לאחרונה פורסם בכתב העת השמרני השילוח, מאמר מאת עומר דוסטרי הקורא לשוב לתפיסת ההכרעה שאפיינה את צה”ל בעשורים הראשונים לקיומו. דוסטרי טוען כי בניגוד לתפיסות הרווחות כיום, ניתן ורצוי להכריע את צבאות הטרור באמצעות תמרון יבשתי, בדומה לדרך בה הוכרעו צבאות מצרים, סוריה וירדן במלחמות ישראל.

אני שותף לביקורתו של דוסטרי על השפה המבלבלת והרעיונות הפוסט מודרניים שחדרו לשורות הפיקוד הבכיר של צה”ל בעשרים השנים האחרונות. עד לאחרונה בצה”ל דיברו יותר מדי על אפקטים, הרתעה וצריבת תודעה ופחות מדי על השמדה והכרעה. במקביל, לא ניתן להתעלם מכך שעל אף היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות המרשימות של צה”ל המאפשרות השמדת מטרות רבות בדיוק רב ובקצב גבוה, תוצאות המבצעים הצבאיים בשלושת העשורים האחרונים לא היו מספקות. הם לא הביאו לשקט ארוך טווח ולא אפשרו מינוף יעיל להישגים מדיניים. מדי שנה תקציב צה”ל הולך וגדל, אך התפוקות האסטרטגיות שהוא נותן הולכות ופוחתות.

דוסטרי טוען כי ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להכריע צבאית כוחות בלתי פורמליים (ארגוני גרילה וצבאות טרור). באמצעות מספר מקרי בוחן הוא מבקש להראות כי חזרה לתמרון יבשתי היא הפתרון לבעיות הבטחון של ישראל מול החזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. אך בחינה מהירה מראה כי לא ניתן להשוות בין עזה ולבנון לבין המקרים שנבחנו. במלאיה וקניה שלטו הבריטים במדינה והפעילו בה את עוצמתם בחופשיות ולאורך שנים, כך גם במקרים של הצרפתים באלג’יריה והאמריקאים בדרום וייטנאם. אולם חרף הצלחות אלו, בכל אותן דוגמאות נאלצו כוחות המערב לסגת שנים ספורות לאחר מכן וברוב המקרים הוחלפו באותם כוחות גרילה נגדם נלחמו.

שתי הדוגמאות הנוספות שמביא דוסטרי הן היחידות בהן הושגה הכרעה צבאית מתמשכת וברת קיימא של הטרור – הטרור הטמילי בסרי לנקה והטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. אך דווקא הן מוכיחות עד כמה טענתו של דוסטרי מנותקת מההקשר הישראלי הנוכחי. הבסת הטרור בסרי לנקה ויו”ש הושגה במאמץ רב ובפעילות מתמשכת רבת שנים, ולא במבצע בן שבועות ספורים. אך חשוב מכך – בשתיהן לא הסתיימה נוכחות הכח הצבאי ופעילותו השוטפת עד ימינו אלה. לו ייסגו צה”ל מיו”ש או צבא סרי לנקה מהאזורים הטמיליים, ישובו התנאים להתחדשות הטרור. לא במקרה אלו שני המקרים היחידים מתוך אלו שנבחנו בהם מצליח הצבא לקיים שליטה מתמשכת בשטח – רק באלו מקיימת המדינה זיקה אידיאלוגית, היסטורית ודמוגרפית לשטח מתוכו פועל הטרור. זיקה זו היא המאפשרת לה להתמיד בשליטתה הצבאית על אותו השטח.  

אם כך, תמרון יבשתי אכן יכול להביס את הטרור, אך רק בתנאי שהוא נמשך חודשים ושנים ארוכות וכי לאחריו נשארת נוכחות צבאית רצופה בשטח שטוהר מטרור.

נחזור כעת להמלצתו של דוסטורי. לטענתו, תמרון יבשתי יוכל לסייע לישראל להכריע את אויבה. אילו אויבים? באילו זירות? מה ייחשב כהכרעה? לשאלות בסיסיות אלו הוא לא נותן מענה. לו היה מנסה, היה מגלה כי הדברים אינם כה פשוטים כפי שהיה רוצה לחשוב.

שני איומי צבאות הטרור הרלוונטיים כעת במקרה הישראלי הם חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. ייתכן שבעתיד יתפתח איום דומה גם מסוריה, אך לא זו העת לדון בו. הבה נבחן כל אחת מהזירות האלו והאם תמרון קרקעי יוכל לסייע להשיג בהן הכרעה.

