איך נוריד את מחירי הדיור

בשבועות האחרונים נראה שהולכת ומחלחלת התובנה בקרב אנשי המקצוע ואנשי ציבור, מימין ומשמאל, כי את מחירי הדיור ניתן להוריד מבלי לבנות דירות חדשות (מעבר לדרוש בהתאם לגידול האוכלוסיה). בשבוע שעבר התבטא ברוח זו אופיר פינס, שר הפנים לשעבר. באותו היום פורסם כי משרד האוצר שוקל להעלות את המיסוי על נדל״ן – בקווים דומים למה שהצעתי כאן לפני מספר חודשים. והשבוע פרסם חוקר נוסף מאמר ברוח זו. התובנה הזאת מבוססת על ההבנה כי ניתן להסביר לפחות חלק מעליית מחירי הדיור בפער המיסוי בין הרווחים מנדל״ן לבין רווחי הון אחרים (למשל מהשקעה בבורסה) – פער שנפתח החל מכניסתה לתוקף של הרפורמה במיסוי של 2003.

אבל פערי המיסוי הם רק גורם אחד לעליית מחירי הדיור, שכן עליית המחירים החלה רק ב-2008, כחמש שנים לאחר שנפתחו לראשונה פערי מיסוי אלו. כפי שהראה ירון זליכה, הסיבה המרכזית לעליית מחירי הדיור היא הורדת הריבית התלולה בתגובה למשבר הכלכלי העולמי שפרץ בסופה של אותה השנה. ירידת הריבית גרמה למשקיעים, אבל בעיקר לבנקים, להפנות הון רב מענפי המשק היצרניים (אלו שמספקים מקומות עבודה ובאופן כללי תורמים לחברה האנושית) לענף הנדל"ן. הפניית הון זו התרגמה לעליית מחירים ללא שיפור משמעותי באיכות או בכמות של הדירות ששווקו בתקופה זו בארץ.

שבועיים לפני הבחירות התקיים כנס שארגנתי בנושא מחירי הדיור במסגרת החוג לשינוי מוניטרי במפלגת העבודה. בכנס השתתפו ח"כ שלי יחימוביץ', הפעיל החברתי אריה בן דוד והחוקר אמנון פורטוגלי. בכנס נחשפנו לקשר ההדוק בין המדיניות של בנק ישראל, האינטרסים של הבנקים למחיר הדיור. מסקנתי מהכנס ומשיחות שקיימתי אחריו הן כי בניגוד לטענה כי חסרות דירות בישראל, מחירי הדיור עולים דווקא בגלל עודף ביקוש ספקולטיבי. המפתח להורדת מחירי הדיור במהירות וביעילות טמון בהקטנת הביקוש המזיק הזה על ידי הגבלת סך האשראי החדש למשכנתאות שרשאים הבנקים להקצות לציבור.

מדוע עולים מחירי הדיור?
הדעה הרווחת בפי פוליטיקאים, עיתונאים, פקידים והציבור הרחב היא שמחירי הדיור עולים כיוון שאין מספיק דירות, ולכן כדי להוריד את מחירי הדיור יש לבנות דירות נוספות. ואכן רוב הרפורמות המוצעות שמות במרכז הבמה את האצת קצב הבניה של דירות חדשות. אבל האמת היא שלא חסרות דירות בישראל. מחסור בדירות הוא מצב שבו יש יותר משקי בית מדירות. אם זה היה המצב היינו רואים אזרחים מחוסרי דיור שגרים ברחובות וזוגות צעירים שגרים אצל ההורים. נכון שהתופעות האלה קיימות – ישנן כמה עשרות משפחות שגרות באוהלים ושישנם כמה אלפי זוגות צעירים שחיים אצל ההורים, אבל המספרים האלו בטלים בשישים (מבחינת מחירי הדירות בלבד, לא מבחינת הטרגדיה האנושית של חיים באוהל בגינה ציבורית). אם זאת הייתה הבעיה, די היה בתוספת של כמה אלפי דירות מעבר לקצב הבנייה הרגיל כדי לספק להן דיור.

אבל למעשה מחירי הדיור לא עולים בגלל מחסור בדירות אלא בגלל עודף ביקוש. בפוסט הקודם טענתי כי נדל״ן, בניגוד לרוב המוצרים האחרים, "נהנה" מביקוש לא רק כמוצר שימושי (המשמש לדיור) אלא גם כמוצר להשקעה. קצב הגידול באוכלוסיה וקצב הגידול ביחידות הדיור לא השתנו משמעותית בעשור האחרון, ולכן אין בכוחם להסביר את עליית המחירים. מה שכן השתנה דרמטית הוא הביקוש לנדל״ן למטרות השקעה. באותו הפוסט התמקדתי בסיבה אחת לביקוש הזה – פערי המיסוי בין אפיק ההשקעה בנדל"ן לבין אפיקי השקעה אחרים. אבל יש עוד סיבה משמעותית מאוד – הורדת ריבית בנק ישראל.

החל משנת 2008, אז שיעור ריבית בנק ישראל היה 4.25%, ירדה הריבית בשנים האחרונות עד לשפל היסטורי של 0.1% בלבד. ההורדה נעשתה בשל סיבות טובות ומוצדקות – היא מנעה את כניסתו של המשק הישראלי למשבר כלכלי עמוק, או לפחות מיתנה את תוצאותיו – אבל תוצאת הלוואי שלה הייתה הפיכת אפיקי השקעה רבים לבלתי משתלמים ולכן הזרימה כספים רבים לשוק הנדל״ן. כך כמות הכסף הכוללת במשק המופנה לנדל״ן גדלה, למרות שהצורך הממשי בדירות לא גדל וגם לא ההיצע. התוצאה הטבעית היא עליה תלולה במחירים. מחירי הנדל״ן העולים (והמשכנתאות הזולות, בעקבות הורדת הריבית) גרמו דווקא לזירוז רכישת דירות (לפני שהמחירים יעלו עוד יותר). לתופעה המסוכנת הזאת – עליית מחירים שמגדילה את הביקוש במקום להורידו קוראים סחרור אינפלציוני.

מי שמרוויח מעליית מחירי הנדל״ן הם משקיעים שמקווים למכור את הדירות במחיר גבוה ממה שקנו אותן, אבל גם הבנקים. מרבית הדירות בארץ נרכשות תוך שימוש במשכנתא שניתנת על ידי הבנקים. מתן משכנתא היא השקעה מאוד טובה מבחינת הבנק משתי סיבות – הראשונה היא כי מחירי הדיור יכולים לעלות עוד ועוד ולכן גם היקף המשכנתאות ואיתם רווחי הבנקים. השניה – משכנתא היא השקעה מאוד בטוחה בשביל הבנקים לעומת מתן הלוואה לעסק. אם עסק פושט רגל, בדר״כ לא ניתן להחזיר את ההלוואה והבנק מפסיד כסף. לעומת זאת, אם בעלי דירה לא מחזירים את המשכנתא, ניתן לעקל את הבית, למכור אותו ולהחזיר את עלות המשכנתא. הבנק בכל מקרה מרוויח. ואכן, בשנים האחרונות יותר ויותר אשראי בנקאי זורם למשכנתאות על חשבון אשראי לעסקים.

לכן מעליית מחירי הדיור הכלכלה הישראלית נפגעת פעמיים. פעם אחת כשמשקי הבית מקדישים יותר ויותר מהכנסתם למימון דירה ופחות ופחות על הוצאות אחרות ובפעם השנייה כשהבנקים מקצים יותר ויותר אשראי לנדל״ן ופחות לעסקים ובכך פוגעים בצמיחתם והתרחבותם.

