בשבוע שעבר פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים.

בשתי הרשומות הקודמות עסקתי בהנחות היסוד של תכנית הדיור של שקד ובחמש הצעדים הראשונים הכלולים בה. ברשומה זו אנתח את ששת הצעדים הנותרים ואזכיר כמה נקודות חשובות שהתכנית לא נוגעת בהן.

6. סגירה מהירה של פער ההיצע באמצעות הסבת משרדים למגורים:
   שקד ויועציה מבינים שהמכשול העיקרי להסבה כזו הוא התנגדות של הרשויות המקומיות שמצעד כזה יש להן רק להפסיד – פחות הכנסות מארנונה ויותר הוצאות. כצעד משלים התכנית מציעה מנגנון שיחייב את היזם לשלם מראש את הפרש חיוב הארנונה בין מגורים למשרדים (חלקו במזומן וחלקו לקרן ייעודית). כאן התכנית נופלת במלכודת הבירוקרטיה המסתבכת – אותה בירוקרטיה שמפלגת ימינה אוהבת להתלונן עליה ומבטיחה לקצצה. המנגנון נשמע פשוט על הנייר, אך צפוי להסתבך וליצור עיוותים חדשים עם הזמן. פתרון פשוט יותר הוא, כפי שהצעתי גם ברשומה הקודמת, לבטל את הארנונה ולהחליפה בהעלאת שיעורי מס ההכנסה.
7. תיקון חוק התכנון והבניה:
   ההצעות בסעיף זה תואמות רפורמות שנערכו בשנים האחרונות, אך לא הובילו לשינוי של ממש. אם מדברים על בירוקרטיה מנופחת שמקשה על האזרחים – חוק התכנון והבניה, שחוקק ב-1965, התנפח למפלצת בת כ-514 סעיפים* המורכבת מטלאי על טלאי שנוספו לה במהלך השנים. ראוי לזרוק את החוק לפח, להתחיל מההתחלה ולכתוב חוק מודרני, קצר, פשוט להבנה וקריא. או אולי לקדם מהלך בדומה לתמ”א 1 (תכנית מתאר ארצית)  – מהלך שאיחד עשרות תכניות מתאר ארציות, תוך קיצוץ משמעותי באורך ומספר הסעיפים, ניסוח מחדש של מרביתן, ביטול כפילויות ויצירת האחדה בין הפרקים השונים.
8. החלטת ממשלה שתורה על תיקון תכניות בניין עיר (תב”ע):
   כאן מציעה התכנית לקבל החלטת ממשלה שתחייב או תעודד תיקונים לתכניות בניין עיר כך שתאפשרנה עירוב שימושים ברוב שטחי הרשויות המקומיות. זו החלטה ראויה ומתבקשת לאור ההבנה שהאיזור (Zoning) – החלוקה של שימושים שונים לאזורים שונים, מעודדת היווצרות פקקי תנועה, מגדילה את זיהום האוויר, פוגעת בבריאות ובהרגלי ההליכה של הציבור ופוגעת באיכות החיים של המתגוררים או המועסקים באזורים אלו.
9. דיור ציבורי – סיוע בשכר דירה:
   בסעיף זה מציעה ימינה להקטין עוד יותר את מאגר הדיור הציבורי בישראל. בהשוואה (ראו טבלה בעמ’ 31) למדינות אירופה, רק בשלוש ארצות (ספרד, יוון, לוקסמבורג) קיים שיעור נמוך יותר של דיור ציבורי. במדינות מתקדמות כמו הולנד ושבדיה שיעור הדירות בדיור ציבורי גדול פי 10 עד 15 (!) מהקיים בישראל. לכן במקום לצמצם עוד את הדיור הציבורי, יש להרחיבו, לשפרו ולהפוך אותו חלופה ראויה לא רק למשפחות נזקקות אלא לחלקים נרחבים ממשקי הבית.
10. תכנית ממשלתית לחידוש מרכזי הערים בפריפריה:
    כותבי התכנית מבינים היטב כי הכלים שנועדו לעזור בעיקר לשיכונים המתפוררים בערי הפריפריה, מתיישמים בעיקר באזורי הביקוש. זאת מפני שמדובר בכלים המבוססים לגמרי על השוק החופשי אשר אינו רואה רווח כלכלי בשיקום וחיזוק הפריפריה. לכן מציעה התכנית כלים של הקצאת קרקע משלימה וניוד זכויות בניה כתמריץ לחידוש ערי הפריפריה. חיזוק הפריפריה יושג במחיר צמצום נוסף בהיקף השטחים הפתוחים ובהתקדמות נוספת לכיסוי ארץ ישראל בשלמת בטון ומלט.
11. תנופת בנייה:
    מאחורי הכותרת התמימה מסתתרת היתממות מביכה. סעיף זה קורא להקמת עיר חדשה “ממזרח לראש העין” – כלומר התנחלות חדשה. ואני תוהה, מדוע לא לכתוב זאת בפשטות אלא להסתתר מאחורי הצהרות עמומות? 