עזה

אין ספק שבכוחו של צה”ל לכבוש את רצועת עזה תוך הסבת נזק משמעותי לחמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. כיבוש זה יושג במחיר כבד של אבידות לכוחותינו ולאוכלוסיה האזרחית בשני הצדדים ויגרור אחריו ביקורת בינלאומית משמעותית, אבל נניח לרגע שישראל תוכל לעמוד בכל אלו וכי העלות שווה את התועלת. כיבוש הרצועה ומיגור החמאס, אין משמעותו חזרה ל-2005, לימים שלפני ההתנתקות, אלא ל-1993, לימים שלפני הסכם אוסלו. כלומר, על חיילי צה”ל יהיה לשבת בתוך מחנות הפליטים ובערים הצפופות לפחות בשנים הראשונות. ישראל תשוב לשלוט על לפחות מיליון וחצי פלסטינים באופן קבוע (ישנן הערכות שונות דבר גודל האוכלוסיה בעזה).

אני לא מכיר אחד מחוץ לשוליו הקיצוניים ביותר של הימין שמעוניין במציאות כזאת.

לבנון

כאן המצב מסובך יותר. תמרון בלבנון יהיה קשה וכואב הרבה יותר בשל גודל השטח, הטופוגרפיה ההררית והמיומנות הצבאית של החזבאללה, אבל גם כאן אני מאמין שצבא נחוש ומיומן יוכל לתמרן בהצלחה ולכבוש כל יעד שיוצב לו. אך מה נשיג בכך?

נניח שהממשלה תטיל על צה”ל לכבוש את דרום לבנון עד הליטני. משתושג המטרה, יעמדו בפני ישראל שתי אפשרויות – לסגת בחזרה לגבול הבינלאומי רק כדי לאפשר לחזבאללה לבנות מחדש את כוחו (כפי שהוא עושה מאז 2006). או להמשיך להחזיק בשטח, ואז החזבאללה יבנה את כוחו מצפון לליטני, מצוייד בלגיטימציה פנימית, ערבית ובינלאומית, אשר להן הוא זקוק נואשות, למאבק ב”כיבוש הישראלי”. נכבוש עד האוואלי, אזי הוא יתמקם מצפון לו. נניח שנחליט לגמור עם החזבאללה אחד ולתמיד, לכבוש את כל לבנון, לחסל את החזבאללה ואז לסגת. כאן כבר יש להטיל ספק כבד ביכולתו של צה”ל להשלים את המשימה, ועל אחת כמה וכמה בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שתינתן לישראל לצורך זה. אבל גם לו יעמוד צה”ל במשימה, החזבאללה ובעלי בריתו יפעלו כנגד כוחות צה”ל משטח סוריה. יהיה צורך לכבוש את כל שטחן של לבנון וסוריה כדי להביס סופית את החזבאללה. זאת בהנחה כי חזבאללה וארגוני טרור אחרים שיפעלו נגד ישראל לא יקבלו מחסה בטורקיה או בעיראק.

לסיכום: תמרון הכרעתי בעזה אפשרי, אך המצב בסופו אינו רצוי לישראל, ואילו בלבנון אפשרי רק תמרון מוגבל, כזה שלא יוכל לשנות את מצב האסטרטגי מול החזבאללה באופן משמעותי, אלא לכל היותר להשיג “הרתעה”.

את התמרון יש לייחד רק להשגת אותן מטרות שאותן הוא יכול להשיג ביעילות: הכרעת צבא קונבציונלי. משימה שלא עומדת על הפרק, אבל החלשת יכולת תמרון מצידנו עשויה דווקא לקרב אותה; כיבוש שטח והרחבת גבולותיה של ישראל; כיבוש שטח והקמת מדינת חסות בו; או להפלת שלטון במדינה עוינת והחלפתו באחר. למעט המשך הרתעת איומים צבאיים על ישראל, אף אחת ממטרות אלו לא עומדת על הפרק בשיח הפוליטי הישראלי.

אז האם עלינו לוותר על יכולות התמרון של צבא היבשה? והאם נגזר עלינו להתפשר או להכנע לדרישות צבאות הטרור? לא ולא.

כדי להתמודד עם צבאות הטרור יש לחזק את מערכי ההגנה שלנו מול הגבולות, לשפר את המענה כנגד איום הרקטות באמצעות פיתוח מערכות יירוט בלייזר יעילות וזולות, ובעיקר לפעול באמצעים אחרים, גלויים וחשאיים, כדי להביס אותם מדינית. במקביל על מדינת ישראל להמשיך ולטפח את צבא היבשה ואת יכולתו לתמרן לעומק האויב, זאת כדי להשאיר בידיה את כל האפשרויות פתוחות, וכדי לקדם שינויים שעלולים להתרחש בשכונה הבלתי יציבה בה אנחנו חיים. את זאת יש להבטיח באמצעות אימונים איכותיים, מאתגרים ותכופים, תורות לחימה מעודכנות וציוד ראוי – ליחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים.