כמובן שיש דרך פשוטה להוריד במהירות את מחירי הדיור – להעלות את הריבית. ריבית גבוהה תוריד את מחירי הדיור אבל גם תכניס את המשק למיתון עמוק, תשפיע לרעה על שער החליפין של השקל שירסק את הייצוא ויגדיל את האבטלה. כך שמחירי הדירות אמנם יהיו נמוכים, אבל אף אחד לא יוכל להרשות לעצמו לרכוש אחת.

הורדת מחירי הדיור
אמרנו שהורדת הריבית הייתה מוצדקת, אבל גרמה לתופעת לוואי. מה הייתה אותה תופעת לוואי מזיקה? הגדלת כמות הכסף המופנית לנדל״ן. אם נמצא דרך להקטין את כמות הכסף המופנית לנדל״ן בדרך אחרת, לא נצטרך להעלות את הריבית ולא נסבול מתופעת הלוואי של ריבית נמוכה. מסתבר שיש דרך כזו והיא אף יושמה בעבר במקומות שונים בעולם, לרבות יפן וישראל, אך הועלתה על המוקד בשנות השמונים עם עלייתה של התפיסה הכלכלית הנאו ליברלית לקדמת הבמה.

יש להגביל את כמות האשראי שהבנקים יכולים להקצות למשכנתאות חדשות. 

המפקחים על הבנקים, בישראל ובעולם, קובעים תקנות רבות שמטרתן להבטיח את יציבות המערכת הפיננסית ואת כספי המפקידים. חלק מהתקנות מגבילות את שיעור המשכנתא שיכול הבנק לתת כשיעור ממחיר הדירה. למשל עד לפני כמה שנים בנק בישראל יכל לתת משכנתא בשיעור של עד 70% מערך הדירה. היום השיעור הוא 60%. התקנות הוחמרו בעקבות עליית מחירי הדיור אך לא עצרו אותה. הסיבה לכך היא שהן לא הגבילו את סך כל הכסף שיכולים הבנקים להזרים לשוק הנדל"ן. מרבית משקי הבית שרכשו דירות השיגו את ההון העצמי הנוסף באמצעים אחרים (עזרה גדולה יותר מההורים על ידי לקיחת משכנתא שניה על בתיהם שלהם, הלוואות על חשבון הפנסיות של ההורים, שבירת חסכונות וכו'). הסיבה לכשלון החמרת התקנות היא שכוונתן כלל לא הייתה להוריד את המחירים, אלא רק להקטין את הסיכון לבנקים.

כדי להוריד את המחירים בנק ישראל צריך לקבוע סכום מקסימום של משכנתאות שהבנקים יכולים לתת בשנה. בשנת 2013 נתנו הבנקים משכנתאות חדשות בגובה כולל של כ-24 מיליארד שקלים. אם למשל יגביל בנק ישראל את הגובה הכולל ל-12 מיליארד, אז כדי למכור את אותו מספר דירות, על היזמים יהיה להוריד את מחירי הדיור בכמחצית.

לא מדובר במטה קסמים שיאפשר להוריד את מחירי הדיור באופן מיידי וללא הגבלה (הורדת סך המשכנתאות ב-90% לא תניב ירידת מחירי דיור בשיעור דומה). מחיר הדירה מורכב משני סוגי הוצאות – עלות הבנייה וערך הקרקע. עלות הבניה היא פחות או יותר קבועה (אפשר להורידה על ידי שיפורים טכנולוגיים וארגוניים ועל ידי הורדת מחירי חומרי הגלם, אבל זהו תהליך ארוך טווח), אך לעומת זאת, קרקע לא מייצרים ומחירה נקבע אך ורק לפי הביקוש לה (שיכול להיות בין כמעט אפס בלב הנגב ועד עשרות אלפי שקלים למטר במרכז תל אביב). בטווח המיידי הגבלת המשכנתאות תוכל להשפיע על מחירי הקרקע בלבד. בשל העובדה כי דירות שנמכרות היום יושבות על קרקע שנקנתה כבר במחירים גבוהים, לא יהיה ניתן ליישם את המגבלה בבת אחת, אבל יישום הדרגתי ומדוד יוכל להביא לצניחת מחירים מהירה בפרק זמן יחסית קצר.

ישנו חשש שבמקרה של ירידת מחירים, יזמים יחליטו להאט את קצב הבנייה של פרוייקטים חדשים ובכך ליצור, והפעם באמת, מחסור בדירות כדי למנוע את המשך ירידת המחירים. ניתן למנוע התפתחות זו באמצעות יישום שני צעדים  (שאת שניהם כדאי ליישם בכל מקרה) – הראשון הוא חיוב יזמים הקונים קרקע מרשות מקרקעי ישראל לבנות עליה תוך פרק זמן קצוב. במקרה של אי עמידה במגבלת הזמן תוחזר הקרקע למדינה. כך תימנע תופעת "הדגירה" על קרקעות; השניה הוא יוזמה ממשלתית לבניית דיור ציבורי שישלים כל בניה שלא תבוצע על ידי השוק הפרטי. יישום שני צעדים אלו יאפשר להבטיח כי כל שנה יבנו מספיק דירות במדינה כדי לענות לגידול באוכלוסיה.

יציבות הבנקים
לפי חודשיים פרסם בנק ישראל סקירה שקובעת שירידה משמעותית של מחירי הדיור היא האיום הגדול ביותר על יציבות הבנקים. אין ספק שכל ירידה במחירי הדיור תוביל לירידה בהיקף המשכנתאות ולכן לירידה ברווחי הבנקים, אבל יציבות הבנקים תיפגע רק אם מחירי הדיור יירדו כתוצאה של משבר פתאומי (התפוצצות בועת הנדל״ן). אם המחירים יירדו בצורה מדורגת (הוצאת אוויר הדרגתית מהבועה), לבנקים יהיה זמן להיערך ולספוג את הפגיעה.

קביעת הגבלה על סך כל המשכנתאות שניתן לתת בארץ היא צעד פשוט ומהיר  ליישום (אם מתעלמים מההתנגדות העזה שיגלו הבנקים לצעד זה) המטפל בסיבות השורש לעליות מחירי הדיור. הוא כמעט נטול סיבוכים בירוקרטיים ארוכים ותהיה לו השפעת לוואי חיובית של הפניית אשראי בנקאי להשקעות יוצרות מקומות עבודה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

מי צריך משפט עברי?

רגע לפני שפרצה סערת הבחירות נסב השיח הציבורי סביב חוק הלאום. אמנם רוב המחלוקות והדיונים עסקו בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל חלק לא קטן עסק גם בסוגיה חשובה אחרת – הזיקה של הדין הישראלי למשפט העברי.

בדיון זה היו שטענו שראוי כי המדינה היהודית תשאב השראה מהקודקס האדיר של התרבות המשפטית שעיצב העם היהודי לאורך אלפי שנים, ואילו חלק אחר הביע חשש כי השראה כזו עשויה להוביל לכפיה דתית ולרידוד הערכים הליברליים המודרניים. שני הצדדים התעלמו במידה רבה מהשאלה היותר חשובה – מה יועיל למערכת המשפט וייתן מענה לבעיות האמיתיות איתן היא מתמודדת, ובראשן בעיית הודאות המשפטית.

התשובה שלי לשאלה האם יש לנו מה ללמוד מהמשפט העברי בעודנו מעצבים את המשפט הישראלי המודרני היא חיובית. אבל קודם כל, בואו נראה על מה בכלל התווכחנו.

