לא, אדוני ראש הממשלה

לפני כמה ימים פרסמתי סטטוס קצר בפייסבוק (עלה גם כאן בבלוג) בעקבות התפטרותו של עמיר פרץ מחברותו בממשלה. עמיר פרץ לא היה העיקר, אלא רק התירוץ כדי לעסוק במהות תפקיד השר.

התפתח דיון מעניין בנוגע לשאלה האם עדיפה ממשלה המורכבת בפוליטיקאים נבחרים או כזו המורכבת ממומחים. אני לא מאלו שסבורים שצריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להיות שר אוצר. אף ציינתי זאת מפורשות בסטטוס המקורי. אבל, אני כן חושב שיש בעיה בדרך בה מורכבת הממשלה בישראל. בעיה שגורמת לחוסר יציבות מבני ולרמת ביצועים לא אופטימלית.

נדמה לי שהדרך הכי טובה להבהיר את העניין היא באמצעות השוואת הכנסת לממשלה. כבית הנבחרים, הכנסת אמורה לשקף בצורה המדויקת ביותר האפשרית את מגוון ההשקפות, הדעות והאינטרסים של אזרחי המדינה. מטבע הדברים, הכנסת היא בית להשקפות ואינטרסים סותרים. כך אמור להיות. לכן בכנסת תשרור תמיד מידה מסוימת של מחלוקת והצורך להכריע בין דעות מנוגדות באופן כוחני (באמצעות השגת רוב ותמרונים פוליטיים). באופן טבעי מתארגנת הכנסת סביב מחנות הנאבקים זה בזה על הגמוניה. בעולם אידיאלי, המחנות יתארגנו לפי השקפת עולם בכל נושא ונושא בהתאם לדעתם האותנטית של חברי הכנסת. בפועל, הכנסת מאורגנת במחנות לפי השיוך לקואליציה או לאופוזציה שלא תמיד חופפים לקווי החלוקה האידיאולוגיים, בטח שלא בכל הסוגיות שעל הפרק.

בניגוד לכנסת, וכנרמז בשמה, תפקיד הממשלה הוא למשול. כלומר לקבל החלטות ולהפעיל סמכויות כדי ליישמן. לשם כך היא צריכה שני דברים: מדיניות ויכולת ביצוע.
בכדי להשיג את שני התנאים הללו, צריך שלממשלה תהיה אידאולוגיה משותפת ושחבריה ישתפו פעולה אחד עם השני ויראו בהצלחת כל אחד מחבריה, הצלחת כולם.

החברה האנושית מורכבת מאלפי גופים – חברות, עמותות, בתי ספר, יחידות צבאיות, גופים אקדמיים, ועוד. רובם המוחלט של הארגונים הללו מורכב מהנהלה היררכית שבה הכלל (גם אם לא תמיד מיושם) הוא שקידומך תלוי ביכולתך לקדם את מטרות הארגון ולעבוד בשיתוף פעולה עם עמיתייך והממונים עלייך. נכון, מאבקי אגו, ירושה ואינטרסים תמיד יהיו, אך לעולם הם יהיו שכבה מעל למערכת שבאופן בסיסי מקדמת שיתוף פעולה. אבל ממשלת ישראל בנויה אחרת – לחבריה אין אינטרס לקדם שיתוף פעולה ביניהם, ולעיתים ההיפך: יתקדם מי שהיטיב לנכס לעצמו הישגים ולדכא את הישגיהם של שרים אחרים.

המשטר הקואליציוני שבתוכו אנו נתונים והתפרקות המערכת הפוליטית למספר רב של מפלגות בינוניות, גורמים לכך שהממשלה תתפקד יותר כמו כנסת זוטא מאשר כגוף ביצועי – שרים במקום לשתף פעולה מסכלים זה את תכניותיו של זה אם משום שכל שר מקדם מדיניות לפי האידיאולוגיה שלו, ואם משום שמדובר ביריבים פוליטיים הנלחמים על אותו מאגר מצביעים.

בואו נסתכל על הממשלה הנוכחית כדוגמא מייצגת, אם כי מוקצנת מעט ביחס לכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. כל ראשי המפלגות החברות בקואליציה רואים או ראו עצמם מועמדים ריאליים לראשות הממשלה. גם בתוך מפלגת השלטון ישנם כאלו המייעדים עצמם לגדולות. התוצאה היא ניגוד אינטרסים חריף בין השרים לבין עצמם ובינם לבין ראש הממשלה. ראש הממשלה יודע כי הצלחת אחד השרים בתפקידו, משפרת את יכולתו להחליפו, והשרים יודעים כי הצלחתם עמיתם או ראש הממשלה מפחיתים את כושרם להיתפס כחלופה. יש האומרים כי אחת הסיבות לפרישתו של כחלון מהממשלה היא כי הפופולריות העולה שלו, שנבעה מהצלחה בתפקידו, איימה על ראש הממשלה שהחל להצר את צעדיו. ייתכן כי זו גם סיבת פרישתו של גדעון סער.

אבל מעבר לאינטרסים ישנן גם רגשות. נתניהו (ונזכיר, נתניהו הוא רק דוגמא לכל ראשי הממשלה שכיהנו כאן אי פעם) לא יכול להרשות לעצמו למנות אנשים שהוא מעריך באופן אישי וחושב שביכולתו לעבוד איתם. הוא נאלץ למנות את מי שמביא איתו אצבעות בכנסת. גם השותפות הקואליציוניות לא בוחרות לשרת תחת נתניהו בגלל הערכתן אליו, אלא כי הוא זה שנבחר להרכיב את הממשלה. האיבה ההדדית בין בנט לנתניהו ידועה וכך גם הבוז שלפיד וראש הממשלה חולקים אחד כלפי השני. כשהתפטר פרץ מהממשלה, נפרד ממנו נתניהו באמירה שטוב שהבין כי מקומו אינו בממשלה הזו. איזו מידה של שיתוף פעולה שניהם היו יכולים לייצר כדי לקדם את התחום עליו הופקד פרץ, אם זו מידת ההערכה ההדדית ששורה ביניהם? וכך יוצא שמרבית השרים הבכירים לא מעריכים כלל את הבוס שלהם וכי הרגש הדדי. בתנאים כאלו, גם כשאין אינטרסים ושיקולי הישרדות, קשה מאוד לשתף פעולה באופן אפקטיבי.