תכנית הדיור של שקד היא ניסיון רציני להתמודד עם בעיות הדיור בישראל והיא ראויה לברכה על כך. יש בה סעיפים רבים עליהם יכולים להסכים מימין ומשמאל, לצד סעיפים המבוססים על אידיאולוגיה נאו-ליברלית המקדשת את השוק החופשי ועשיית הרווח. פה גם נמצאת נקודת העיוורון שלה – התכנית עוסקת רק במחיר הדיור ולא באיכותו. אין בתכנית כלל עיסוק בבעיית הפקקים והתחבורה. גם לא באיכות השכונות, הבניינים והדירות שאנחנו מתכננים ובונים, בטביעת הרגל האקולוגית שלהם ובצמצום השטחים הפתוחים וערי נוף וטבע. בעולם האמיתי המחיר הוא לא חזות הכל, ממפלגה המתיימרת להנהיג את המדינה מצופה להבין זאת ולגבש תכניות שעוסקות גם בחיים עצמם.

*הסעיף האחרון בחוק מספרו 280, אך עם השנים נוספו בגוף החוק סעיפים רבים בין הסעיפים הסודרים. הספירה כוללת גם את הסעיפים הכלולים בתוספות לחוק. 

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

שלשום פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים. ספויילר: לצערי חלקים בתכנית מעידים על חובבנות, שלא לומר רשלנות מצד שקד ויועציה.

בשתי הרשומות הבאות אתייחס להנחות היסוד של התכנית ול-11 צעדי המדיניות שהיא מציעה.

התכוונתי לגשת מייד לפרטי התכנית, אבל אני חייב להתעכב על המשפט הראשון בה שמציב שתי הנחוד יסוד שעליהן מבוססת כל התכנית. לפי שקד מחירי הדיור עולים בגלל בעיה קלאסית של ביקוש והיצע – פחות מדי דירות על יותר מדי משפחות. ליתר דיוק, לדבריה נוספות כל שנה 50,000 משפחות בעוד שנבנות רק 30,000 דירות חדשות. מה שמעלה את השאלה הברורה – איפה כל ההומלסים? אם הנתונים האלו נכונים, היו אמורות להפוך בעשור האחרון 200,000 משפחות לחסרות בית, או לחילופין היינו אמורים לראות משפחות רבות שחיות אצל ההורים או חולקות דירות עם משפחות אחרות, משל היינו ברית המועצות.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשור האחרון נוספו 340,000 משפחות, כלומר כ-34,000 משפחות בשנה בממוצע, ולא 50,000 כפי שטוענת שקד. עוד לפי הלמ״ס החל משנת 2010 ועד 2019 גדל מספר הדירות שנבנו מכ-33,000 בשנה ליותר מ-50,000 בשנה. כלומר בכל אחת מהשנים האלו גדל מספר הדירות יותר מהגידול במספר המשפחות. בעשור האחרון אין בעיה של היצע דירות, אלא אם כבר, עודף היצע ברור שהיה אמור לגרום למחירי הדיור לרדת. 