זיקת הדין הישראלי למשפט העברי בהצעת החוק של איילת שקד ויריב לוין נוסחה כך:

א. המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל.
ב. ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

הסעיף הראשון הוא מאוד כללי, וזו הבעיה העיקרית איתו – כל אחד רואה בו מה שהוא רוצה, או מה שהוא חושש ממנו. לכן בעוד אחדים ראו בו סעיף בלתי מזיק והצהרתי בכללו, רבים ראו בו סעיף שמכשיר חקיקה דתית ואימוץ הלכות שאינן מקובלות בחברה דמוקרטית.

הסעיף השני דווקא יותר מעניין, שכן הוא מתעסק בסוגיה אוניברסלית – כיצד על שופט לנהוג כשאין בחוק הוראה מתאימה לסוגיה בה הוא עוסק. יש לציין שהסעיף הזה הוא העתק מילה במילה (למעט תוספת המילה 'מובהק' אחרי המילה 'היקש') של הסעיף הראשון ב-חוק יסודות המשפט שחוקק כבר ב-1980. חוק זה החליף פקודה מימי המנדט הבריטי.

עקרון הודאות המשפטית קובע שכדי שמערכת המשפט תהיה הוגנת, שיוויונית ונקיית כפיים, היא צריכה לספק ודאות גבוהה באשר לתוצאת המשפט. כלומר, לפי עקרון הודאות, בהינתן עובדות ידועות ומוסכמות כל שופט יפסוק באופן זהה ואחיד. היפוכה של הודאות היא השרירותיות, שאז כל שופט פוסק לפי דרכו והצדדים העומדים בפניו לא יכולים להעריך כיצד יפסוק (בהינתן שהוא מקבל את המסכת העובדתית של צד זה או אחר).

לעקרון זה יש משמעות קריטית גם ברמה היומיומית בעשרות אלפי תיקים שגרתיים אך גם ברמה הלאומית. במידה רבה, המאבקים על סמכויותיו של בית המשפט העליון נובעות מפגיעה בעקרון הודאות ברמה החוקתית שחלה מאז המהפכה החוקתית של 1992.

כל שיטת משפט אמורה להעניק מידת ודאות גדולה ככל האפשר. מידת הודאות תלויה בעיקר בחוקים ובתקדימים. אך המחוקק אינו יכול לצפות את כל התרחישים האפשריים ולתת להם מענה בחוק. לכן, נדרשת הוראה שתנחה את השופט כיצד לנהוג במקרה שלא מצא תשובה בחוק או בתקדימים. לכן המבחן לפיו עלינו לשפוט את איכות ההוראה הוא האם היא משפרת את הודאות, אם לאו.

לפני חקיקת חוק יסודות המשפט, סעיף 46 ל-דבר המלך במועצתו (כך נקראו דברי החקיקה של המנדט הבריטי), קבע כי בהיעדר תשובה בחוק או בפסיקה, על השופט להכריע לפי 'המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים'.

גם הוראה זו וגם ההוראה בחוק יסודות המשפט הנוכחי (שהייתה אמורה להשתדרג במסגרת חוק הלאום) לוקות בכלליות יתר. כל שופט יכול לפרש פרשנות יצירתית את 'דיני היושר האנגליים' או את 'עקרונות החירות, הצדק […] של מורשת ישראל' כדי להצדיק כמעט כל החלטה. לכן שתי ההוראות לא עומדות במבחן של הגדלת רמת הודאות המשפטית ודינן להיפסל.

אז איך משיגים רמת ודאות משפטית גבוהה יותר, מתחברים למורשת היהודית אבל לא מאפשרים דחיקת ערכים ליברליים? יש לי הצעה. ייחודה הוא שהיא שואבת מהמסורת היהודית פרוצדורה ולא תוכן והיא נותנת מענה לקשיים חוקתיים שעומדים בפני ישראל כאן ועכשיו.

ההצעה משתלבת עם תפיסת עולם שלא מקדשת את מודל הפרדת הרשויות הקלאסי, ורואה בהן כלי למימוש ריבונותו של העם. המודל הקלאסי של מונטסקייה (שעל פיו עוצבה חוקת ארה"ב) קובע שיש להפריד את הרשויות אחת מהשנייה כדי למנוע עריצות ופגיעה בחירות העם ומציב מערכת של איזונים ובלמים כדי לאזן אחת את רעותה. לעומתו, עומדת התפיסה האורגנית יותר של רוסו, לפיה העם הוא הריבון והיחיד והוא זה שמאציל מסמכותו הריבונית לממשל – רצון העם מתבטא בבחירות בהם הוא בוחר את נציגיו ומאציל להם את סמכותו לקבוע נורמות (חוקים) וסדרי עדיפויות (תקציב). לפי תפיסה זו, שתי הרשויות האחרות אינן אלא זרועות הביצוע של הרשות המחוקקת שנבחרת ישירות על ידי העם. תפקידן לקיים ולאכוף את החוקים (הרשות המבצעת) ולפרשם ולשפוט דין על פיהם (הרשות השופטת). כלומר, אם לרשות (השופטת או המבצעת) לא ברור מהו החוק, למעשה לא ברור לה מהו רצון העם, ואם לא ברור לה מהו רצון העם, עליה לשאול את נציגיו שהוסמכו לכך- הרשות המחוקקת.

כך גם פעלו בעבר הדיינים – השופטים של תקופת בית שני (כשהריבון הוא כמובן לא העם אלא אלוהים).

אמר ר׳ יוסי: בראשנה לא היו מחלוקות בישראל אלא בבית דין של שבעים בלשכת הגזית. […] נצרך אחד מהם הלכה הולך לבית דין שבעירו. […] אם שמעו אמרו לו ואם לאו הוא ומופלא שבהם, באין לבית דין שבחיל. אם שמעו אמרו להן ואם לאו אילו ואילו, הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית. נשאלה שאילה, אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למינין [עושים הצבעה ומונים את הקולות] […] משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל […] [תוספתא סנהדרין ז, א]. 

בני לאו, חכמים – כרך שני, 89

נסביר: ניגש אדם לבית דין עם סוגיה, אם הדיין מכיר את הסוגיה ויודע מה התשובה הוא פוסק את הדין הידוע. אם אינו יודע, מעלים את הסוגיה לערכאה עליונה יותר (בית דין שבחיל). אם בית הדין הזה יודע מה התשובה, הוא פוסק דין, אם לא, הוא מעלה את הסוגיה ללשכת הגזית. לשכת הגזית היא מקום מושבו של הסנהדרין – בית המחוקקים1. אם לסנהדרין יש תשובה, הוא פוסק את הדין, אם לא, הוא דן בנושא ובהצבעה מחליטים מה יהיה הדין בסוגיה זו מעתה והלאה. פסיקה זו הופכת להלכה שמחייבת את כל בתי הדין. בפעם הבאה שיבוא אדם לבית דין עם סוגיה זו, תהיה לו כבר תשובה מוכנה מראש.

בשיטה זו יש מידה גדולה של ודאות, ואכן בהמשך התוספתא מצויין שמרגע שגדל מספר תלמידי שמאי והלל שלא למדו את ההלכה לעומקה ('לא שימשו כל צרכן'), רבו המחלוקות בישראל. כלומר, מרגע שדיינים הכריעו לא לפי גוף ידע משותף ומוסכם אלא לפי הגיונם וערכיהם האישיים והיחודיים, ירדה רמת הודאות המשפטית ורבו המחלוקות.