תוספת:

חבר ותיק הפנה אותי בהתכתבות פרטית למאמר מעניין של עופר שלח ולשיחה קצרה איתו. בהם הוא טוען שרק תמרון יסייע לקצר את המערכה. לכאורה זו עמדה הפוכה לגמרי לזאת שהבעתי למעלה, אך לדעתי אין סתירה בין דעותינו. אני בהחלט חושב שהאסטרטגיה של ״הפצץ וקווה לסיום״ (מונח קולע ששאלתי מהבלוג שאלה אסטרטגית של עמר דנק) רק מאריכה את משך המבצעים ולא משיגה הרבה תוצאות. כתבתי את זה בפסקה השניה לעיל.

הטענה שלי היא שגם לו יבוצע תמרון, הוא לא יכריע את חמאס וחזבאללה, אלא אם צה״ל יישאר בשטח שייכבש שנים רבות.

בנוסף, שלח מזכיר בתחילת השיחה שאנחנו משחקים במגרש ההישגים המבצעיים (כמה השמדנו) בשעה שאויבינו משחקים במגרש המדיני (״תראו את הישראלים הרשעים שהורגים נשים וילדים״ כלפי העולם ו-״ירינו עד הרגע האחרון, זהו נצחון אלוהי כנגד היישות הציונית המתפוררת״ כלפיי העולם הערבי). תמרון אגרסיבי משרת את שני הנראטיבים של האויב ומשחק לידיו. לכן שווה לנקוט בו רק אם יש לו (לתמרון) פוטנציאל להכריע את האויב. או אז נרטיב הנצחון האלוהי יספוג מכה קשה והתועלת הכרוכה בהכרעה תהיה שווה כנראה את מחיר הנזק בזירה הבינלאומית.

ייתכן בהחלט שעד להשגת יכולת יירוט רקטות כמעט הרמטית, לא תהיה ברירה, וכדי לקצר את המבצעים יהיה צורך בתמרון, כזה שלא יוכל להכריע, לכן המדיניות צריכה להיות השגת יכולת יירוט שכזו בהקדם האפשרי.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

לאחרונה הושק הפודקאסט “רונן ושרה מדברים ציונות” העוסק, כצפוי, בפרשנות ימנית על המציאות הישראלית.

אני מקשיב לפודקאסט מפני שאני מקפיד להחשף למגוון דעות בציבור הישראלי, וגם כי שרה ואני מכירים כבר 20 שנה (אלוהים, כמה אנחנו זקנים!)

לשלושת הפרקים הראשונים האזנתי בהנאה, למרות שלא הסכמתי לחלק ניכר מהדברים. מהפרק הרביעי שעסק בקמפיין לצמצום ילודה בעיקר התעצבנתי. וזאת למרות שבשורה התחתונה אני מסכים עם השקפתם שאין לצמצם את הילודה בישראל כעת.

בפרק מבקרים שרה ורונן את הקמפיין לצמצום הילודה המובל בעיקר ע”י אנשי אקדמיה מעל גבי דפי עיתון הארץ. הביקורת שלהם התעלמה מטיעונים רבי משקל, פטרה אותם כתירוצים בלבד, התמקדה בקוריוזים קיצוניים ולא העמידה כמעט טיעונים משמעותיים בעד המשך הילודה למעט ססמאות כמו “ילדים זה שמחה” ו-“ילדים הם העתיד שלנו”. 

המציאות היא שכל מערכת אקולוגית על פני כדור הארץ, כולל האנושות עצמה במשך מרבית קיומה, נמצאת בשיווי משקל או שואפת אליו. בעולם סופי אין דבר כזה ריבוי עד אינסוף. גם כשמין מסוים מתרבה בקצב מואץ, בשל כניסה לשטח חדש או בגלל השתנות התנאים, בסופו של דבר הריבוי נעצר בשל התמעטות המשאבים הזמינים ונוצר שיווי משקל חדש.

גם המין האנושי ייתקל במוקדם או במאוחר (יש הטוענים שכבר נתקלנו) בקצה גבול היכולת להתרבות. זה יקרה בעוד 10 שנים, או 50 או 100 או 200 שנים, תלוי בהתפתחות הטכנולוגיה ובהעדפות רמת החיים של האנושות על חלקיה השונים. אבל זה יקרה.

לכן השאלה האם המין האנושי יצטרך לצמצם את הילודה היא לא שאלה, אלא עובדה. השאלה היחידה היא מתי זה יקרה. ועל זה אפשר וצריך להתווכח.

מהצד השני ישנם טיעונים כבדי משקל נגד צמצום הילודה. ברמה העולמית, צמצום הילודה מייצר, לפחות בטווח הביניים, בעיית איזון שבה יותר ויותר פנסיונרים הנסמכים על עבודתם של פחות ופחות עובדים. 

מבחינה לאומית ישנם שני טיעונים נוספים: 

הראשון, העם היהודי טרם התאושש דמוגרפית מהשואה – טרם חזרנו לגודל האוכלוסיה היהודית שחייתה ב-1939, ובטח שאיננו קרובים לגודל האוכלוסיה היהודית שהייתה אמורה לחיות בעולם לו אותם יהודים היו ממשיכים להתרבות.