שרים כבמעשה שבשגרה מקדמים מדיניות או מתבטאים בצורה שנוגדת את המדיניות הרשמית של הממשלה. כך בנט שתוקף את הממשלה לעיתים תכופות וכך ליברמן שפוגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל ופועל בניגוד להנחיות נתניהו. בכל ארגון נורמלי, שניהם היו מפוטרים על ידי ראש הארגון, אבל בממשלה לא ניתן לפטרם שכן פיטוריו של שר, ובמיוחד שהוא ראש מפלגה, מוביל לפרישת מפלגתו מהקואליציה ואובדן הרוב בכנסת. מתי כן יכול לפטר ראש הממשלה שר סורר? כשהוא ממפלגתו וכשאין לו כח מספיק כדי לגרום למשבר פנימי. כך יכל נתניהו לפטר את סגן שר הבטחון דני דנון במהלך מבצע צוק איתן, שכן למרות שדני דנון הוא יו״ר מרכז הליכוד, פיטוריו לא יכלו להחמיר עוד את הקרע שנוצר בינו לבין נתניהו.

אפשר לטעון שהבעיה היא פרסונלית ולא בשיטה. שלו רק היה כאן ראש ממשלה עם אתיקה ואידאולוגיה מפותחות יותר, הממשלה הייתה מתנהלת בהרמוניה. אבל האינטרס לשרוד סופו שינצח גם את האתיקה החזקה ביותר. אבל מעבר לכך, שיטה טובה נמדדת גם ביכולתה לתפקד כראוי גם כשהיא מאוישת על ידי אנשים בינוניים, ויש לזכור – רוב האנשים, וגם ראשי הממשלה, הם בינוניים.

הבעיה שהצגתי משותפת לכל מדינה שבה נדרשת הקמת קואליציה. פטורים ממנה במידה רבה (אבל לא לגמרי) ממשלים נשיאותיים ומשטרים פלרמנטריים שבהם למפלגה אחת יש רוב בפרלמנט. באנגליה למשל, רק שר או שניים בכירים נמצאים בעמדה של איום כלפיי ראש הממשלה ורק ביניהם לבינו נוצר ניגוד אינטרסים. אבל לפחות הם בעלי השקפה דומה וחברותם באותה המפלגה משמעותה כי נסיון בוטה מדי של שר בכיר לחתור תחת ראש ממשלתו עשויה להיתקל ברוגזם של חברי המפלגה שבחרו מלכתחילה את ראש הממשלה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מטיף לשיטה נשיאותית או לשיטה דו מפלגתית. להיפך, אני חושב שהכנסת צריכה להיות עוד יותר מגוונת מאשר היא כיום (לכן אני גם מתנגד לאחוז החסימה). מה שאני טוען הוא שהממשלה לא צריכה להיות מורכבת כתוצאה של שיקולים או אילוצים קואליציוניים.

המפתח להשבת יכולת הביצוע לממשלה הוא בהפרדה בין ייצוגיות לבין ביצועיות. הכנסת תייצג ותקבע מדיניות. הממשלה תבצע את המדיניות הנבחרת.

אז מה צריך לעשות? אני חוזר להצעה שהעליתי בעבר (כאן וכאן) והיא לבטל את המשטר הקואליציוני ולתת לראש הממשלה את הסמכות למנות שרים בעצמו בהתאם ליכולתו לעבוד עימם. כדי לוודא שהשרים יפעלו לפי השקפת הרוב בכנסת, מינויים יהיה טעון אישור בפני ועדת הכנסת הממונה על תחומי אחריותו.

איך הכנסת תתפקד ללא קואליציה ואופוזיציה? מצויין – חברי כנסת יוכלו סוף סוף להצביע בכל נושא לפי השקפת עולמם והבטחות הבחירות שלהם. אלו שיבחרו לא לעשות כן, יוענשו על ידי הציבור. כמובן שנצטרך למצוא שיטה חדשה כדי לבחור ראש ממשלה (ולהדיחו), אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

פוסט פוסט בחירות

בניגוד למה שמשתמע מהכותרת, בפוסט הזה אני לא מתכוון לנתח את תוצאות הבחירות. רבים, טובים, ומוכשרים ממני עשו זאת כבר. למעשה, המחשבות שאפרוש כאן מטרידות אותי מזה שבועיים, אך חשבתי שיהיה נכון יותר להתייחס אליהן רק לאחר הבחירות. אני רוצה לדבר על הבעיה של הצבעה אסטרטגית לעומת הצבעה כנה.

הצבעה כנה היא הצבעה בה הבוחר בוחר את המפלגה המייצגת את דעותיו בצורה המדויקת ביותר ללא תלות בשיקולים שונים כגון, אחוז החסימה, גודל הגוש וכדומה. לעומתה, הצבעה אסטרטגית היא הצבעה בה הבוחר מחליט שלא להצביע למפלגה התואמת ביותר את דעותיו, אלא למפלגה אחרת הקרובה בדעותיה לדעותיו בשל שיקולים שונים כגון, חשש שהמפלגה המועדפת עליו לא תעבור את אחוז החסימה, הרצון שהמפלגה הגדולה בגוש שלו תהיה הגדולה ביותר בכנסת וכדומה.

הטענה שלי היא שככל שבוחרים רבים יותר מעדיפים להצביע הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, הולך ומתעוות הרכב הכנסת שאמור לשקף נאמנה את התפלגות הדעות בקרב הבוחרים.

והנה באים אנשים טובים ומציעים לנו שלל דרכים כדי לגרום ליותר ויותר בוחרים להעדיף הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, כל זאת בשם הגביעים הקדושים – ״המשילות״, ״היציבות״, ״והפחתת הסחטנות של המפלגות הקטנות״. עמותת ״יש סיכוי״ היא דוגמא לאחד המאמצים הללו, אשר הצעותיה מוצגות במאמר דעה של מנכ״ל ״יש סיכוי״ שפורסם ב-ynet לפני כשבועיים.

מהן ההצעות ומה השפעותיהן? נסביר:
העלאת אחוז החסימה – זוהי השיטה הפשוטה ביותר לעוות את רצון הבוחר. מכריזים על רף מלאכותי שמתחתיו מפלגה לא זכאית להיות מיוצגת לכנסת. מפלגה שלא הגיעה לרף, קולותיה מושלכים לפח ואינם נחשבים. קחו לדוגמא את הבחירת לכנסת ה-19. 20 רשימות, מתוך 32 שהתמודדו, לא עברו את אחוז החסימה. 239,109 בוחרים נתנו את קולם לרשימות אלו, שווה ערך ל-9 מנדטים שקולם לא יישמע בכנסת הקרובה. אילו אחוז החסימה היה מבוטל, בכנסת הנוכחית היו מיוצגות גם עוצמה לישראל, עלה ירוק, ועם שלם. לשתי מפלגות נוספות נוספות – ארץ חדשה וכח להשפיע – חסרו רק כמה אלפי קולות כדי להיות מיוצגות אף הן. אני אישית שמח שרובן לא נכנסו לכנסת (למעט עם שלם), אבל דעתי לא נחשבת יותר מדעתם של עשרות האלפים שהצביעו להן, אשר קולותיהם לא באו לידי ביטוי. כיום נהוג אחוז חסימה בגובה 2% ורבים מציעים להעלותו לשיעורים שונים בין 4% ל-10%.