לכן אני מציע לאמץ מחדש את השיטה שהייתה נהוגה בימי הסנהדרין – היררכיה לפרשנות החוקים, ולקבוע שני חידושים מהמצב המשפטי הנהוג כיום. החידוש הראשון: בית משפט שלא מצא תשובה בדבר חקיקה או בתקדים יפנה לבית המשפט העליון, ואם זה לא מצא תשובה; וכאן החידוש השני: אם גם בית המשפט העליון לא מצא תשובה בדבר חקיקה או תקדים, יפנה את השאלה לכנסת. הכנסת (או גוף מיוחד בה) ינחה את בית המשפט לפי איזה חוק לשפוט, ואם ראתה גם הכנסת שאין תשובה בדבר חקיקה, תחוקק חוק חדש כדי לתת בו תשובה.

זהו הנוסח שאני מציע:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, יפנה שאלה לבית המשפט העליון; לא מצא בית משפט העליון תשובה בדבר חקיקה, יפנה שאלה לכנסת; נוכחה הכנסת כי אין תשובה לשאלה, תחוקק בהקדם האפשרי חוק או תיקון לחוק הנוגע לשאלה שהופנתה אליה ועד אז לא יכריע בית המשפט העליון בשאלה; קבעה הכנסת כי יש בדבר חקיקה תשובה לשאלה המשפטית שהופנתה אליה, תורה לבית המשפט להכריע על פי דבר חקיקה זה.

יש בהצעה הזו משום ירידה לגלי הגרוטאות של ההיסטוריה היהודית, והחזרה לתחייה של מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את דורנו ולתת מענה לבעיות איתן אנחנו מתמודדים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוטרק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.


1 כמובן שבימי הסנהדרין לא הייתה נהוגה הפרדת רשויות והסנהדרין שימשה כערכאה שיפוטית עליונה וכבית מחוקקים במקביל.

תיירות כמרפא

בימים שבהם מדברים על תיירים שבאים לישראל לטיפולים רפואיים, אולי כדאי שנדבר גם על איך התיירות יכולה לסייע לנו לרפא אזורים בפריפריה.

לזרם גדול ויציב של תיירים יש חשיבות אסטרטגית לישראל. תיירות היא גם ענף ייצוא כלכלי רווחי, אבל גם המכשיר ההסברתי הטוב ביותר שעומד לרשותנו. תיירים שמבלים בארץ זרה מפתחים בדרך כלל מידה של הזדהות איתה ומפיצים את שמה בסביבתם. רובם יראו את אותה המדינה באור אחר לגמרי ממה שראו אותו לפני ביקורם ומידת התעניינותם בה תגבר. בישראל בה הניגוד בין תפיסתה בעיני העולם כאזור אלים ורווי מלחמות (בסקרים מסוימים ישראל נחשבת כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם – יותר מאיראן ויותר מצפון קוריאה), לבין המציאות הוא חד במיוחד, לשהייה של תיירים בישראל והכרתה יש חשיבות מיוחדת.

לישראל יש פוטנציאל תיירותי עצום – יש בה ריכוז גדול של נופים, ארכיאולוגיה, ואתרים דתיים, אשר חלקם מהווים מרכיב חשוב בהיסטוריה ובתרבות האנושית, והיא התברכה במזג אוויר מצויין למטיילים. ולמרות זאת, בישראל מבקרים בקושי 3.5 מיליון תיירים בשנה. (לעומת כ-85 מיליון בצרפת ו-11 מיליון במצרים). חלק מהפוטנציאל הלא ממומש ניתן להסבר מסיבות ביטחוניות-תדמיתיות וחלק בגלל המחיר הגבוה יחסית של התיור בישראל.

בבעיות הבטחון והתדמית השגויה של ישראל נתעסק אולי בהזדמנות אחרת, כך גם במחיר השהייה כאן. בינתיים נדבר על תיירות בפריפריה. רבים מהעסקים שפורחים באזור תיירותי הם עסקים קטנים ומקומיים (מדריכים, מלוניות, מסעדות ומקומות בילוי, חנויות מזכרות, מוזיאונים ואטרקציות אחרות). לכן לתיירות יש פוטנציאל גדול לצמצום פערים.

מצד אחד חלק גדול מהנופים, התרבות והארכיאולוגיה המהווים מוקדי משיכה פוטנציאליים לתיירים ממוקמים בפריפריה – שם גם המחירים נוטים להיות זולים יותר. מצד שני, הפריפריה משוועת למקורות תעסוקה – ועדיף כאלו שלא יכולים לברוח לסין. התיירות יכולה להוות מקור חשוב להכנסה כלכלית לפריפריה אבל גם סיבה לגאווה מקומית. כשתיירים מחו״ל טורחים להגיע לעיר מגורייך, לבלות בה כמה ימים ולהוציא בה כסף, יש בכך משום מתן תחושת חשיבות והכרה שכה חיוניים לחלקים נרחבים בפריפריה.

אבל חלקים נרחבים בפריפריה לא ערוכים לארח תיירים בנוחות, בטח לא כאלה שאינם מצויידים ברכב שכור ולא מטיילים כחלק מקבוצה מאורגנת. שטיילתי עם אישתי לפני כשנה במזרח אסיה, מצאנו את עצמנו שוב ושוב מטיילים מעיירה שכוחת אל אחת לאחרת. לא היינו מתרחקים מהערים הגדולות אם אותם המקומות לא היו ניחנים במספר גורמי משיכה החיוניים לכל תייר, בטח תיירים צעירים ולא מבוססים כלכלית. מקומות שלא סיפקו את צרכינו עזבנו מוקדם משתכננו, ולאחרים לא טרחנו להגיע, בדיוק מסיבה זו.

אם אנחנו רוצים שיותר תיירים יבקרו לא רק בירושלים ותל אביב (וגם לא רק באילת, ים המלח ונצרת), עלינו להבין מהם אותם גורמי משיכה.

בספרו רובים, חיידקים ופלדה (לכו לקרוא – ספר מדהים) שואל ג׳ראד דיאמונד מדוע בכל ההיסטוריה האנושית נוצרו ציוויליזציות רק בחמישה או שישה מקומות נפרדים ברחבי העולם. הרי האנושות הצליחה כבר לפני אלפי שנים להתיישב בכמעט כל פינה בכדור הארץ בהצלחה יחסית. מה היה מיוחד באותם המקומות המבודדים בהם התפתחה ציוויליזציה עצמאית? דיאמונד נותן תשובה מפתיעה שעשויה ללמד אותנו קצת על הסיבות להצלחה ולכישלון של תיירות בפריפריה.

התנאי ליצירת ציוויליזציה הוא המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לחברה חקלאית. על פי דיאמונד כדי עבור לאורח חיים חקלאי לא היה די ביכולת לגדל גידול זה או אחר, אלא יש לגדל במקביל משפחה של גידולים שיכולים לספק את צרכי האדם וכן לביית בעלי חיים. מכיוון שרק במקומות בודדים בעולם שררו באופן טבעי התנאים המתאימים לגידול מספר גידולים ומספר בע"ח, רק באותם מקומות הצליחה להתפתח ציוויליזציה עצמאית. בהמשך אותן ציוויליזיות התפשטו ואכלסו את מרבית שטחי היבשה, אבל זה כבר סיפור אחר.

כך גם בתיירות – מקום יהווה מוקד משיכה תיירותי רק אם ביכולתו לספק מספר צרכים של תייר טיפוסי. אם יספק פחות, או שלא יזכה למבקרים רבים, או שאותם מבקרים ישהו בעיר אחרת ויגיעו לאותו האזור רק במסגרת טיולי יום. נראה כי רשויות המדינה רואות רק שני סוגי תיירים בעיני רוחן – אלו שמגיעים במסגרת טיול מאורגן ואלו ששוכרים רכב למשך רוב שהותם. הן כמובן מפספסות – הפוטנציאל הגדול ביותר של תיירים הוא דווקא מקרב המטיילים העצמאיים שאין ביכולתם או ברצונם לשכור רכב.