השני, ואולי החשוב יותר – אין להכחיש שאנחנו נמצאים במירוץ, שלא לומר מאבק, דמוגרפי לבסס בא”י רוב יהודי מוצק לדורות.

אלו טיעונים שמטים את הכף לעידוד המשך מגמות הילודה בישראל. אבל הם לא מבטלים את ההכרח להגיע יום אחד לשיווי משקל בגודל האוכלוסיה. אחרת, נגיע למצב שבו כל תושבי המדינה יגורו במגדלים, ושכדי לראות טיפת טבע נצטרך לטוס לחו”ל.

כתב את זה יפה מכולם אורי אורבך ז”ל בקטע קצר על ארץ אורבניה.

בינתיים, כל עוד אוכלוסיית ישראל ממשיכה לצמוח בקצב מכובד, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי שצמיחה זו תהיה ברת קיימא, תאפשר רמת חיים גבוהה לכל תושבי המדינה תוך פגיעה מינימלית בערכי טבע, נוף ומורשת יהודית ועולמית.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

האם נצחנו?

התשובה הקצרה: אני לא יודע. תשובה קצת יותר ארוכה: זה תלוי את מי שואלים ואיך מגדירים נצחון. ב-1973 הבסנו את המצרים בצורה מוחצת – סיימנו את המלחמה כשחצי מהצבא המצרי מכותר ועומד לגווע בצמא וכשכוחות צה”ל נמצאים 101 ק”מ מקהיר, כשבינם לבין העיר אין כוחות משמעותיים. הדבר לא הפריע למצרים להכריז על נצחון, להקים לכבודו מוזאונים ולקיים בכל שנה צעדות נצחון. מלבד ההבנה המצויינת של אוייבינו שלפעמים תדמית יותר חשובה מהמציאות, ישנם הבדלים בהגדרה מהו נצחון. מבחינת המצרים די היה בחציית תעלת סואץ והשארות כוחות מעברה המזרחי בסיום הלחימה כדי להכריז על נצחון. הסכמתה של ישראל כעבור 6 שנים לוותר על כל חצי האי סיני, עליו סירבה לוותר לפני המלחמה, חזקו את תחושת הנצחון שלהם.

מצד שני, מלחמת לבנון השניה נחוותה על יד שני הצדדים כהפסד ישראלי צורב וכנצחון אלוהי של החזבאללה, אבל בפועל הובילה לתקופת השקט הארוכה והיציבה ביותר בגבול הצפוני מאז שנות השישים.

אז מה עושים עם עזה?

ישראל תקועה מזה עשור בלופ אינסופי של סבבי לחימה בעזה, שאמנם קונים לנו תקופות רגיעה זמניות, אך סופן במפגש עם אויב חזק יותר, אלימות גדולה יותר, אתגר גדול יותר עבור העורף הישראלי ופגיעה חריפה יותר במעמדה של ישראל בעולם. ברמה הטכנו-טקטית אנחנו מוצאים פתרון לכל אתגר שחמאס מציב עבורנו, אבל ברמה האסטרטגית ניכר כי ישראל נמצאת במבוכה מול עזה. 

השיח הציבורי הישראלי ממעט לעסוק בנושאים אסטרטגיים ונראה כי הדיון על עזה נוטה לנוע בין שני קטבים – “כנסו בהם” ו”בואו ננסה לייצב את המצב ולשמור על השקט”. חשיבה אסטרטגית רצינית לא נגררת לחלוקה דיכוטומית ושטחית כזו ועליה לבחון ולנתח את כל החלופות האפשרויות. אלו החלופות שעל השולחן:

הסכם מדיני – חתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ולסיום האלימות בין העמים. כדי לקדם מו”מ לפתרון קבע יהיה צורך לעודד פיוס בין הרשות הפלסטינית (הרש”פ) לבין החמאס, או להכיר בחמאס כשותף לגיטמי למו”מ ולקוות שיהיה מוכן לקיים מו”מ לשלום. הסיכוי שאחד מאלו יקרה נמוך. הסכם מדיני הוא אפשרות לא רצויה בעיני הימין המעוניין לשמור על שליטה ישראלית ביו״ש, אבל גם בעיני רוב השמאל זו לא נחשבת אפשרות מציאותית בימינו. יש לקחת בחשבון שהכשלון הקודם במו”מ לשלום הוביל לאינתיפאדה השניה, וכי כשלון נוסף עלול להוביל לאינתיפאדה נוספת.