מתמיהה כיצד מפלגה שמתיימרת לעסוק בעיקר בכלכלה, המציגה ספרים ותוכניות עבודה טועה בנתונים כל כך בסיסיים, בניתוח המציאות ובונה על בסיס זה שורה של המלצות.  

עריכה: אומרים שהפוסל, במומו פוסל. והיום הסתבר שהכלל הזה לא פסח גם עליי. כשביצעתי את חישוביי בחרתי למנות את מספר המשפחות ולא את מספר משקי הבית, כפי שמצויין בתכנית שקד. עשיתי זאת כדי להתחשב בתופעה אפשרית של משקי בית בהם חיים יותר ממשפחה אחת. הנחתי כי קיימות יותר משפחות מאשר משקי בית וכי לכן הנתונים שאציג יהיו מחמירים יותר מנתון משקי הבית – טעיתי. מסתבר שרווקים החיים לבד או עם שותפים לא נספרים כמשפחות ולכן למעשה מספר משקי הבית גדול ממספר המשפחות. בהתחשב בנתונים הנכונים יוצא כי בעשור האחרון נוספו בממוצע כל שנה כ-52,000 משקי בית וכ-47,000 דירות חדשות. דבר המצביע על עודף קל לטובת צד הביקוש. אז אמנם טעיתי, אבל גם איילת שקד ויועציה טעו כשטענו שנבנות רק 30,000 דירות בשנה. אני עדיין מאחורי הניתוח שיוצג בהמשך ולכן בחרתי שלא לערוך אותו למעט התאמות קלות. סוף עריכה.

אז למה לא יורדים המחירים? מפני שמלכתחילה מחירי הדיור לא עלו בגלל מחסור בדירות. בניגוד לתובנה המקובלת על פיה מחירי הדירות תמיד עולים, במשך עשור שלם בין 1997 ל-2007 הייתה ירידה איטית אך מתמשכת במחירי הדיור. אלו התחילו לעלות שוב רק ב-2008. מה קרה באותה שנה? התפוצצות בועת הנדל״ן בארה״ב ומשבר הסאב פריים גררו את כל העולם למשבר הכללי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. כדי להתמודד עם המשבר הורידו כל הבנקים המרכזיים בעולם, כולל ישראל, את הריבית בחדות. בישראל למשל ירדה הריבית משיעור של 4.3% ערב המשבר עד לרמה של 0.1% כיום. הורדת הריבית שנועדה לעודד השקעות והתנעת המשק מחדש הפכה אפיקי חסכון סולידיים ללא משתלמים מצד אחד, ולקיחת משכנתאות למימון רכישת דירות למאוד זולות וקורצות למשקיעים. התוצאה הייתה זרימה משמעותית של הון אל שוק הנדל״ן שבאופן טבעי הובילה לעליית מחירים. 

נסכם עד כה:
א. אין בעיית היצע של דירות.  עריכה: קיימת בעיית היצע קלה.
ב. אכן נוצר עודף ביקוש. אך הביקוש הזה לא מתבטא בעודף משפחות ביחס לכמות הדירות, אלא בגידול בסכום הכסף שמופנה לשוק הנדל״ן. וכשיותר כסף פוגש מספר זהה של מוצרים, המחיר של כל מוצר עולה. 

מסקנה: כדי להוריד את מחירי הדיור יש לטפל בכמות הכסף ולא בכמות הדירות (כל עוד נבנות דירות במספר שווה או גדול לגידול במספר המשפחות משקי הבית).