תייר הייחוס שישראל צריכה להציב בפניה הוא תייר עצמאי המעוניין לחוות כמה שיותר מארץ היעד בעלות הנמוכה ביותר – תרמילאים, משפחות צעירות וכדומה. הצרכים החיוניים שיגרמו לתייר לשקול לבקר במקום ולשהות בו מספר ימים הם: גורמי משיכה, בילוי, לינה, נגישות, ומידע.

גורמי משיכה
גורמי המשיכה הם מושא ההתעניינות של התייר. מקומות מעטים בלבד יכולים להסתמך על גורמי משיכה מלאכותיים (כדוגמת בתי הקזינו בלאס וגאס או הפיתוח חסר הפרופורציה בדובאי). רוב התיירים יוותרו על פארקי שעשועים, ואף אחד לא ישקול ללון בקרית שמונה או סביבתה כדי לבקר במוזיאון אוסישקין. גורמי המשיכה עליהם יש להסתמך הם המאפיינים הטבעיים של האזור – הטבע, ההיסטוריה או החשיבות הדתית שלו. לנסיעה של תייר לאזור המרוחק מיעד תיירותי ראשי יש עלויות במונחי כסף, זמן ואי נוחות, לכן ככל שאזור ניחן במגוון רחב יותר של גורמי משיכה נגישים, כך רבים הסיכויים שיבחר לבקר בו. מסלולי טיול בטבע, אתרים ארכאולוגיים, אתרים דתיים, ערים עתיקות או תופעות טבע מיוחדות – כל אלו צריכים להיות נגישים לתייר בצורה נוחה הן בשלב המחקר המקדים והן במהלך הטיול, באמצעות מידע מפורט בשפות רבות, הדרכה אישית בבתי המלון ובלשכות התיירות המקומיות.

לינה

המקום צריך להציע אפשרויות לינה בטווח המחירים והסגנון המתאימים לתייר. יש להבדיל בין תיירות נופש לתיירות לצרכי טיול. מי שמגיע למקום כדי לטייל באתרים, טבעיים ומעשה ידי אדם שיש לו להציע, לא זקוק לפינוקים. אין צורך במלונות 5 כוכבים נוצצים ולא בבריכות. מספיק שיהיה מגוון של מקומות לינה צנועים, קטנים, מינימליים וזולים ככל הניתן. מקומות כאלה הם גם עסקים קטנים המחוברים היטב לקהילה המקומית ותורמים לה ולא רשתות בתי מלון שהרווחים שהם מייצרים זורמים למעטים במדינה ומחוצה לה.

נגישות
נגישות היא אחת הבעיות העיקריות העומדות בפני תיירים בארץ. יעד התיור צריך להיות נגיש בשלושה מובנים – ההגעה אליו מהערים הגדולות במדינה ומהאזורים הסמוכים באמצעות תחבורה ציבורית צריכה להיות פשוטה וישירה ככל הניתן. המידע על התחבורה צריך להיות נגיש באנגלית ובשפות נוספות באינטרט, באפליקציות, ובתחנות המוצא ובתחנות היעד באופן הברור והמפורט ביותר. מסיבה זו יש להתמקד בפיתוח התיירות בערים ובעיירות ולא בקיבוצים, מושבים ויישובים קטנים אחרים. צימרים נגישים רק לתייר המקומי או הזר המצוייד ברכב.

בתוך העיר מקומות הלינה צריכים להיות קרובים ככל הניתן לתחנה המרכזית כדי שיהיה ניתן להגיע ממנה אליהם בהליכה קצרה עם ציוד. גם האטרקציות המיוחדות לאזור צריכות להיות נגישות מתוך העיר באמצעות הליכה או נסיעה פשוטה בתחבורה ציבורית.

בילוי ופנאי
אין דבר משמעמם יותר לתייר מאשר לחזור לבית המלון לאחר יום תיור ולהיות כלוא בו מחוסר חלופה אחרת. עיירה המעוניינת בתעשיית תיירות צריכה לספק מקומות בילוי, בתשלום ושלא בתשלום שיאפשרו להעביר את שעות הערב ואת השעות "המתות" שלאחר ההגעה לעיר ולפני עזיבתה. אלו צריכים לכלול מסעדות, מועדונים, שוק ומקומות שנעים לתייר לטייל בהם בעיר כמו טיילות, מצפים, פארקים ומבנים היסטוריים מיוחדים.

מידע
כפן משלים לגורמי המשיכה, ולא כגורם משיכה העומד בפני עצמו, מוזיאון אזורי הסוקר את ההיסטוריה של האזור ואת אתריו, יכול להיות תוספת חשובה, אבל לא הכרחית כדי לשפר ולהעמיק את חווית הביקור באזור.

קחו תייר שאחרי שבילה בתל אביב וירושלים בילה מספר לילות בנצרת. במצב היום זהו יהיה בוודאי יעדו האחרון בארץ, אבל האם לא יהיה זה נפלא אם אחרי הביקור נצרת יבלה יומיים בבית שאן, בטבריה, בצפת, או קצרין, או בכמה מהן?

כמעט כל פינה בישראל משופעת בגורמי משיכה קיימים ואפשריים. מה שנחוץ כדי לממש את הפוטנציאל הזה הוא אינטגרציה וניהול נכון של משאבי התיירות בכל אזור. הקמת לשכות תיירות אזוריות תאפשר לתאם את כל הגורמים באזור במגזר הציבורי והפרטי, כדי לספק את צורכי התייר ובכך ולהגדיל משמעותית את מספר המבקרים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

לא, אדוני ראש הממשלה

לפני כמה ימים פרסמתי סטטוס קצר בפייסבוק (עלה גם כאן בבלוג) בעקבות התפטרותו של עמיר פרץ מחברותו בממשלה. עמיר פרץ לא היה העיקר, אלא רק התירוץ כדי לעסוק במהות תפקיד השר.

התפתח דיון מעניין בנוגע לשאלה האם עדיפה ממשלה המורכבת בפוליטיקאים נבחרים או כזו המורכבת ממומחים. אני לא מאלו שסבורים שצריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להיות שר אוצר. אף ציינתי זאת מפורשות בסטטוס המקורי. אבל, אני כן חושב שיש בעיה בדרך בה מורכבת הממשלה בישראל. בעיה שגורמת לחוסר יציבות מבני ולרמת ביצועים לא אופטימלית.

נדמה לי שהדרך הכי טובה להבהיר את העניין היא באמצעות השוואת הכנסת לממשלה. כבית הנבחרים, הכנסת אמורה לשקף בצורה המדויקת ביותר האפשרית את מגוון ההשקפות, הדעות והאינטרסים של אזרחי המדינה. מטבע הדברים, הכנסת היא בית להשקפות ואינטרסים סותרים. כך אמור להיות. לכן בכנסת תשרור תמיד מידה מסוימת של מחלוקת והצורך להכריע בין דעות מנוגדות באופן כוחני (באמצעות השגת רוב ותמרונים פוליטיים). באופן טבעי מתארגנת הכנסת סביב מחנות הנאבקים זה בזה על הגמוניה. בעולם אידיאלי, המחנות יתארגנו לפי השקפת עולם בכל נושא ונושא בהתאם לדעתם האותנטית של חברי הכנסת. בפועל, הכנסת מאורגנת במחנות לפי השיוך לקואליציה או לאופוזציה שלא תמיד חופפים לקווי החלוקה האידיאולוגיים, בטח שלא בכל הסוגיות שעל הפרק.