מעבר למניעת ייצוג של קולות רבים שהוטלו לקלפי בפועל, ברור שהחשש שרשימה לכנסת לא תעבור את אחוז החסימה, מונע מבוחרים רבים להצביע להן, על אף שהיו שוקלים זאת, לו היה מובטח כי הרשימה אכן תיוצג בכנסת.
אני מקבל את הטענה שלא רצוי שתהיינה סיעות יחיד רבות בכנסת, המיוצגות על ידי חבר כנסת אחד, אשר אין להן הרבה סיכוי להשפיע בכנסת ומקשות על גיבוש קואליציה ואופוזיציה, אך יש דרך פשוטה להימנע מכך ובכל זאת לתת ייצוג לאלו שהצביעו להן – על כך בהמשך.

בחירות אזוריות – שיטה מתוחכמת יותר לעיוות רצון הבוחר. בחירות אזוריות מעוותות את רצון הבוחר בשלוש דרכים שונות. ראשית, בניגוד לשיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בארץ, בבחירות אזוריות בהן מתחרים מספר מועמדים על מושב אחד, כל קול שלא הגיע למועמד שניצח בבחירות באיזור בחירה מסוים, הוא קול שלא מקבל ייצוג בסופו של דבר בבית הנבחרים. שנית, שיטה כזו מבטיחה מראש שלמפלגות קטנות שלא זוכות לתמיכה רחבה מהציבור, יהיה סיכוי זניח לקבל ייצוג בבית הנבחרים. שלישית, וזה אולי עניין לפוסט נפרד, בחירות אזוריות מניחות
שהמאפיין המרכזי המגדיר את הבוחר הוא מקום מגוריו – ולא היא.

דוגמא לעיוות שיוצרת שיטה כזו ניתן לראות בבריטניה, שם בבחירות 2010 זכתה המפלגה השמרנית ב-36% מהקולות אך קיבלה 47% מהמושבים בבית הנבחרים.

קביעה כי המפלגה הגדולה היא זו שתרכיב את הממשלה – זוהי השיטה העקיפה ביותר להנדס את רצון הבוחר, ולכן מטרידה במיוחד. לכאורה כל בוחר רשאי להצביע לכל מפלגה, בפועל, קביעה כזו מציבה איום חד משמעי מולו – הצבע למפלגה הגדולה בגוש שלך, ולא למפלגה המועדפת עלייך, ולא, יש חשש כי מפלגה מהגוש השני תרכיב את הממשלה. כך מעודדת הצבעה אסטרטגית למפלגות הגדולות ולא למפלגות המועדפות באמת על הבוחרים.

מתן בונוס למפלגה הגדולה – שיטה שבינתיים לא הוצעה באופן רציני בישראל, אך נהוגה ביוון שם ניתנים למפלגה הגדולה ביותר 50 מושבים נוספים מעבר למספר המושבים היחסי לו היא זכאית בהתחשב במספר הקולות שקיבלה. זוהי לכאורה השיטה הגלויה ביותר לעיוות רצון הבוחר, שכן לפיה יש הפרדה בין תוצאות הבחירות הגולמיות שאמורות לשקף את התפלגות הדעות בעם, לבין חלוקת המושבים בפועל אשר מיועדת לחזק את המפלגה הגדולה. אולם, גם בשיטה זו ניתן למעשה לבוחר תמריץ רב להצביע למפלגה הגדולה בגוש שלו, כדי להבטיח שתוספת המושבים לא תגיע לגוש היריב. הבחירות האחרונות ביוון הוכיחו הבעייתיות הגדולה בשיטה הזו.

הבעיה עם ההצעות הללו היא שהרכב הכנסת אמור לשקף את התפלגות הדעות בעם. כל שינוי בשיטת הבחירות שגורם לסטיית הרכב הכנסת מאותה התפלגות הדעות בעם הוא שינוי שהופך את השיטה לפחות ייצוגית ולכן גם פחות דמוקרטית.

אני לא טוען שאלו שמציעים שינויים כאלו בשיטות הבחירות מונעים מרצון לצמצם את הדמוקרטיה בישראל (כך אני מקווה). אלא שאותם גורמים רואים סתירה בין מידת הייצוגיות של שיטת הבחירות לבין יכולת המשילות והיציבות של הממשלה, ורואים קשר ישיר בינה לבין כח הסחטנות של סיעות קטנות.

אני סבור שהם מזהים באופן נכון את הבעיות אך טועים בבחירת האסטרטגיה. ראשית, מבחינה פרקטית, כלל לא ברור שהפחתת מספר המפלגות יגדיל את היציבות או יקטין את כח הסחטנות של המפלגות הקטנות. להיפך, סימולציות לפי תורת המשחקים מראות שבשיטה של 3 מפלגות, למפלגה האמצעית כח הרבה יותר גדול מאשר בשיטה בה 5-6 מפלגות. שנית, וזאת הנקודה החשובה, לדעתי במקום לעוות את הרכב הכנסת כך שיהיה יציב יותר יהיה ראוי יותר לשאוף לניתוק בין הרכב הכנסת לבין מידת היציבות של הממשלה. כך הדמוקרטיה שלנו תוכל ליהנות מכל העולמות – מחד ייצוג שלם ומלא ככל הניתן של מגוון ההשקפות של הציבור, ומאידך משילות מוגדלת.

דרך אחת לעשות זאת היא למנוע את האפשרות לפיזור הכנסת לפני תום כהונתה. בצורה זו, ממשלה מרגע שכוננה, לא תיאלץ לעסוק בהישרדות ותוכל להתרכז בקביעת מדיניות והוצאתה לפועל. האתגר שלה מול כנסת מפוצלת יהיה רק שכנוע רוב חבריה לתמוך במדיניות זו. יש לי רעיונות נוספים בהקשר זה, אך הם לא מעניינו של הפוסט הזה.

הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה היא כי אני חושב שלמרות שהשיטה שלנו היא אחת הייצוגיות ביותר בעולם הדמוקרטי, יש עוד מקום לשיפור.

אני רוצה להציע הצעה פשוטה שתאפשר להגדיל עוד יותר את הייצוגיות והיחסית של שיטת הבחירות שלנו, ותעודד עליית כוחות חדשים. בניגוד, למה שמקובל לחשוב, הסכמי עודפים אינם חלים על מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. משמע, קולות שהגיעו לאותן הרשימות לא נספרים ואינם מועברים לרשימות מכהנות – זה בדיוק מה שאני מציע לשנות. תארו לכם שהסכמים כאלו היו אפשריים – במקרה כזה, בהנחה שעוצמה לישראל היו חותמים על הסכם עודפים עם הבית היהודי, 66,000 הקולות שקיבלה הראשונה היו מועברות לשניה והיו מוסיפות לה עוד שני מנדטים. בצורה דומה הייתה עשויה עלה ירוק להעניק עוד מנדט לליכוד, ארץ חדשה עוד מנדט למרצ (נגיד), כח להשפיע הייתה עשויה להעביר מנדט לעם שלם וכן הלאה.