יש צורך ברפורמה במערכת התכנון, הבניה והשלטון המקומי כפי שמציעה שקד, אבל לא כדי להוריד את מחירי הדיור אלא כדי לספק לישראלים סביבות דיור איכותיות, נעימות, נטולות פקקי תנועה ואעז לומר, יפות. 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן כמה מילים על איך בכל זאת אפשר להוריד את מחירי הדיור. הפתרון הפשוט הוא להעלות בחזרה את הריבית – זה אחד מהצעדים שמציע פרופ׳ ירון זליכה המתמודד בראשות המפלגה הכלכלית החדשה. פשוט אבל לא חכם. עליית הריבית מקשה על פתיחת עסקים חדשים ועל הגדלת עסקים קיימים, היא פוגעת בצמיחה והיא מגדילה את הפערים בין עשירים לעניים (זה קורה מפני שככל שהריבית גדולה צוברים בעלי ההון תשואות ואילו בעלי החובות צוברים ריבית על חובם). עליית הריבית משפיעה לא רק על שוק הנדל״ן אבל גם על שאר המשק. לכן כדי לאפשר למשק להתאושש מהמשבר הכלכלי שנגרם בעקבות מגיפת הקורונה ובמקביל לדכא את ביקושי היתר לדירות חייבים להפריד בין השווקים. דרך אחת לעשות זאת היא ע״י הגבלה של סכום המשכנתאות שיכולים הבנקים להעניק. ניתן לקבוע סכום מקסימלי ולהורידו בהדרגה במשך כמה שנים בצורה שתחייב את מחירי הדיור לרדת. כתבתי על זה בעבר בהרחבה כאן וכאן. 

המקור לעליות המחירים הוא לא סוד הגלוי ליודעי דבר. כלכלנים ופוליטיקאים רבים מבינים זאת, אך הם חוששים. הורדת מחירי הדיור בצורה משמעותית, אם תעשה בצורה לא זהירה יכולה לגרום לכלכלה לקרוס. היא תכעיס את בעלי הנכסים שלפתע ערך נכסיהם יירד ואת הבנקים שאחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם – מתן משכנתאות, ייפגע. היא גם מחייבת התעסקות בנושאים משעממים כמו ריבית, משכנתאות והקצאת אשראי במקום בתכניות גרנדיוזיות וסקסיות כמו מחיר למשתכן, דירה להשכיר, מע״מ אפס ושאר הבלים בלתי יעילים. ממי שמתיימר להיות פורץ דרך, מעמיק, ואמיץ כמו נפתלי בנט ומפלגתו מצופה להתמודד עם הגורמים האמיתיים לעליית מחירי הדיור, ולא לחפש פתרונות מתחת לפנס.

אבל למרות שהנחות היסוד של תכנית הדיור של שקד תלושות מהמציאות, עדיין יש טעם לנתח את המלצותיה, ועל כך ברשומה הבאה. 

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

לפני כמה ימים פרסמתי סטטוס קצר בפייסבוק (עלה גם כאן בבלוג) בעקבות התפטרותו של עמיר פרץ מחברותו בממשלה. עמיר פרץ לא היה העיקר, אלא רק התירוץ כדי לעסוק במהות תפקיד השר.

התפתח דיון מעניין בנוגע לשאלה האם עדיפה ממשלה המורכבת בפוליטיקאים נבחרים או כזו המורכבת ממומחים. אני לא מאלו שסבורים שצריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להיות שר אוצר. אף ציינתי זאת מפורשות בסטטוס המקורי. אבל, אני כן חושב שיש בעיה בדרך בה מורכבת הממשלה בישראל. בעיה שגורמת לחוסר יציבות מבני ולרמת ביצועים לא אופטימלית.