הסדרה מול עזה – מו״מ עם החמאס שיניב הסכם שבו תמורת שקט ארוך טווח ישראל תתן תמורות משמעותיות לחמאס, לרבות הקמת נמלי ים ותעופה, הסרת המצור הימי וצעדים נוספים. זו חלופה קוסמת בה ישראל לא נדרשת לשלם מחירים כבדים, ואילו החמאס מצידו לא נאלץ לוותר על סיבת קיומו ועל האידיאולוגיה שלו. אבל היא תלויה בהנחת יסוד מפוקפקת לפיה חמאס יעדיף לנצור את נשקו כדי לשמור את הישגיו בתחום האזרחי. יש הטוענים כי הסבב האחרון נולד בדיוק בגלל הכרעה הפוכה – להעדיף את המאבק האלים על פני הפיתוח האזרחי. 

“כיסוח דשא” – מדיניות של תקיפות שוטפות למניעת התעצמות כגון חיסולי בכירים, השמדת מנהרות ואתרי שליטה, משגרים ונקודות ייצור רקטות. מדיניות כיסוח הדשא מוגבלת על ידי היכולת של חמאס לירות רקטות לשטח ישראל. יש להניח שכל תקיפה ישראלית תלווה בירי תגובה, תוך שימוש בתושבי הדרום כבני ערובה של החמאס למניעת פגיעה בו. החלפת מהלומות כזאת יכולה להתדרדר בקלות לסבב נוסף.

מדיניות הסבבים – המדיניות הקיימת על פיה כל כמה שנים פורץ סבב אלים בו חמאס יורה אלפי רקטות אל ישראל וישראל משמידה תשתיות ופוגעת בפעילי טרור עד ששני הצדדים מסכימים על הפסקת אש. יתרונה בכך שהיא חוסכת מהממשלה את הצורך להסתכן בשינוי המציאות (לכאן או לכאן) תוך הענקת תקופות רגיעה ארוכות לרוב המדינה. חסרונה הוא הפרת השקט במערב הנגב לעיתים מזדמנות ופרצי אלימות שגורמים להפרת השגרה במדינה מדי כמה שנים, אבדות בשני הצדדים, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם והתחזקות של החמאס. 

כיבוש רצועת עזה –  את עזה אפשר לכבוש, אך במחיר של מאות אבדות, של אובדן הלגיטימציה הבינלאומית, והפנימית, וכל זאת עבור מה? יש המציעים בסיום הכיבוש להעביר את עזה לידי הרש”פ. הרש”פ כמובן תסרב, כי לא תרצה להתפס כמשת”פית של ישראל, אבל נניח שתסכים – האם מוסרי להקריב מאות חיילים ישראלים כדי להעביר את עזה מארגון פלסטיני אחד לארגון פלסטיני אחר? לדעתי לא. צעד כזה יוביל אותנו שוב במוקדם או במאוחר למו”מ לשלום מול הפלסטינים שכאמור לא סביר שיסתיים בהסכם, לאור הפערים בין הצדדים, ועלול להתדרדר שוב לעימות כולל מולם. 

אם יסתיים הכיבוש בנסיגה חד צדדית, חמאס יתאושש ויחזור למסלול ההתעצמות שיבשר סבב נוסף לאחר מספר שנים. אם לעומת זאת חמאס לא ישרוד את הכיבוש, יתפוס את מקומו ארגון אחר, כנראה קיצוני יותר, ושוב חזרנו למדיניות הסבבים. 

השארות בשטח לאחר הכיבוש תעניק לנו את התענוג המפוקפק לשלוט מחדש בשני מיליון פלסטינים, לספק להם שירותים ולרדוף אחרי מיידי אבנים בסמטאות מחנות הפליטים. הדרך היחידה להמשיך לשלוט בשטח ללא חיכוך עם האוכלוסיה הוא לגרש אותה במהלך כיבוש הרצועה, אך צעד זה אינו מוסרי ואינו מציאותי.

קל לראות, לנוכח כל החלופות הגרועות, מדוע בוחרת הממשלה, במודע או שלא במודע, להמשיך במדיניות הסבבים. בתנאים הנוכחיים זהו הרע במיעוטו.

האם פתרון טכנולוגי יאפשר תמורה אסטרטגית?

מה בעצם הבעיה שלנו עם עזה? בהכללה הבעיה היא עצמים מעופפים – רקטות, פצמ”רים, בלוני נפץ וכטב”מים הנורים או מוטסים לשטח ישראל על מנת לפגוע באוכלוסיה האזרחית וברכוש. עם סיום מבצע שומר החומות, בצה”ל קראו לאיום הרקטות בעיית הבעיות. אכן, חמאס גם חופר מנהרות תקיפה, מכשיר כוחות קומנדו יבשתיים וימיים ובונה צוללות טרור, אבל אלו איומים שאיתם צה”ל יודע להתמודד במידה גבוהה של הצלחה, ובכל מקרה אלו איומים מקומיים ברובם המהווים חלק מאתגר הבטחון השוטף ואבטחת הגבול. חמאס ללא רקטות ואמצעים מעופפים אחרים הופך מצבא טרור מאיים לארגון טרור ניתן להכלה.