ליישום הצעה כזו תהיינה שתי השלכות משמעותיות:
הראשונה: רבע מיליון קולות לא היו אובדים והיו מקבלים ייצוג מקורב בכנסת. אמנם מצביעי עוצמה לישראל היו מעדיפים לראות אותה בכנסת, אך ברור שאם היו יודעים בוודאות שמפלגתם לא תעבור אותו, היו מעדיפים רובם להצביע לבית היהודי כהצבעה מקורבת.
שנית, כיוון שבשיטה כזו, אין סכנה באובדן הקול שלך במקרה שהמפלגה בה בחרת לא עברה את אחוז החסימה, אנשים רבים יותר היו מוכנים לשקול הצבעה למפלגות קטנות, ובכך מאפשרים להן לעבור את אחוז החסימה ובאופן פרדוקסלי מייתרים את הצורך ביישום רוב ההסכמים. הסכם העודפים, בשיטה זו, מהווה מעין רשת בטחון או תעודת ביטוח למצביעים, המבטיחים שקולם ייחשב בכל מקרה.

כך, תמוקסם היכולת של האזרח להצביע לפי השקפתו בצורה כנה ולהימנע מהצבעות אסטרטגיות. בנוסף, בשיטה זו, קיומו של אחוז חסימה, מהווה מכשול הרבה יותר קטן בפני מפלגות חדשות ובפני מיקסום ייצוגיותה של הכנסת.

נ.ב כאמור בבחירות האחרונות התמודדו 32 רשימות. למרביתן לא היה סיכוי מלכתחילה לעבור את אחוז החסימה. חלק לא מבוטל מהן נע בין הזוי ללא שפוי, ובכל זאת, רשימות אלו היו זכאיות לזמן מסך יקר. ניתן לנפות רבות מרשימות אלו על ידי דרישת חתימתם של 3,000 בעלי זכות בחירה על רשימת המועמדים שלהן לכנסת. דרישה כזו הייתה מסירה מההתמודדות 10 רשימות לפחות שקיבלו פחות קולות ממספר זה.

תכנית יחימוביץ׳ לכלכלה הוגנת

שלשום (שני) השיקה מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. כמי שמתעניין, בכלכלה, מדיניות, פוליטיקה ותחומי ההשקה ביניהם, התנפלתי על התכנית כמוצא שלל רב. מדובר במסמך מרשים ומעמיק בן 57 עמודים המכסה תחומים נרחבים החל ממיסוי ומלחמה בהון השחור ועד שיפור התחבורה הציבורית.

באופן יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית, התכנית מפורטת מאוד, יורדת לפרטי פרטים ונוקבת בסכומים הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות. אין לי יכולת או כוונה לסקור את כל התכנית בפוסט אחד. למען האמת, הייתי יכול לייחד פוסט נפרד לכמעט כל עמוד בה. לכן אסתפק בסקירת עיקריה וניתוח תפיסת העולם העומדת בבסיסה.

נתחיל מהסוף. לציבור הישראלי הוגשה, בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, תכנית מגובשת ומפורטת לשינוי מעמיק בסדרי העדיפויות ולניהול הכלכלה. זהו הישג כפול הן משום שבפעם הראשונה עומדת בפני ממשלה עתידית תכנית עבודה מפורטת ליישום, והן מפני שהיא טוענת את השיח הפוליטי, טרום בחירות, במשמעות ובתוכן בצורה שלא נראה במקומותינו מעולם.

אבל, אל תאמינו לי כשאני אומר לכם את זה. אני מזמין אתכם להתרשם בעצמכם מהתכנית כאן (זהירות PDF), ומנאום השקת התכנית של שלי יחימוביץ׳, אתמול באשדוד. דרך אגב, יותר מכל, הנאום הזה הזכיר לי נאומים של מיט רומני וברק אובמה במהלך הקמפיין שלהם לנשיאות. ניכר שמישהו כאן עשה עבודה הכנה והפקה רצינית בסטנדרטים שאנחנו לא רגילים לראות בארצנו הקטנה.

התכנית

התכנית מורכת מחמש אבני בניין:

  1. החזרת שירותי הבסיס – בחלק זה פורסת מפלגת העבודה את משנתה הברורה בדבר הצורך להגדיל את חלקה של הממשלה כחלק מהתוצר, להגדיל את התקציב ולשפר את השירותים הממשלתיים העיקריים (חינוך, בריאות, רווחה, בטחון אישי). כותבי התכנית לא נתרעו והצמידו תג מחיר לכל הצעה. סה"כ ההוצאות הנוספות המוצעות עומדות על סכום מדהים של 138 מיליארד ש"ח הפרוסים לאורך 5 שנים. אין כאן יותר מדי הפתעות או פריצות דרך אידאולוגיות, אלא בעיקר התחייבות ברורה ופירוט ההוצאות הדרושות כדי לשקם את השירותים הבסיסיים לאזרח.הצהרה מעניינת שקל לפספס אותה היא ההבנה של המפלגה שבצד הגנה על העובדים יש לבחון מחדש את מבנה ההעסקה של העובדים במגזר הציבורי ומתן יותר גמישות למנהלים ביחס לעובדיהם. מעניין יהיה לראות כיצד תגיב ההסתדרות בראשות עופר עיני להצעות מסוג זה.נראה כי מרוב להיטות להצמיד תג מחיר לכל סעיף כדי לשוות לתכנית רצינות ובסיס מוצק, נשכח כמעט לגמרי התוכן והאופי של אותם השירותים. אין התייחסות לגבי מטרות החינוך ותחומי הדעת אותם יש לחזק. לא מפורטת אסטרטגיה בכל הנוגע לרופאה מונעת או טיפול בבעיות חברתיות שונות (שיקום אסירים, סמים, אלימות במשפחה וכו'). ייתכן כי נושאים אלו הושמטו בכוונה והתייחסות להם יש לחפש במצע המפלגה החדש (זהירות PDF).
  2. שכר הוגן עבור עבודה קשה – בחלק זה מפורטות, כצפוי, תכניות המפלגה בכל הנוגע להעלאת שכר המינימום (בכ-15% לערך), שיפור ההכשרה המקצועית והשמת העובדים, אכיפת חוקי העבודה וכדומה. מה שמעניין במיוחד בפרק זה היא ההתמקדות בשוק ההון, בבחינת שכר לא הוגן עבור עבודה לא קשה. על פני 4 עמודים מפורטים בצורה בהירה וברורה הצעדים הדרושים כדי לפרק את אחיזת החנק של שליטי ההון על הכלכה הישראלית. אם היה צריך לבחור רכיב אחד מהתכנית שאותו אפשר ליישם, בחלק הזה הייתי בוחר, שכן חלק גדול מחוליי השיטה הכלכלית שלנו טמון בהסדרים המעוותים המאפשרים למעטים להתעשר על חשבוננו.
  3. הורדת מחירי הדיור והמזון – בעיני הפרק החלש ביותר בתכנית הזו. נולד בבירור כמענה למחאה החברתית של קיץ 2011. הבעיות אמנם מוגדרות כראוי אך הפתרונות לקוחים כמעט באופן בלעדי מארסנל הכלים התקציביים והמינהליים.ההוצאה הכבדה ביותר בסעיף זה היא הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד. בעיני זו טעות קשה – עם כל הביקורת על המע"מ כמס רגרסיבי הפוגע בעניים יותר מאשר במבוססים, קביעתו כשיעור אחיד הופכת אותו למס מאוד קל לגבייה. קביעה של שיעור שונה על מוצרי מזון בסיסיים תהווה פתח לדרישות חוזרות ונשנות מצד קבוצות לחץ יצרניות וצרכניות להגדלת היקף המוצרים הנכללים בשיעור הנמוך. במהרה נראה איך תרופות, ספרים, תשמישי קדושה, חיתולים, צעצועים לילדים, דירות, ועוד שלל מוצרים נכנסים לרשימה עד שנגיע למצב שבו דה פאקטו, שיעור המס המופחת יהפוך לנורמה.דווקא כאן, היה מקום לפרט יותר על שבירת מונופולים ועידוד עסקים קטנים ככלי להגברת התחרותיות והפחתת המחירים בדרך יותר ברת קיימא.
  4. תחרות הוגנת – חלק זה הוא בעיני החלק המשלים לפרק השני העוסק בשכר הוגן, בשני קצוות הסקאלה. לאחר שפורט כיצד יש להקטין את הריכוזיות במשק ולהחליש את כוחן של תשלובות ההון הגדולות, בפרק זה עיקר ההתמקדות היא בעסקים הקטנים והבינוניים. זוהי בחירה אסטרטגית חשובה כיוון שעסקים אלו מהווים כ-99% מכלל העסקים במשק, הם מעסיקים כמחצית מהעובדים ורבים מהם נתונים בקשיים לא פשוטים במהלך חייהם. הבחירה להתמקד בהם היא בחירה חכמה, שכן עידוד עסקים קטנים מעודד צמיחה כלכלית (בממוצע, בהשקעה שווה עסק קטן מניב יותר הכנסה מאשר חברות גדולות), מצמצם פערים בין עשירים לבין השאר, מגביר את היציבות הפיננסית, ומאפשר לאנשים לקחת את גורלם הכלכלי בידם.
  5. מיסוי הוגן – זהו הפרק המרשים ביותר בחוברת. מאוד קל לפזר הבטחות לפני בחירות. קשה הרבה יותר להצביע על מקורות המימון למימוש אותן ההבטחות. אני עוד זוכר כיצד בבחירות 99' הוציאה מפלגת העבודה בראשות ברק חוברת מהודרת שכללה הבטחות רבות בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה וכו'. כותבי אותה החוברת היו כנראה מאוד אופטימיים באשר לעלות אותן ההבטחות, כי סעיף ההכנסות היחידי שצויין בה היה הגדלת קנסות על עבירות תנועה.הגדילה לעשות הממשלה הנוכחית שגם שלא בתקופת בחירות בטיחה הבטחות שלא ידעה איך לעמוד בהן. בשנתיים האחרונות חתמה הממשלה על הסכמי שכר חדשים בין היתר עם הרופאים, המורים והמרצים, הגדילה את תקציב הבטחון מספר פעמים והחליטה על יישום חוק חינוך חינם מגיל 3 – היא רק שכחה להקצות מקורות מימון לתוכניות אלו. והנה הגענו למצב שבו הממשלה מעדיפה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות מפני שבתקציב 2013 יש צורך לקצץ כ-15 מיליארד שקלים כדי לממן את התנהלותה הלא מחושבת.לא כך בתכנית זו. כאן ישנו מקור תקציבי לכל הוצאה המפורטת בתכנית, ואף לגרעונות שיצרה ממשלת נתניהו. החל מהמקורות הצפויים יותר הכוללים העלאות מתונות של מסי החברות, המסים על ההון ועלייה מתונה במס ההכנסה על בעלי הכנסות גבוהות, וכלה בהצעות יצירתיות יותר. הצעה חשובה היא החלת מסקנות ועדת ששינסקי על כלל האוצרות הטבע המופקים בארץ. אוצרות אלו שייכים לכולנו ונמסרו בכמעט חינם לחברות ענק המשלמות על כך תמלוגים עלובים לממשלה. עם זאת, מקור ההכנסות היצירתי והשנוי ביותר במחלוקת בתכנית הוא המלחמה בהון השחור ובתכנוני מס אגרסיביים (להן מתאים הביטוי "כשר אבל מסריח"). סעיף זה מוערך בכ-35 מיליארד שקלים – הסעיף הגדול ביותר בתכנית. ימים יגידו האם הערכה זו ריאלית או לא.

סוציאל דמוקרטיה מהי

להשקפתי, סוציאל דמוקרטיה ניצבת על שני אדנים שווים בחשיבותם, אשר שניהם מבוססים על הכרה בחיוניות של המדינה בחיים הכלכליים שלנו.

הראשון הוא ההבנה כי ישנם שירותים שלעולם יסופקו על ידי הממשלה. שירותים אלו כגון בטחון, משפט צדק, בריאות, חינוך, רווחה, תכנון ותשתיות ראוי שיסופקו על ידי הממשלה שכן הפקדתם בידיים פרטיים אינה אפשרית מהטעם שהם מהווים מונופול טבעי, או מפני שהשוק החופשי לא יכול לספק אותם ביעילות, או מפני שהספקתן בצורה מסחרית תפגע בצורה חסרת תקנה בסולידריות החברתית.

השני, והפחות ברור לעין, הוא ההכרה כי המערכת הכלכלית מתנהלת מתוקף חוקי משחק וכי חוקים אלו הם מעשי ידי אדם ולא נפלו עלינו מן השמיים משל היו כח טבע כגון כח הכבידה. חברות שונות בתקופות שונות התנהלו תחת מערכות שונות של כללים שהסדירו את התנהגות הפרטים והכלל במשק, בצורה ששיקפה את ערכי אותן חברות. חוקים אלו קובעים את יחסי הכוחות בין מעסיקים, לעובדים, לצרכנים והם אלו המאפשרים את התעשרות המעטים על חשבון הרבים.

המדינה היא זו שיצרה את הישות המשפטית שנקראת חברה בע״מ. היא הקנתה לה זכויות והשיתה עליה חובות, והיא זו המאפשרת, באמצעות קיום משפט וחוק, את מערכת היחסים בין החברות ובינן לבין הפרטים. לכן חובה על המדינה, כשהיא מזהה שחוקי המשחק אינם הוגנים ואינם משרתים את החברה, את בניה ואת בנותיה, לשנותם.