בניגוד לכנסת, וכנרמז בשמה, תפקיד הממשלה הוא למשול. כלומר לקבל החלטות ולהפעיל סמכויות כדי ליישמן. לשם כך היא צריכה שני דברים: מדיניות ויכולת ביצוע.
בכדי להשיג את שני התנאים הללו, צריך שלממשלה תהיה אידאולוגיה משותפת ושחבריה ישתפו פעולה אחד עם השני ויראו בהצלחת כל אחד מחבריה, הצלחת כולם.

החברה האנושית מורכבת מאלפי גופים – חברות, עמותות, בתי ספר, יחידות צבאיות, גופים אקדמיים, ועוד. רובם המוחלט של הארגונים הללו מורכב מהנהלה היררכית שבה הכלל (גם אם לא תמיד מיושם) הוא שקידומך תלוי ביכולתך לקדם את מטרות הארגון ולעבוד בשיתוף פעולה עם עמיתייך והממונים עלייך. נכון, מאבקי אגו, ירושה ואינטרסים תמיד יהיו, אך לעולם הם יהיו שכבה מעל למערכת שבאופן בסיסי מקדמת שיתוף פעולה. אבל ממשלת ישראל בנויה אחרת – לחבריה אין אינטרס לקדם שיתוף פעולה ביניהם, ולעיתים ההיפך: יתקדם מי שהיטיב לנכס לעצמו הישגים ולדכא את הישגיהם של שרים אחרים.

המשטר הקואליציוני שבתוכו אנו נתונים והתפרקות המערכת הפוליטית למספר רב של מפלגות בינוניות, גורמים לכך שהממשלה תתפקד יותר כמו כנסת זוטא מאשר כגוף ביצועי – שרים במקום לשתף פעולה מסכלים זה את תכניותיו של זה אם משום שכל שר מקדם מדיניות לפי האידיאולוגיה שלו, ואם משום שמדובר ביריבים פוליטיים הנלחמים על אותו מאגר מצביעים.

בואו נסתכל על הממשלה הנוכחית כדוגמא מייצגת, אם כי מוקצנת מעט ביחס לכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. כל ראשי המפלגות החברות בקואליציה רואים או ראו עצמם מועמדים ריאליים לראשות הממשלה. גם בתוך מפלגת השלטון ישנם כאלו המייעדים עצמם לגדולות. התוצאה היא ניגוד אינטרסים חריף בין השרים לבין עצמם ובינם לבין ראש הממשלה. ראש הממשלה יודע כי הצלחת אחד השרים בתפקידו, משפרת את יכולתו להחליפו, והשרים יודעים כי הצלחתם עמיתם או ראש הממשלה מפחיתים את כושרם להיתפס כחלופה. יש האומרים כי אחת הסיבות לפרישתו של כחלון מהממשלה היא כי הפופולריות העולה שלו, שנבעה מהצלחה בתפקידו, איימה על ראש הממשלה שהחל להצר את צעדיו. ייתכן כי זו גם סיבת פרישתו של גדעון סער.

אבל מעבר לאינטרסים ישנן גם רגשות. נתניהו (ונזכיר, נתניהו הוא רק דוגמא לכל ראשי הממשלה שכיהנו כאן אי פעם) לא יכול להרשות לעצמו למנות אנשים שהוא מעריך באופן אישי וחושב שביכולתו לעבוד איתם. הוא נאלץ למנות את מי שמביא איתו אצבעות בכנסת. גם השותפות הקואליציוניות לא בוחרות לשרת תחת נתניהו בגלל הערכתן אליו, אלא כי הוא זה שנבחר להרכיב את הממשלה. האיבה ההדדית בין בנט לנתניהו ידועה וכך גם הבוז שלפיד וראש הממשלה חולקים אחד כלפי השני. כשהתפטר פרץ מהממשלה, נפרד ממנו נתניהו באמירה שטוב שהבין כי מקומו אינו בממשלה הזו. איזו מידה של שיתוף פעולה שניהם היו יכולים לייצר כדי לקדם את התחום עליו הופקד פרץ, אם זו מידת ההערכה ההדדית ששורה ביניהם? וכך יוצא שמרבית השרים הבכירים לא מעריכים כלל את הבוס שלהם וכי הרגש הדדי. בתנאים כאלו, גם כשאין אינטרסים ושיקולי הישרדות, קשה מאוד לשתף פעולה באופן אפקטיבי.

שרים כבמעשה שבשגרה מקדמים מדיניות או מתבטאים בצורה שנוגדת את המדיניות הרשמית של הממשלה. כך בנט שתוקף את הממשלה לעיתים תכופות וכך ליברמן שפוגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל ופועל בניגוד להנחיות נתניהו. בכל ארגון נורמלי, שניהם היו מפוטרים על ידי ראש הארגון, אבל בממשלה לא ניתן לפטרם שכן פיטוריו של שר, ובמיוחד שהוא ראש מפלגה, מוביל לפרישת מפלגתו מהקואליציה ואובדן הרוב בכנסת. מתי כן יכול לפטר ראש הממשלה שר סורר? כשהוא ממפלגתו וכשאין לו כח מספיק כדי לגרום למשבר פנימי. כך יכל נתניהו לפטר את סגן שר הבטחון דני דנון במהלך מבצע צוק איתן, שכן למרות שדני דנון הוא יו״ר מרכז הליכוד, פיטוריו לא יכלו להחמיר עוד את הקרע שנוצר בינו לבין נתניהו.

אפשר לטעון שהבעיה היא פרסונלית ולא בשיטה. שלו רק היה כאן ראש ממשלה עם אתיקה ואידאולוגיה מפותחות יותר, הממשלה הייתה מתנהלת בהרמוניה. אבל האינטרס לשרוד סופו שינצח גם את האתיקה החזקה ביותר. אבל מעבר לכך, שיטה טובה נמדדת גם ביכולתה לתפקד כראוי גם כשהיא מאוישת על ידי אנשים בינוניים, ויש לזכור – רוב האנשים, וגם ראשי הממשלה, הם בינוניים.

הבעיה שהצגתי משותפת לכל מדינה שבה נדרשת הקמת קואליציה. פטורים ממנה במידה רבה (אבל לא לגמרי) ממשלים נשיאותיים ומשטרים פלרמנטריים שבהם למפלגה אחת יש רוב בפרלמנט. באנגליה למשל, רק שר או שניים בכירים נמצאים בעמדה של איום כלפיי ראש הממשלה ורק ביניהם לבינו נוצר ניגוד אינטרסים. אבל לפחות הם בעלי השקפה דומה וחברותם באותה המפלגה משמעותה כי נסיון בוטה מדי של שר בכיר לחתור תחת ראש ממשלתו עשויה להיתקל ברוגזם של חברי המפלגה שבחרו מלכתחילה את ראש הממשלה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מטיף לשיטה נשיאותית או לשיטה דו מפלגתית. להיפך, אני חושב שהכנסת צריכה להיות עוד יותר מגוונת מאשר היא כיום (לכן אני גם מתנגד לאחוז החסימה). מה שאני טוען הוא שהממשלה לא צריכה להיות מורכבת כתוצאה של שיקולים או אילוצים קואליציוניים.

המפתח להשבת יכולת הביצוע לממשלה הוא בהפרדה בין ייצוגיות לבין ביצועיות. הכנסת תייצג ותקבע מדיניות. הממשלה תבצע את המדיניות הנבחרת.

אז מה צריך לעשות? אני חוזר להצעה שהעליתי בעבר (כאן וכאן) והיא לבטל את המשטר הקואליציוני ולתת לראש הממשלה את הסמכות למנות שרים בעצמו בהתאם ליכולתו לעבוד עימם. כדי לוודא שהשרים יפעלו לפי השקפת הרוב בכנסת, מינויים יהיה טעון אישור בפני ועדת הכנסת הממונה על תחומי אחריותו.