נדמה לי שהדרך הכי טובה להבהיר את העניין היא באמצעות השוואת הכנסת לממשלה. כבית הנבחרים, הכנסת אמורה לשקף בצורה המדויקת ביותר האפשרית את מגוון ההשקפות, הדעות והאינטרסים של אזרחי המדינה. מטבע הדברים, הכנסת היא בית להשקפות ואינטרסים סותרים. כך אמור להיות. לכן בכנסת תשרור תמיד מידה מסוימת של מחלוקת והצורך להכריע בין דעות מנוגדות באופן כוחני (באמצעות השגת רוב ותמרונים פוליטיים). באופן טבעי מתארגנת הכנסת סביב מחנות הנאבקים זה בזה על הגמוניה. בעולם אידיאלי, המחנות יתארגנו לפי השקפת עולם בכל נושא ונושא בהתאם לדעתם האותנטית של חברי הכנסת. בפועל, הכנסת מאורגנת במחנות לפי השיוך לקואליציה או לאופוזציה שלא תמיד חופפים לקווי החלוקה האידיאולוגיים, בטח שלא בכל הסוגיות שעל הפרק.

בניגוד לכנסת, וכנרמז בשמה, תפקיד הממשלה הוא למשול. כלומר לקבל החלטות ולהפעיל סמכויות כדי ליישמן. לשם כך היא צריכה שני דברים: מדיניות ויכולת ביצוע.
בכדי להשיג את שני התנאים הללו, צריך שלממשלה תהיה אידאולוגיה משותפת ושחבריה ישתפו פעולה אחד עם השני ויראו בהצלחת כל אחד מחבריה, הצלחת כולם.

החברה האנושית מורכבת מאלפי גופים – חברות, עמותות, בתי ספר, יחידות צבאיות, גופים אקדמיים, ועוד. רובם המוחלט של הארגונים הללו מורכב מהנהלה היררכית שבה הכלל (גם אם לא תמיד מיושם) הוא שקידומך תלוי ביכולתך לקדם את מטרות הארגון ולעבוד בשיתוף פעולה עם עמיתייך והממונים עלייך. נכון, מאבקי אגו, ירושה ואינטרסים תמיד יהיו, אך לעולם הם יהיו שכבה מעל למערכת שבאופן בסיסי מקדמת שיתוף פעולה. אבל ממשלת ישראל בנויה אחרת – לחבריה אין אינטרס לקדם שיתוף פעולה ביניהם, ולעיתים ההיפך: יתקדם מי שהיטיב לנכס לעצמו הישגים ולדכא את הישגיהם של שרים אחרים.

המשטר הקואליציוני שבתוכו אנו נתונים והתפרקות המערכת הפוליטית למספר רב של מפלגות בינוניות, גורמים לכך שהממשלה תתפקד יותר כמו כנסת זוטא מאשר כגוף ביצועי – שרים במקום לשתף פעולה מסכלים זה את תכניותיו של זה אם משום שכל שר מקדם מדיניות לפי האידיאולוגיה שלו, ואם משום שמדובר ביריבים פוליטיים הנלחמים על אותו מאגר מצביעים.

בואו נסתכל על הממשלה הנוכחית כדוגמא מייצגת, אם כי מוקצנת מעט ביחס לכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. כל ראשי המפלגות החברות בקואליציה רואים או ראו עצמם מועמדים ריאליים לראשות הממשלה. גם בתוך מפלגת השלטון ישנם כאלו המייעדים עצמם לגדולות. התוצאה היא ניגוד אינטרסים חריף בין השרים לבין עצמם ובינם לבין ראש הממשלה. ראש הממשלה יודע כי הצלחת אחד השרים בתפקידו, משפרת את יכולתו להחליפו, והשרים יודעים כי הצלחתם עמיתם או ראש הממשלה מפחיתים את כושרם להיתפס כחלופה. יש האומרים כי אחת הסיבות לפרישתו של כחלון מהממשלה היא כי הפופולריות העולה שלו, שנבעה מהצלחה בתפקידו, איימה על ראש הממשלה שהחל להצר את צעדיו. ייתכן כי זו גם סיבת פרישתו של גדעון סער.

