתמקד בתפקידם. כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להקטין את מספר משרדי הממשלה למספר סביר יותר (8-10) וכן לתחם את תחומי פעילותם בצורה ברורה יותר. שרי הממשלה בשיטה זו יהוו פקידים בכירים האחראים על יישום מדיניות הנקבעת על ידי הועדה האחראית עליהם. על-פי שיטה זו ניתן לדמות משרד ממשלתי לחברה מסחרית. ועדת הכנסת הממונה על המשרד דומה לדירקטוריון החברה ויו"ר הועדה ליו"ר הדירקטוריון. השר הממונה הוא בהשוואה זו המנכ"ל, אשר תפקידו ליישם את מדיניות הועדה לה הוא נותן דין וחשבון ולקבוע מדיניות רק כל עוד לא קבעה הועדה אחרת.

ראש הממשלה ישמש כפקיד הבכיר העומד בראש הרשות המבצעת ומומלץ שייבחר על-ידי הכנסת על-פי יכולתו ליישם את מדיניותה ובצורה שתבטיח את מירב שיתוף הפעולה בתוכה ומיעוט חיכוכים בינה לבין הממשלה. הדרך הטובה ביותר לדעתי לעשות זאת היא שיטת "העשן הלבן" הנהוגה בבחירות לנשיא המדינה. את שרי הממשלה יבחר ראש הממשלה, כמי שיצטרך לעבוד עימם, אך מינויים יהיה טעון אישור ועדת הכנסת האחראית על משרדם, כמי שתצטרך לסמוך על השר בביצוע מדיניותה.

כחלק בלתי נפרד מהשינויים המוצעים לעיל, צפויה להשתנות פרדיגמת יחסי קואליציה-אופוזיציה המוכרת בכל דמוקרטיה מערבית ונחשבת, בטעות, לחיונית לחיים דמוקרטיים תקינים. חלוקה דיכוטומית זו בין קואליציה התומכת אוטומטית בממשלה ואופוזיציה החותרת תחתיה, מוסברת כהכרחית על מנת למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גוף אחד וכדי שצד אחד של המפה הפוליטית ישמש ככלב שמירה על הצד השני. בפועל, מערכת זו מחדדת הבדלים במקום בו אינם קיימים, מסכלת אפשרויות לשיתופי פעולה וגורמת לנבחרי ציבור לפעול פעמים רבות בניגוד לצו מצפונם ודעותיהם המוצהרות. בנוסף היא גורמת, בעיקר לעת בחירות, לטשטוש עמדות במטרה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית. למעשה, ניתן לומר כי 80 אחוזים מהעם מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים שעל סדר היום אך אלו אינם מטופלים כיוון שאנו עסוקים בהתקוטטות בנוגע ל-20 האחוזים השנויים במחלוקת.

מעבר לשיטה המייצגת יבטיח שינוי מצב מעוות זה. ביטול הצורך להפיל את הממשלה כדי לסכל את מדיניותה (או כדי לכבוש את כיסאותיה הנחשקים) ובהכרח גם ביטול הצורך בהגנה עיקשת עליה, יאפשרו הידוק שיתוף הפעולה וליבון מחלוקות במסגרת הועדות השונות. חברי הכנסת לא יהיו אנוסים להצביע בניגוד לדעתם ודעת שולחיהם כי אופן הצבעתם לא ישפיע על שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה. מעבר לכך, יהיה להם אינטרס ברור להצביע לפי עמדתם המוצהרת כדי לא להסתכן באיבוד קולות. מובן כי פשרה ככלי פוליטי תמשיך להוות אמצעי שגרתי בעבודת הכנסת וועדותיה, אך אם כיום מתפשרים בכנסת בעיקר לשם הגנה או התקפה על שלמות הממשלה, עם אימוץ השיטה המייצגת, היכולת לממש את מצעך המוצהר תהיה אמת המידה העיקרית לעתידך הפוליטי ולכן פשרות ישמשו כלי להשגת מטרה זו בלבד.

פיצול הכוח והסמכות בין הועדות השונות יבטיח צמצום כוחם של מיעוטים אשר בשיטה הנוכחית מהווים לשון מאזניים ולכן זוכים לעוצמה חסרת פרופורציות לגודלם היחסי. צמצום היכולת לקשור עניין אחד במשנהו וביטול היכולת להקדמת הבחירות והפלת הממשלה ימנע מהמיעוט להכתיב דרכיו לרוב. לדוגמא, ניתן יהיה להנהיג תכנית ליבה במערכת החינוך על-ידי קואליציית אד- הוק של רוב נציגי הבית ללא יכולתם של החרדים והערבים לאיים באי-תמיכה בתקציב או בצעדים אחרים. עצם שינוי שיטת הבחירות יעלה את אחוז החסימה. אם בכנסת של 120 חברים אחוז החסימה הטבעי הינו 0.7%, והרף החוקי הוא 2%, בוועדה בת 10-12 חברים שיעור זה יעלה לכ-8%-10%. יש כי יטענו ששיעור זה הרסני לאופיו המייצג של הפרלמנט, ואנו טוענים כי העובדה שמיעוטים תרבותיים/לאומיים/דתיים קטנים לא יוכלו לרוץ ברשימה מתבדלת ולכן ייאלצו לחבור לכוחות אחרים, תועיל להורדת הגדרות בין קבוצות שונות בישראל.

הגיע הזמן לעבור לשיטה מייצגת טובה יותר אשר תאפשר ייצוג נכון יותר של האינטרסים והדעות השונים בקרב העם מחד גיסא, ומאידך גיסא תאפשר לקיים ממשלות יעילות, בעלות יכולת ביצוע גבוהה המסוגלות להשלים את מלוא כהונותיהן. מעבר לשיטה המייצגת, שיטה מקורית שאין לה תקדים, בוודאי מחייב מחשבה רבה והכנות מדוקדקות. אולם, בעיקר הוא מחייב אומץ. אומץ לקחת אחריות על חיינו. אומץ לפרוץ דרך ולהתחייב לדרך חדשה אשר תקדם את הדמוקרטיה הישראלית אל מעבר לכשלי הדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים ולעבר כינון חברה צודקת יותר המהווה אור לגויים בדרכי התנהלותה ושלטונה.