איך הכנסת תתפקד ללא קואליציה ואופוזיציה? מצויין – חברי כנסת יוכלו סוף סוף להצביע בכל נושא לפי השקפת עולמם והבטחות הבחירות שלהם. אלו שיבחרו לא לעשות כן, יוענשו על ידי הציבור. כמובן שנצטרך למצוא שיטה חדשה כדי לבחור ראש ממשלה (ולהדיחו), אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

כן, לספח

כצפוי, הפוסט שבו הצעתי לספח את יהודה ושומרון לישראל גרר תגובות רבות. חלק שיבחו, חלק ביקרו ומספר מגיבים אף העלו טענות טובות שלא ניתן להן מענה בטקסט המקורי. אבל לטובת מי שבמקרה פיספס את הפוסט המקורי, עיקרי הדברים:

פתרון שתי המדינות מת. את ארץ ישראל כבר לא ניתן לחלק – לא בהסכם, בגלל אי היכולת להסכים על סוגיות הליבה (ובעיקר הפליטים וירושלים) ולא בנסיגה חד צדדית, בגלל הנסיון המר שיש לישראלים עם נסיגות חד צדדיות. בנוסף, בכל מתווה, יהיה צורך לפנות עשרות אלפי מתנחלים. מהלך שיעלה עשרות רבות (אם לא מאות) של מיליארדי שקלים ויסכן את שלמותה של החברה הישראלית.

בניגוד למקובל לחשוב, בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון ישנו רוב יהודי מוצק, והמגמות הדמוגרפיות העדכניות מבטיחות כי הרוב הזה יישמר ואף יגדל.

סיפוח יהודה ושומרון יאפשר לפלסטינים לקבל זכויות אזרח מלאות, חלוקה שיוויונית יותר של המשאבים, וחיים בדמוקרטיה שגם אם בלתי מושלמת, עדיין טובה מהמשטרים האחרים במרחב.

את הפוסט זה אייחד להתייחסות לטענות המאתגרות שהעלו המגיבים, אך אני מודה שאין כאן תשובות לכל הטענות וזאת מפני קוצר היריעה.

אם נספח את יו"ש ישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שבה יש רוב יהודי מוצק, חוק שבות ליהודים, מרחב ציבורי שמעוצב ברוח התרבות היהודית והעברית (כולל שפה, ימי מנוחה, מערכת לימודים וכו'), וסמלים לאומיים יהודיים. את כל אלו אנחנו מצליחים לקיים היום בהצלחה יחסית כשבקרבנו חי מיעוט לאומי משמעותי בשיעור של 20%. אם נספח את יו"ש המיעוט הזה יגדל אמנם לכ-30%, אבל זה אומר שעדיין נהנה מרוב מוצק של כ-70% יהודים ומיעוטים פרו ציוניים המהווים רוב פוליטי מוחלט הדרוש כדי להמשיך ולקיים את אופיה היהודי של המדינה. לכן צריך לזכור, הברירה היא לא בין מדינה ללא מיעוט לאומי לבין מדינה עם מיעוט לאומי, אלא בין מדינה עם מיעוט גדול למדינה עם מיעוט מעט יותר גדול, עם שטח גדול יותר ושליטה בטחונית טובה יותר.

אתה מונע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם

נכון, ואני לא מתבייש בכך. לפלסטינים ניתנו הזדמנויות רבות לממש את זכותם להגדרה עצמית והם סירבו לממשן. בהיעדר יכולת להגיע לידי הסכם שלום עם הפלסטינים (ועל זה רובנו כבר מסכימים), מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים ממילא נמצא בהקפאה. מה שאני מציע הוא חלופה למימוש הזכות להגדרה עצמית שמרבית הפלסטינים יוכלו לחיות עימה – לגור במדינה דמוקרטית ומפותחת כלכלית שנותנת אוטונומיה מסוימת למיעוטים הלאומיים בה (מערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפה רשמית וכד').

רק לפני כמה שבועות הסקוטים העדיפו לוותר על זכותם להגדרה עצמית מלאה תמורת ההטבות הכלכליות הכרוכות בחברות באיחוד הבריטי. גם ערביי ישראל ברובם המוחלט מעדיפים לוותר על מגורים במדינת הלאום משלהם תמורת הזכות לגור במדינת ישראל "הגזענית" והמפלה. לכן אני משער שבחשבון סופי מרבית האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש תעדיף להיות חלק ממדינת עולם ראשון על פני מימוש זכותם להגדרה עצמית במדינת עולם שלישי. באמירת אגב, סיפוח יו"ש לא שולל מהפלסטינים אפיקים אחרים למימוש זכותם להגדרה עצמית בחלקים אחרים של פלשתינה ההיסטורית (ירדן ועזה).

הפלסטינים לא יוותרו על זכות השיבה

נכון, הפלסטינים לעולם לא יוותרו בצורה רשמית על זכות השיבה וזו אחת הסיבות העיקריות בגינן הסכם שלום הוא לא אפשרי. אכן, סיפוח יו"ש לישראל לא מאפשר לפלסטינים לחזור למולדתם, אבל מי שמעלים את הטיעון הזה כמכשול בפני תכנית הסיפוח, מתבלבל בין תפיסת המולדת של הפלסטינים לתפיסתנו שלנו. יהודים רואים בכל ארץ ישראל את מולדתם ולכן חזרה אליה והתיישבות ביישוב כלשהו בה, היא מבחינתנו מימוש השיבה לארצנו. החלק ניכר מהפלסטינים לעומת זאת מעוניינים לחזור לכפרים והערים הספציפיים מהם הם ברחו/נעקרו/גורשו. בסקר שנעשה בקרב הפזורה הפלסטינית, מרבית הנשאלים שביקשו לשוב לשטח ישראל הצהירו כי אם לא תהיה אפשרות פיזית לחזור לבתיהם ומקום יישובם המקורי, הם יעדיפו לוותר על מימוש זכות השיבה. לכן, גם אם תוקם מדינה פלסטינית ביו"ש לא יהיה בכך כדי לתת מענה לרצון השיבה של הפלסטינים שגורשו/ברחו/נעקרו מחיפה, יפו, לוד, רמלה ומאות כפרים בשטחי ישראל. כלומר, אין פתרון לזכות השיבה שיהיה מקובל על הפליטים עצמם אלא פתרון שלא מקובל על רוב רובו של הציבור בישראל.

אם הפלסטינים יוכלו לנוע לישראל בחופשיות הטרור יגבר

הטענה הזאת נובעת מקוצר רואי ומראייה טקטית ולא אסטרטגית של המצב. בישראל חיים כמיליון וחצי אזרחים ערבים בעלי זכויות אזרח וחופש תנועה מלא ומשום מה אנחנו לא רואים אותם מתפוצצים במסעדות ואוטובוסים או הורגים יהודים על ימין ועל שמאל. למעשה, שיעור המעורבות של תושבי יו"ש בטרור גבוה פי 50 לפחות משיעור המעורבות של ערביי ישראל בטרור. אותם ערבים ישראלים שכן מעורבים בטרור הם בדרך כלל פלסטינים שהיגרו לישראל במסגרת איחוד משפחות וחיו את רוב חייהם ביו"ש. ערביי יו"ש וערביי ישראל זהים מכל בחינה שהיא כשהדבר היחידי שמבדיל ביניהם הוא שלערביי ישראל יש זכויות אזרח ולתושבי יו"ש אין. ציניים יגידו שלערביי ישראל יש יותר מה להפסיד אם יהיו מעורבים בטרור, אחרים יגידו שכשאתה לא חי תחת משטר דיכוי צבאי, קל לך יותר להשלים עם היותך מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית. כך או כך, מתן זכויות לא יהפוך את ערביי יו"ש משונאים לאוהבים ולא יפתור את הסכסוך, אבל יפחית משמעותית את המוטיבציה שלהם לבצע טרור. עדיין יהיו לנו חברי כנסת מעצבנים כדוגמת חנין זועבי, אבל אני מעדיף עשר חנין זועבי על פני עשרה מחבלים מתאבדים.