העצמים המעופפים, והרקטות בראשן מאתגרות את המטרה העיקרית של צה”ל – להגן על תושבי ישראל, ואת דרך הפעולה העיקרית שלו – העברת הלחימה לשטח האויב. כשמדובר ברקטות, בניגוד ללחימה ביבשה, העברת הלחימה לשטח האויב לא עוצרת את המשך הפגיעה, בו בזמן, בעורף. 

ירי הרקטות מאפשר לחמאס (ולג’יהאד ולחזבאללה) לטעון לנצחון בכל עימות, מפני שזהו אמצעי שמאפשר להם לפגוע בעורף הישראלי עד דקת הלחימה האחרונה ובכך לייצר סימטריה בינו לבין צה”ל.

כיפת ברזל היא פיתוח טכנולוגי מדהים, אבל היא סובלת משני חסרונות משמעותיים. חסרון טכנולוגי – אחוזי יירוט הקרובים ל-90% הם מעולים, אבל לא מספיקים כשצבאות הטרור יורים אלפי רקטות. החסרון התפיסתי (שגם הוא מבוסס על חסרון טכנולוגי) – אופי היירוט שמתבצע בשטח ישראל ומעל אזורים מאוכלסים מחייב בכל זאת בפגיעה בשגרה באזורים המאויימים. באופן פרדקוסלי, האזעקות שנועדו להגן על הציבור מפני פגיעה פיזית, מעצימות את הפגיעה המנטלית, שהיא ההישג האמיתי של הטרור. רקטה שיורטה או נפלה בשטח פתוח עדיין מכניסה עשרות אלפי למרחבים מוגנים, מבטלת לימודים, סוגרת את נתב”ג וגורמת לחרדות ופוסט טראומה בקרב הציבור.

לו הייתה לנו יכולת ליירט את הרקטות בשיעור הצלחה גבוה מאוד (מעל 99%) ובקרבה למקום שיגורן, כך שהיה מתייתר הצורך באזעקות, אמצעי מיגון ופגיעה בשגרה בעורף, הדינמיקה מול החמאס (וחזבאללה) הייתה משתנה לחלוטין בשלושה מובנים:

יכולת כזו תאפשר לישראל לתקוף באופן חד צדדי את החמאס ללא איום פגיעה שלו בעורף. במצב זה ברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. היא תמנע מראש התדרדרות לסבבי לחימה, כי אם החמאס לא מצליח לאיים על העורף בצורה אפקטיבית, אז לישראל אין סיבה ממשית לתקוף בעזה בהיקפים גדולים. אך יותר מכל, יכולת כזאת תאפשר לישראל למנוע את התעצמותו של חמאס באופן שוטף, בתקיפות נקודתיות, מפני שהחשש מפני תגובת החמאס יוסר. בקיצור, יכולת כזאת תוכל לאפשר לישראל לעבור ממדיניות הסבבים למדיניות כיסוח הדשא, ואם יתפתח בכל זאת סבב ביום מן הימים, להכריע אותו במהירות ללא פגיעה כמעט בעורף.

יכולת כזאת אפשרית – מערכת ליירוט באמצעות לייזר תאפשר ליירט רקטות בשלב הראשון של מעופן, להשמיד פצמ”רים, כטמ”בים ובלוני נפץ לפני שהם חוצים לשטח ישראל. פריצת דרך בתחום התרחשה בשנים האחרונות.

יש אסכולה שטוענת שישראל ממגנת את עצמה לדעת במקום לתקוף ולהכריע את אויביה. אסכולה זו מתנגדת לכיפת ברזל, או למצער רואה בה תמריץ לישראל למתן את תגובותיה לתקיפות האויב. אני מציע לראות במערכת ליירוט בלייזר, לא כמערכת שגורמת להשתבללות של צה”ל לתוך מגננה פסיבית, אלא כמערכת מאפשרת המגדילה את חופש הפעולה שלו. נטרול איום אויבנו על העורף יאפשר לצה”ל לפעול בחופשיות ובתקיפות רבות יותר כנגד האויב, כל זאת תוך צמצום הביקורת הבינלאומית. פיתוח מואץ של המערכת ופריסתה לאורך הגבולות תוביל לשינוי במצב האסטרטגי ובמערכת היחסים בין ישראל לבין אויביה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

לפני כחודשיים וחצי, במה שנראה עכשיו כמו עידן אחר, התלכדו שתי ידיעות לכאורה לא קשורות לסיפור אחד. לוסי אהריש ילדה את בנה הראשון יחד עם צחי הלוי. באותו השבוע, לאחר שנים של דחיות ומתן ארכות, החליט בג”ץ שעל המדינה להכיר בגיורים לא אורתודקוסים לצורך קבלת אזרחות ישראלית.