תכנית מפלגת העבודה לכלכלה הוגנת משקפת שילוב נכון ומאוזן בין שני אדנים אלו ומהווה מצע מצויין לתחילתו של דיון ציבורי מעמיק יותר בנוגע לדמותה של החברה שלנו.

בפוסט הבא אראה איך המדינה יכולה באמצעות קביעת כללי משחק שונים לעודד את פיתוח הכלכלה, לצמצם פערים ובדרך לחסוך כסף מתקציב המדינה.

דמוקרטיה ייצוגית 2.0

בראשית 2009[1] בגדו חברי מפלגת העבודה במצביעיהם – בהצבעה בנושא רפורמת הקרקעות הצביעו נגד עמדתם המסורתית והמוצהרת. למרבה הצער מקרה שכזה הוא הנורמה בכנסת ובפרלמנטים אחרים בעולם. כיצד ניתן למנוע תופעה זו, להגביר את אמון הבוחרים בנבחריהם ואת אחריותיות (accountability) הנבחרים כלפיי בוחריהם?

בפוסט הזה אני מתכוון להציג את הכשל העיקרי של שיטות הייצוג הפרלמנטריות המוכרות בדמוקרטיות המערביות בימינו. בנוסף, אציג את הדרך הנכונה לדעתי לאפשר פרלמנט חזק, המשקף נאמנה את מגוון הדעות וההשקפות בציבור, וממשלה יעילה, המוציאה לפועל את מדיניות הפרלמנט וסדר העדיפויות שקבעה. יתר על כן, אראה כי ישנה חלופה טובה יותר לפרדיגמת הקואליציה-אופוזיציה שמכתיבה במידה רבה את התנהלות חיינו הציבוריים.

כצרכנים בחברת השפע המודרנית, אנו נהנים מחופש בחירה נרחב בנוגע לעיצוב חיינו הפרטיים. אנו מחליטים היכן נגור, מה נרכוש ומה נאכל מבין מגוון רחב המוצע לנו. אמנם אנו מוגבלים בהחלטותינו בהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו, אך בידינו עדיין כוח רב לבחור בהתאם להעדפותינו השונות. אולם, מה אם הייתה עומדת בפנינו ברירה אחת בין סלי מוצרים שונים? מה אם בצמידות להחלטתנו אם נגור בעיר או בכפר היינו נאלצים לבחור אם לאכול בשר או ירקות? במקרה כזה הייתה נפגעת חירותנו באופן משמעותי. מוכרי אותן חבילות, מצידם, היו מנצלים את חוסר יכולתנו לבחור על ידי השקעה במספר מצומצם של מוצרי דגל, תוך הזנחת השאר. ניתן לזהות תופעה זו ברשתות הקניות הגדולות, שם אנו עדים להורדת מחירים במספר מצומצם של מוצרים, אשר מטרתה משיכת הצרכנים לקנות את כל סל הקניות שלהם באותה החנות, בשעה שמחירי שאר המוצרים לאו דווקא נמוכים.

אותה ברירה שרירותית, אותה לא היינו מסכימים לקבל בחיינו הפרטיים, נתפסת על ידנו כטבעית בתחום הציבורי. כאזרחים המחזיקים בדעות ובהשקפות מגוונות בנוגע לדרכים בהן חיינו הציבוריים צריכים להתנהל, ניטלת מאיתנו היכולת לבחור באופן חופשי על פי מצפוננו ושיקול דעתנו.

בקלפי חייב האזרח לבחור ב"סל מוצרים" אחד ויחיד וכפועל יוצא מכך עליו להתפשר על תכולתו. זאת ועוד: כיוון שרובנו מחליטים למי להצביע לפי תחום מדיניות מרכזי אחד (לרוב על-פי השקפתנו המדינית), אין ביכולתנו "להעניש" את הנבחרים על תת-ביצוע או לתגמלם על ביצוע מוצלח בתחומים האחרים. מי ממצביעי העבודה ישקול הצבעה לליכוד כיוון שמפלגתו אכזבה אותו בתחום החברתי? מי ממצביעי הימין יבחר בפעם הבאה בחד"ש בגלל פועלו של ח"כ דב חנין בתחום איכות הסביבה?

כיצד ניתן לפתור זאת? לכאורה ניתן לעבור לשיטה של דמוקרטיה ישירה בה כל אזרח יוכל להביע את דעתו על כל צעד מדיניות ומינוי של כל בעל תפקיד. במציאות חיינו המודרנית הדבר אינו אפשרי. החלטות רבות דורשות ידע קודם, התעמקות בפרטים והחלטה מתוך ראייה רחבה. בחברה המודרנית מתקבלות בפרלמנט ובדרג הביצועי עשרות החלטות חשובות שכאלה מדי יום ואין שום דרך לתת לגוף בוחר בן מיליוני אנשים להשתתף באופן יום-יומי בהחלטות כגון דא. דרך אחרת היא לתת לכל אזרח יותר מקול אחד ביום הבחירות. על-פי הצעה זו, בקלפי יוכל הבוחר להצביע למספר מפלגות לפי העדפותיו. אולם, קיימת פה בעיה: אזרח פלוני יצביע למפלגה בגלל חלק מסוים במצעה או בגלל מועמדים מסוימים מטעמה. כיצד "תדע" כל מפלגה להשתמש בקולות שקיבלה דווקא בהתאם לסיבות הפרטניות שבגללן הוענקו לה וכיצד יידע האזרח שקולו משמש רק על-פי כוונתו המקורית?

דרוש לנו, אם כן, מנגנון אשר יאפשר לכל אזרח לכוון את הצבעתו בהתאם לדעותיו השונות. במילים אחרות, יש לפרק את "סל המוצרים" האידיאולוגי אשר מציעה כל מפלגה ולאפשר לכל בוחר לבחור כל מוצר בנפרד.

שיטת הבחירות הנהוגה כיום ברוב הדמוקרטיות בעולם היא ייצוגית – אנו בוחרים, בשיטות רבות ומגוונות, נציגים למליאת הפרלמנט ועלינו לסמוך, לשווא, שאלו אכן ייצגו במידת האפשר את דעותינו. את השיטה אותה אני מציע ניתן לכנות השיטה המייצגת. על-פי שיטה זו, הבחירות תהיינה לא למליאת הכנסת כי אם לועדותיה. בבואו לקלפי יבחר האזרח בכל ועדת כנסת, עבור איזו מפלגה לתת את קולו.