אבל מעבר לאינטרסים ישנן גם רגשות. נתניהו (ונזכיר, נתניהו הוא רק דוגמא לכל ראשי הממשלה שכיהנו כאן אי פעם) לא יכול להרשות לעצמו למנות אנשים שהוא מעריך באופן אישי וחושב שביכולתו לעבוד איתם. הוא נאלץ למנות את מי שמביא איתו אצבעות בכנסת. גם השותפות הקואליציוניות לא בוחרות לשרת תחת נתניהו בגלל הערכתן אליו, אלא כי הוא זה שנבחר להרכיב את הממשלה. האיבה ההדדית בין בנט לנתניהו ידועה וכך גם הבוז שלפיד וראש הממשלה חולקים אחד כלפי השני. כשהתפטר פרץ מהממשלה, נפרד ממנו נתניהו באמירה שטוב שהבין כי מקומו אינו בממשלה הזו. איזו מידה של שיתוף פעולה שניהם היו יכולים לייצר כדי לקדם את התחום עליו הופקד פרץ, אם זו מידת ההערכה ההדדית ששורה ביניהם? וכך יוצא שמרבית השרים הבכירים לא מעריכים כלל את הבוס שלהם וכי הרגש הדדי. בתנאים כאלו, גם כשאין אינטרסים ושיקולי הישרדות, קשה מאוד לשתף פעולה באופן אפקטיבי.

שרים כבמעשה שבשגרה מקדמים מדיניות או מתבטאים בצורה שנוגדת את המדיניות הרשמית של הממשלה. כך בנט שתוקף את הממשלה לעיתים תכופות וכך ליברמן שפוגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל ופועל בניגוד להנחיות נתניהו. בכל ארגון נורמלי, שניהם היו מפוטרים על ידי ראש הארגון, אבל בממשלה לא ניתן לפטרם שכן פיטוריו של שר, ובמיוחד שהוא ראש מפלגה, מוביל לפרישת מפלגתו מהקואליציה ואובדן הרוב בכנסת. מתי כן יכול לפטר ראש הממשלה שר סורר? כשהוא ממפלגתו וכשאין לו כח מספיק כדי לגרום למשבר פנימי. כך יכל נתניהו לפטר את סגן שר הבטחון דני דנון במהלך מבצע צוק איתן, שכן למרות שדני דנון הוא יו״ר מרכז הליכוד, פיטוריו לא יכלו להחמיר עוד את הקרע שנוצר בינו לבין נתניהו.

אפשר לטעון שהבעיה היא פרסונלית ולא בשיטה. שלו רק היה כאן ראש ממשלה עם אתיקה ואידאולוגיה מפותחות יותר, הממשלה הייתה מתנהלת בהרמוניה. אבל האינטרס לשרוד סופו שינצח גם את האתיקה החזקה ביותר. אבל מעבר לכך, שיטה טובה נמדדת גם ביכולתה לתפקד כראוי גם כשהיא מאוישת על ידי אנשים בינוניים, ויש לזכור – רוב האנשים, וגם ראשי הממשלה, הם בינוניים.

הבעיה שהצגתי משותפת לכל מדינה שבה נדרשת הקמת קואליציה. פטורים ממנה במידה רבה (אבל לא לגמרי) ממשלים נשיאותיים ומשטרים פלרמנטריים שבהם למפלגה אחת יש רוב בפרלמנט. באנגליה למשל, רק שר או שניים בכירים נמצאים בעמדה של איום כלפיי ראש הממשלה ורק ביניהם לבינו נוצר ניגוד אינטרסים. אבל לפחות הם בעלי השקפה דומה וחברותם באותה המפלגה משמעותה כי נסיון בוטה מדי של שר בכיר לחתור תחת ראש ממשלתו עשויה להיתקל ברוגזם של חברי המפלגה שבחרו מלכתחילה את ראש הממשלה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מטיף לשיטה נשיאותית או לשיטה דו מפלגתית. להיפך, אני חושב שהכנסת צריכה להיות עוד יותר מגוונת מאשר היא כיום (לכן אני גם מתנגד לאחוז החסימה). מה שאני טוען הוא שהממשלה לא צריכה להיות מורכבת כתוצאה של שיקולים או אילוצים קואליציוניים.