מה הקשר? עד ימי הבית השני לא היה תהליך גיור רשמי. גרים היו מצטרפים לעם ישראל, חיים בקרבו ונטמעים בו בצורה אורגנית והדרגתית, ולא במהלך דיכוטומי וחד פעמי. רות המואביה היא הדוגמא הידועה ביותר אך לא היחידה.

השינוי חל בתקופת עזרא ונחמיה, אז התמסדה הדת היהודית והוחל לשים דגש על הבדלות מעמים אחרים. זכורה דרישתו של עזרא מבני ישראל לגרש את נשותיהן הנוכריות (דרישה שלא התקבלה ככל הנראה).

הפחד מהתבוללות התעצם בגולה ומסיבות ברורות. עם המפורד ומפוזר בין העמים, ומהווה מיעוט קטן ברוב מקומות מושבו, ייעלם אם יאפשר התבוללות. אפשר לראות את זה בארה”ב, שם שיעור ניכר מהיהודים מתחתן עם גויים. חלקם אמנם שומרים על קשר ליהדות, ואף מקרבים את בני ובנות זוגם אליה, אך רובם לא. סופם שעבור ילדיהם, או לכל היותר נכדיהם, היהדות תהיה מוצא תרבותי רחוק ותו לא. 

במשך 1,700 שנים עיצבה והתאימה את עצמה היהדות לתנאי הגלות, והנה, יותר מ-70 שנים אחרי הקמת מדינה יהודית עצמאית, היהדות ממשיכה מכח האינרציה לנהוג כאילו אנחנו עדיין אותו מיעוט אומלל. כך גם בכל הנוגע להתבוללות.

בגולה ההתבוללות מחלישה את העם היהודי ומהווה עבורו סכנה קיומית. במדינה עצמאית בה היהודים הם הרוב המוחלט, אין סכנה כזו. לוסי אהריש כמשל – לפי ההלכה בנה אינו יהודי. בפועל, הוא יחיה בחברה הישראלית, ידבר עברית, יחגוג את החגים היהודיים (וכנראה גם את המוסלמיים), וישרת בצה”ל. הוא יהיה חלק בלתי נפרד מעם ישראל, בין אם ייחשב כך לפי ההלכה או לא. כמוהו גם ילדיהם של אלפי יוצאי ברית המועצות שהקשר בינם לבין היהדות מקרי בהחלט, אבל הם הולכים ונטמעים בחברה הישראלית.

אירועי הדמים ברחובות ישראל במסגרת במקביל למבצע הנוכחי בעזה מדכאים ומעמידים בספק את היכולת שלנו לחיות כאן בשלום עם אזרחי המדינה הערבים. אבל אנחנו עוד נתאושש מהמשבר הזה, ממש כפי שהתאוששנו ממהומות אוקטובר 2000, ואינתיפאדת הסכינים של 2014-2015 בירושלים. זה ייקח זמן, נצטרך לבנות מחדש את האמון בין ערבים ליהודים, אבל בסופו של דבר נבין כי נגזר עלינו לחיות חיים משותפים.

ככל שנתמיד, באופן הדדי, בשאיפה לחיים משותפים, כך נראה יותר ויותר השתלבות של אזרחי ישראל הערבים בקרב החברה הישראלית. לנו, היהודים, כחברת הרוב אין מה לחשוש מהשתלבות כזו – להיפך, היא תחזק את החברה הישראלית.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

בשבוע שעבר פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים.

בשתי הרשומות הקודמות עסקתי בהנחות היסוד של תכנית הדיור של שקד ובחמש הצעדים הראשונים הכלולים בה. ברשומה זו אנתח את ששת הצעדים הנותרים ואזכיר כמה נקודות חשובות שהתכנית לא נוגעת בהן.