לשם המחשה, אזרח הסבור שיש לשמור על ארץ ישראל השלמה אך גם חשוב לו לשמור על זכויות ילדי העובדים הזרים והגנה על הסביבה יוכל לתת את קולו לנציג "האיחוד הלאומי" בועדת החוץ והביטחון; לנציג "מרצ" בועדת הרווחה ולנציג "הירוקים" בועדת הפנים והגנת הסביבה. שיטה זו תביא בהכרח להגדלת יכולתו של האזרח להביא לידי ביטוי את דעותיו בנושאים השונים הקשורים לנחלת הכלל ותעצב כנסת אשר השקפות חבריה תייצגנה בצורה מדויקת ונאמנה יותר את השקפות הבוחרים.

בתחילה רבים כמובן יצביעו בצורה אוטומטית עבור אותה מפלגת "בית" בכל הועדות, אולם כפי שאימוץ שיטת הבחירה הישירה הביא לשינוי נרחב בהרגלי ההצבעה של הבוחרים, שינוי שאת מרוריו אנו טועמים עד היום, ניתן להניח בסבירות גבוהה שאימוץ שיטה זו ישנה אותם אף יותר. אולם, בניגוד לפיצול הקיים כיום במערכת הפוליטית המעודד ומחדד כיתתיות, מעבר לשיטה המייצגת בהכרח יגביר את שיתוף הפעולה ואת חיפוש המשותף על פני המפריד. מצביעים החלוקים בנושאים מסוימים בוודאי יוכלו להסכים בנושאים אחרים. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין תנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא, ביחד עם ארגונים ואישים רבים אחרים, אשר בדרך כלל דעותיהם חלוקות בנושאים המרכזיים שעל הפרק, כאשר שיתפו פעולה נגד רפורמת הקרקעות שהציעה הממשלה לאחרונה. קל לדמיין קואליציות רבות כאלו אשר תתארגנה בעקבות מעבר לשיטת הבחירות המייצגת.

שיטה זו תבטיח כי כל ועדה תורכב מתמהיל דעות והשקפות דומה לתמהיל ההשקפות השורר בציבור בתחום מדיניות זה. מעבר לכך, השיח הציבורי, שנוטה בימים רגילים ובעיקר לפני בחירות להתמקד בסוגיות מדיניות-ביטחוניות גרידא, בהכרח יתרחב ויקיף תחומים רבים וחשובים, המגיעים לידי ביטוי חסר מאוד כיום, הן בדפוסי ההצבעה והן בתשומת הלב הניתנת להם. פוליטיקאים האמורים להיבחר על-פי השקפתם בתחומים כגון כלכלה, חינוך, סביבה, זהות לאומית וכדומה ידאגו לכך.

כדי שייתן הבוחר הממוצע אמון בשיטה המוצעת, עלינו להבטיח כי חברי הכנסת אכן ישתמשו במנדט שניתן להם בהתאם לכוונת הבוחר. לא ייתכן שחבר הכנסת שנבחר על סמך מצעו הסביבתי ייתן קולו בעד או נגד הסכם מדיני בצורה שלאו דווקא תואמת את רצונותיהם של בוחריו. לכן יש להגביל את מירב סמכויות חברי הכנסת לתחום שעליו נבחרו. לשם כך עלינו לחזק מאוד את סמכויות ועדות הכנסת ולהחליש בהתאם את מליאתה.

כבר כיום נשמעים קולות רבים הקוראים להעצים את תפקיד הועדות בעבודת הכנסת. אין ספק שזהו תהליך רצוי. מרבית ההחלטות והפעולות הנדרשות כדי לגבש ולנהל מדיניות, כפי שנדרש מהכנסת, דורשות היכרות מעמיקה עם הנושאים שעל הפרק, הקדשת זמן רב, תשומת לב ומידה רבה של אחריות. אף לא אחד מאלה ניתנים ליישום אמיתי בגוף בעל מאה ועשרים חברים אשר נדרשים להפגין ידע ומומחיות בכל הנושאים הרבים המונחים על שולחן הכנסת. יש, על כן, להעביר את רוב פעילות החקיקה, הפיקוח, הבקרה והתקצוב לידי ועדות הכנסת. רק בהן יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה כנדרש מהם. שני הצעדים הראשונים הנדרשים הם העברת גיבוש התקציב של כל משרד ממשלתי ואישורו, מועדת הכספים לידי הועדה האחראית עליו ובדומה העברת סמכויות הביקורת על המשרד מהוועדה לביקורת המדינה.

בהמשך יש לשקול העברת כל תהליך החקיקה לידי הועדות תוך ביטול תהליך הקריאות הנהוג כיום. בגמר התהליך יישארו בידי המליאה סמכויות הדרושות לתיאום בין תחומי השלטון השונים ותפקידים טקסיים. במסגרת תפקידה זה תידרש המליאה לאשר את סדר העדיפויות הלאומי ובכללו עניינים כגון סדר גודל התקציב וחלוקתו בין משרדי הממשלה השונים, יישוב מחלוקות והתנגשויות אינטרסים בין ועדות שונות וטיפול בעניינים חוצי ועדות. קביעת סדר העדיפויות תהיה בידי ועדת התיאום שתורכב מיושבי ראש ועדות הכנסת ואשר בראשה יישב יושב ראש הכנסת. בשיטה זו מעמדו יתעצם ותפקידו, הלכה למעשה, יהיה להוביל את קביעת מדיניות המדינה ואת סדר העדיפויות שלה.

מומחי מדע המדינה נוהגים להציג את רמת ייצוגיות הפרלמנט ויכולת המשילות כגורמים מנוגדים הסותרים זה את זה ואשר יש לאזן ביניהם, כל אחד לפי ראות עיניו. מעבר לשיטה המייצגת מבטיח הגברת רמת הייצוגיות בד בבד עם הגברת יכולת המשילות של ממשלותינו.

רבים מהכשלים במערכת הפרלמנטרית הנהוגה בישראל טמונים בעירוב הרשויות שהינו חלק בלתי נפרד מהשיטה. העובדה כי רוב חברי הממשלה באים משורות הכנסת וכי עצם קיום הממשלה תלוי בקיום רוב מתמיד לטובתה יחד עם העובדה שבעיני רבים תפקיד חבר הכנסת אינו אלא מקפצה לתפקיד היוקרתי יותר של שר בממשלה – כולם נובעים משיטה זו. רבים מאלו המציעים לאמץ שיטת משטר נשיאותית עושים כך בדיוק בגלל כשלים אלו, כך שבעצם הם תומכים בהפרדת הרשויות. והנה, השיטה המייצגת טומנת בחובה הפרדה יעילה יותר בין הרשויות, אולם ללא הנזקים המיוחסים לריכוז עוצמה רבה מדי בידי הרשות המבצעת הקיים בשיטה הנשיאותית. אותו ההיגיון המחייב הצבעה נפרדת עבור כל נושא, מחייב ריכוז סמכויות הממשלה במסגרת משרדיה ולא במסגרת מליאתה. מינוי שרים חייב שיהיה בשליטת הועדות, ושבתפקידם כשרים יהיו אמונים אך ורק על ביצוע מדיניות בתחום משרדם ולא על החלטות אחרות אשר כיום מתקבלות סביב שולחן הממשלה.