אם נספח את יו"ש נצטרך לשלם קצבאות ביטוח לאומי לפלסטינים. הכלכלה תקרוס

אכן, לסיפוח תהיה עלות כספית. קשה להעריך מהי תהיה, לצורך כך יש לערוך מחקר נרחב ומעמיק, אבל אפשר ללמוד מההיסטוריה. ב-1990 אוחדו מזרח גרמניה ומערב גרמניה למדינה אחת. למרות ההבדלים הרבים בין גרמניה לישראל יש גם קווי דמיון – גם שם מדובר היה באיחוד של מדינה עשירה עם מדינה נחשלת. האיחוד הצריך הוצאה כספית גדולה במשך שנים. השנים הראשונות היו קשות וכללו מיתון (בין היתר בגלל טעויות מדיניות שמהן ניתן ללמוד ולא לחזור עליהן), אך המשיך בצמיחה מואצת ובהפיכתה של גרמניה לכלכלה החזקה באירופה. הפערים הכלכליים בין מזרח למערב עדיין קיימים אך הם הצטמצמו משמעותית והם במגמת צמצום מתמשכת.

כשבוחנים את הסיפוח מבחינה כלכלית יש לחשוב עליו כמו על כל פרוייקט כלכלי ולבחון אותו לאור האלטרנטיבות. האלטרנטיבה לסיפוח היקר אינו אפס הוצאה, אלא פינוי התנחלויות – פינוי שכפי שכבר ציינתי, צפוי לעלות לפחות 100 מיליארד שקלים. עכשיו ישאל עצמו הקורא האם הוא מעדיף להשקיע את הסכום האסטרונומי הזה בהרס סיטונאי של בתים, נטישת תשתיות שהושקע בהן ממון רב ובניית בתים חליפיים או בהשקעה ברמת החיים של שכנינו הפלסטינים. השקעה שתניב שיפור דרמטי ברמת החיים שלהם ועשויה להפחית את המוטיבציה שלהם לפנות לדרך הטרור.

אתה לא פותר את הסכסוך אלא מכניס אותו פנימה לישראל

נכון, הסכסוך יימשך. זה נאיבי לחשוב שחתימה על הסכם תסיים את הסכסוך, ולא משנה על מה יחתמו המנהיגים (בהנחה שניתן לחתום על הסכם, ואני לא מאמין שזה אפשרי). הרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן סיימו את הסכסוך בין המדינות באופן רשמי,  אך בפועל ישנו נתק עמוק בין העמים, חרמות ותעמולה אנטישמית וכמעט אפס שיתוף פעולה כלכלי. כל זאת בקרב עמים שלא חיו תחת כיבוש ישראלי, לא טוענים שישראל הוקמה על אדמתם ואשר רובם מעולם לא פגשו ישראלי בימי חייהם. לכן הבחירה היא לא בין סיום הסכסוך או המשכו, אלא בין המשך הסכסוך בין שתי מדינות שעלולות להגרר לעימותים צבאיים לבין הפיכת הסכסוך למאבק אזרחי על זכויות ונראטיבים. אני חוזר שוב – אני מעדיף כל יום את חנין זועבי שמקללת את חיילי צה"ל בעודה חברת כנסת במדינת ישראל על פני מבצעים צבאיים כל שנתיים שמביאים להרג וסבל רב בשני הצדדים. בסוף כנראה ישלימו הפלסטינים עם קיומנו כאן, אבל זה לא יקרה בדור הזה, בטח לא אם הם יחיו מצדה השני של גדר שמפרידה בין עולם ראשון לעולם שלישי.

העולם לא ייתן לנו לספח

העולם יתרגל. במהלך 66 שנות קיומה סיפחה ישראל שטחים מאוכלסים בערבים שלוש פעמים[1]. בכל הפעמים עשתה זאת ישראל באופן חד צדדי וללא הסכמת העולם. בכל שלושת הפעמים, לאחר תקופה קצרה של קשיים דיפלומטיים, העולם התרגל, גם אם לא קיבל. העולם עדיין לא מכיר ברמת הגולן כחלק מישראל ובעיניו גם בכותל המערבי אנחנו כובשים. אפילו מערב ירושלים (!) לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם כבירת ישראל. אז העולם אמנם לא יכיר בסיפוח באופן רשמי, בטח לא בהתחלה, אבל הסיפוח עצמו יהווה את סיומו של משטר הכיבוש והדיכוי הישראלי בשטחים שהוא הוא העוולה הגדולה עליה מתקומם העולם.

אנחנו לא רואים הרבה הפגנות באירופה נגד "כיבוש הגולן" וזה בגלל שבגולן אין בעיה של כיבוש ודיכוי. כל תושבי הגולן זכאים לקבל אזרחות ישראלית וחלקם אף בחר לקבל אותה. אז נכון שהעולם התרגל לכך שאת "אקיבוש" אפשר לפתור רק בדרך של הקמת מדינה פלסטינית, אבל זה לא מחוייב המציאות. עד שנות השמונים דרך המלך לסיום הכיבוש נחשבה להיות חתימת הסכם שלום עם ירדן והחזרת יו"ש אליה. רעיון המדינה הפלסטינית זכה לתהודה בעיקר בעקבות האינתיפאדה הראשונה. לכן כפי שנטש העולם את האופציה הירדנית לטובת אופציה שתי המדינות, כך סביר להניח שהוא ייטוש רעיון זה לטובת מתן זכויות פוליטיות לפלסטינים במסגרת מדינת ישראל.

העלית רעיון יפה אבל איך תיישם אותו בפועל?

בהדרגה. הסיפוח יצליח אם יהיה תוצאתו של תהליך הדרגתי. יש להכין את האוכלוסיות אליו בשום שכל. המקומות הטבעיים להתחיל בהם הם החלה הדרגתית של חוקי ישראל ביו״ש, הסרת מחסומים פנימיים, הגדלת ההיתרים לכניסה לישראל באופן הדרגתי עד כדי מתן חופש תנועה מלא בין יו״ש לישראל. בהמשך תועברנה סמכויות אזרחיות מהמנהל האזרחי לידי משרדי הממשלה. לכל אלו תלווה העברת האחריות הבטחונית ביו״ש מידי צה״ל לידי מג״ב והמשטרה. הסיפוח הרשמי יבוא לאחר כמה שנים ושאלת עיתויו המדויק תלויה בנסיבות שתהיינה ובהזדמנויות שיהיה ניתן לנצל.

הרעיון לספח את יו"ש הוא לא חדש, אבל הוא טרם נחקר לעומק. כשהוא יעלה ברצינות לסדר היום הציבורי ניתן יהיה בקלות רבה יותר לזהות את הפתרונות לבעיות הכרוכות בו. גם את היתרונות הגלומים בו יהיה קל יותר לזהות. בעוד כמה שנים נסתכל על התקופה הזאת ולא נבין איך לא ראינו את הפתרון שעמד לנו מול העיניים כל הזמן הזה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.


[1] הגליל, המשולש, שפלת יהודה והנגב אחרי מלחמת השחרור; מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים; ורמת הגולן ב-1981.