6. סגירה מהירה של פער ההיצע באמצעות הסבת משרדים למגורים:
   שקד ויועציה מבינים שהמכשול העיקרי להסבה כזו הוא התנגדות של הרשויות המקומיות שמצעד כזה יש להן רק להפסיד – פחות הכנסות מארנונה ויותר הוצאות. כצעד משלים התכנית מציעה מנגנון שיחייב את היזם לשלם מראש את הפרש חיוב הארנונה בין מגורים למשרדים (חלקו במזומן וחלקו לקרן ייעודית). כאן התכנית נופלת במלכודת הבירוקרטיה המסתבכת – אותה בירוקרטיה שמפלגת ימינה אוהבת להתלונן עליה ומבטיחה לקצצה. המנגנון נשמע פשוט על הנייר, אך צפוי להסתבך וליצור עיוותים חדשים עם הזמן. פתרון פשוט יותר הוא, כפי שהצעתי גם ברשומה הקודמת, לבטל את הארנונה ולהחליפה בהעלאת שיעורי מס ההכנסה.
7. תיקון חוק התכנון והבניה:
   ההצעות בסעיף זה תואמות רפורמות שנערכו בשנים האחרונות, אך לא הובילו לשינוי של ממש. אם מדברים על בירוקרטיה מנופחת שמקשה על האזרחים – חוק התכנון והבניה, שחוקק ב-1965, התנפח למפלצת בת כ-514 סעיפים* המורכבת מטלאי על טלאי שנוספו לה במהלך השנים. ראוי לזרוק את החוק לפח, להתחיל מההתחלה ולכתוב חוק מודרני, קצר, פשוט להבנה וקריא. או אולי לקדם מהלך בדומה לתמ”א 1 (תכנית מתאר ארצית)  – מהלך שאיחד עשרות תכניות מתאר ארציות, תוך קיצוץ משמעותי באורך ומספר הסעיפים, ניסוח מחדש של מרביתן, ביטול כפילויות ויצירת האחדה בין הפרקים השונים.
8. החלטת ממשלה שתורה על תיקון תכניות בניין עיר (תב”ע):
   כאן מציעה התכנית לקבל החלטת ממשלה שתחייב או תעודד תיקונים לתכניות בניין עיר כך שתאפשרנה עירוב שימושים ברוב שטחי הרשויות המקומיות. זו החלטה ראויה ומתבקשת לאור ההבנה שהאיזור (Zoning) – החלוקה של שימושים שונים לאזורים שונים, מעודדת היווצרות פקקי תנועה, מגדילה את זיהום האוויר, פוגעת בבריאות ובהרגלי ההליכה של הציבור ופוגעת באיכות החיים של המתגוררים או המועסקים באזורים אלו.
9. דיור ציבורי – סיוע בשכר דירה:
   בסעיף זה מציעה ימינה להקטין עוד יותר את מאגר הדיור הציבורי בישראל. בהשוואה (ראו טבלה בעמ’ 31) למדינות אירופה, רק בשלוש ארצות (ספרד, יוון, לוקסמבורג) קיים שיעור נמוך יותר של דיור ציבורי. במדינות מתקדמות כמו הולנד ושבדיה שיעור הדירות בדיור ציבורי גדול פי 10 עד 15 (!) מהקיים בישראל. לכן במקום לצמצם עוד את הדיור הציבורי, יש להרחיבו, לשפרו ולהפוך אותו חלופה ראויה לא רק למשפחות נזקקות אלא לחלקים נרחבים ממשקי הבית.
10. תכנית ממשלתית לחידוש מרכזי הערים בפריפריה:
    כותבי התכנית מבינים היטב כי הכלים שנועדו לעזור בעיקר לשיכונים המתפוררים בערי הפריפריה, מתיישמים בעיקר באזורי הביקוש. זאת מפני שמדובר בכלים המבוססים לגמרי על השוק החופשי אשר אינו רואה רווח כלכלי בשיקום וחיזוק הפריפריה. לכן מציעה התכנית כלים של הקצאת קרקע משלימה וניוד זכויות בניה כתמריץ לחידוש ערי הפריפריה. חיזוק הפריפריה יושג במחיר צמצום נוסף בהיקף השטחים הפתוחים ובהתקדמות נוספת לכיסוי ארץ ישראל בשלמת בטון ומלט.
11. תנופת בנייה:
    מאחורי הכותרת התמימה מסתתרת היתממות מביכה. סעיף זה קורא להקמת עיר חדשה “ממזרח לראש העין” – כלומר התנחלות חדשה. ואני תוהה, מדוע לא לכתוב זאת בפשטות אלא להסתתר מאחורי הצהרות עמומות? 

תכנית הדיור של שקד היא ניסיון רציני להתמודד עם בעיות הדיור בישראל והיא ראויה לברכה על כך. יש בה סעיפים רבים עליהם יכולים להסכים מימין ומשמאל, לצד סעיפים המבוססים על אידיאולוגיה נאו-ליברלית המקדשת את השוק החופשי ועשיית הרווח. פה גם נמצאת נקודת העיוורון שלה – התכנית עוסקת רק במחיר הדיור ולא באיכותו. אין בתכנית כלל עיסוק בבעיית הפקקים והתחבורה. גם לא באיכות השכונות, הבניינים והדירות שאנחנו מתכננים ובונים, בטביעת הרגל האקולוגית שלהם ובצמצום השטחים הפתוחים וערי נוף וטבע. בעולם האמיתי המחיר הוא לא חזות הכל, ממפלגה המתיימרת להנהיג את המדינה מצופה להבין זאת ולגבש תכניות שעוסקות גם בחיים עצמם.

---

*הסעיף האחרון בחוק מספרו 280, אך עם השנים נוספו בגוף החוק סעיפים רבים בין הסעיפים הסודרים. הספירה כוללת גם את הסעיפים הכלולים בתוספות לחוק. 

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.