העברת מרכז הכובד של ההחלטות ויחד עימן הסמכות והאחריות משולחן הממשלה אל ועדות הכנסת וועדת התיאום בראשן, תקטין את שאיפתם של חברי הכנסת להתמנות לשרים ותעודדם להתמקד בתפקידם. כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להקטין את מספר משרדי הממשלה למספר סביר יותר (8-10) וכן לתחם את תחומי פעילותם בצורה ברורה יותר. שרי הממשלה בשיטה זו יהוו פקידים בכירים האחראים על יישום מדיניות הנקבעת על ידי הועדה האחראית עליהם. על-פי שיטה זו ניתן לדמות משרד ממשלתי לחברה מסחרית. ועדת הכנסת הממונה על המשרד דומה לדירקטוריון החברה ויו"ר הועדה ליו"ר הדירקטוריון. השר הממונה הוא בהשוואה זו המנכ"ל, אשר תפקידו ליישם את מדיניות הועדה לה הוא נותן דין וחשבון ולקבוע מדיניות רק כל עוד לא קבעה הועדה אחרת.

ראש הממשלה ישמש כפקיד הבכיר העומד בראש הרשות המבצעת ומומלץ שייבחר על-ידי הכנסת על-פי יכולתו ליישם את מדיניותה ובצורה שתבטיח את מירב שיתוף הפעולה בתוכה ומיעוט חיכוכים בינה לבין הממשלה. הדרך הטובה ביותר לדעתי לעשות זאת היא שיטת "העשן הלבן" הנהוגה בבחירות לנשיא המדינה. את שרי הממשלה יבחר ראש הממשלה, כמי שיצטרך לעבוד עימם, אך מינויים יהיה טעון אישור ועדת הכנסת האחראית על משרדם, כמי שתצטרך לסמוך על השר בביצוע מדיניותה.

כחלק בלתי נפרד מהשינויים המוצעים לעיל, צפויה להשתנות פרדיגמת יחסי קואליציה-אופוזיציה המוכרת בכל דמוקרטיה מערבית ונחשבת, בטעות, לחיונית לחיים דמוקרטיים תקינים. חלוקה דיכוטומית זו בין קואליציה התומכת אוטומטית בממשלה ואופוזיציה החותרת תחתיה, מוסברת כהכרחית על מנת למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גוף אחד וכדי שצד אחד של המפה הפוליטית ישמש ככלב שמירה על הצד השני. בפועל, מערכת זו מחדדת הבדלים במקום בו אינם קיימים, מסכלת אפשרויות לשיתופי פעולה וגורמת לנבחרי ציבור לפעול פעמים רבות בניגוד לצו מצפונם ודעותיהם המוצהרות. בנוסף היא גורמת, בעיקר לעת בחירות, לטשטוש עמדות במטרה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית. למעשה, ניתן לומר כי 80 אחוזים מהעם מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים שעל סדר היום אך אלו אינם מטופלים כיוון שאנו עסוקים בהתקוטטות בנוגע ל-20 האחוזים השנויים במחלוקת.

מעבר לשיטה המייצגת יבטיח שינוי מצב מעוות זה. ביטול הצורך להפיל את הממשלה כדי לסכל את מדיניותה (או כדי לכבוש את כיסאותיה הנחשקים) ובהכרח גם ביטול הצורך בהגנה עיקשת עליה, יאפשרו הידוק שיתוף הפעולה וליבון מחלוקות במסגרת הועדות השונות. חברי הכנסת לא יהיו אנוסים להצביע בניגוד לדעתם ודעת שולחיהם כי אופן הצבעתם לא ישפיע על שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה. מעבר לכך, יהיה להם אינטרס ברור להצביע לפי עמדתם המוצהרת כדי לא להסתכן באיבוד קולות. מובן כי פשרה ככלי פוליטי תמשיך להוות אמצעי שגרתי בעבודת הכנסת וועדותיה, אך אם כיום מתפשרים בכנסת בעיקר לשם הגנה או התקפה על שלמות הממשלה, עם אימוץ השיטה המייצגת, היכולת לממש את מצעך המוצהר תהיה אמת המידה העיקרית לעתידך הפוליטי ולכן פשרות ישמשו כלי להשגת מטרה זו בלבד.

פיצול הכוח והסמכות בין הועדות השונות יבטיח צמצום כוחם של מיעוטים אשר בשיטה הנוכחית מהווים לשון מאזניים ולכן זוכים לעוצמה חסרת פרופורציות לגודלם היחסי. צמצום היכולת לקשור עניין אחד במשנהו וביטול היכולת להקדמת הבחירות והפלת הממשלה ימנע מהמיעוט להכתיב דרכיו לרוב. לדוגמא, ניתן יהיה להנהיג תכנית ליבה במערכת החינוך על-ידי קואליציית אד- הוק של רוב נציגי הבית ללא יכולתם של החרדים והערבים לאיים באי-תמיכה בתקציב או בצעדים אחרים. עצם שינוי שיטת הבחירות יעלה את אחוז החסימה. אם בכנסת של 120 חברים אחוז החסימה הטבעי הינו 0.7%, והרף החוקי הוא 2%, בוועדה בת 10-12 חברים שיעור זה יעלה לכ-8%-10%. יש כי יטענו ששיעור זה הרסני לאופיו המייצג של הפרלמנט, ואנו טוענים כי העובדה שמיעוטים תרבותיים/לאומיים/דתיים קטנים לא יוכלו לרוץ ברשימה מתבדלת ולכן ייאלצו לחבור לכוחות אחרים, תועיל להורדת הגדרות בין קבוצות שונות בישראל.

הגיע הזמן לעבור לשיטה מייצגת טובה יותר אשר תאפשר ייצוג נכון יותר של האינטרסים והדעות השונים בקרב העם מחד גיסא, ומאידך גיסא תאפשר לקיים ממשלות יעילות, בעלות יכולת ביצוע גבוהה המסוגלות להשלים את מלוא כהונותיהן. מעבר לשיטה המייצגת, שיטה מקורית שאין לה תקדים, בוודאי מחייב מחשבה רבה והכנות מדוקדקות. אולם, בעיקר הוא מחייב אומץ. אומץ לקחת אחריות על חיינו. אומץ לפרוץ דרך ולהתחייב לדרך חדשה אשר תקדם את הדמוקרטיה הישראלית אל מעבר לכשלי הדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים ולעבר כינון חברה צודקת יותר המהווה אור לגויים בדרכי התנהלותה ושלטונה.


[1] מבוסס על מאמר שנכתב בסמוך להצבעה בנושא הרפורמה בנדל"ן בשנת 2009.