המפתח להשבת יכולת הביצוע לממשלה הוא בהפרדה בין ייצוגיות לבין ביצועיות. הכנסת תייצג ותקבע מדיניות. הממשלה תבצע את המדיניות הנבחרת.

אז מה צריך לעשות? אני חוזר להצעה שהעליתי בעבר (כאן וכאן) והיא לבטל את המשטר הקואליציוני ולתת לראש הממשלה את הסמכות למנות שרים בעצמו בהתאם ליכולתו לעבוד עימם. כדי לוודא שהשרים יפעלו לפי השקפת הרוב בכנסת, מינויים יהיה טעון אישור בפני ועדת הכנסת הממונה על תחומי אחריותו.

איך הכנסת תתפקד ללא קואליציה ואופוזיציה? מצויין – חברי כנסת יוכלו סוף סוף להצביע בכל נושא לפי השקפת עולמם והבטחות הבחירות שלהם. אלו שיבחרו לא לעשות כן, יוענשו על ידי הציבור. כמובן שנצטרך למצוא שיטה חדשה כדי לבחור ראש ממשלה (ולהדיחו), אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בניגוד למה שמשתמע מהכותרת, בפוסט הזה אני לא מתכוון לנתח את תוצאות הבחירות. רבים, טובים, ומוכשרים ממני עשו זאת כבר. למעשה, המחשבות שאפרוש כאן מטרידות אותי מזה שבועיים, אך חשבתי שיהיה נכון יותר להתייחס אליהן רק לאחר הבחירות. אני רוצה לדבר על הבעיה של הצבעה אסטרטגית לעומת הצבעה כנה.

הצבעה כנה היא הצבעה בה הבוחר בוחר את המפלגה המייצגת את דעותיו בצורה המדויקת ביותר ללא תלות בשיקולים שונים כגון, אחוז החסימה, גודל הגוש וכדומה. לעומתה, הצבעה אסטרטגית היא הצבעה בה הבוחר מחליט שלא להצביע למפלגה התואמת ביותר את דעותיו, אלא למפלגה אחרת הקרובה בדעותיה לדעותיו בשל שיקולים שונים כגון, חשש שהמפלגה המועדפת עליו לא תעבור את אחוז החסימה, הרצון שהמפלגה הגדולה בגוש שלו תהיה הגדולה ביותר בכנסת וכדומה.

הטענה שלי היא שככל שבוחרים רבים יותר מעדיפים להצביע הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, הולך ומתעוות הרכב הכנסת שאמור לשקף נאמנה את התפלגות הדעות בקרב הבוחרים.

והנה באים אנשים טובים ומציעים לנו שלל דרכים כדי לגרום ליותר ויותר בוחרים להעדיף הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, כל זאת בשם הגביעים הקדושים – ״המשילות״, ״היציבות״, ״והפחתת הסחטנות של המפלגות הקטנות״. עמותת ״יש סיכוי״ היא דוגמא לאחד המאמצים הללו, אשר הצעותיה מוצגות במאמר דעה של מנכ״ל ״יש סיכוי״ שפורסם ב-ynet לפני כשבועיים.

מהן ההצעות ומה השפעותיהן? נסביר:
העלאת אחוז החסימה – זוהי השיטה הפשוטה ביותר לעוות את רצון הבוחר. מכריזים על רף מלאכותי שמתחתיו מפלגה לא זכאית להיות מיוצגת לכנסת. מפלגה שלא הגיעה לרף, קולותיה מושלכים לפח ואינם נחשבים. קחו לדוגמא את הבחירת לכנסת ה-19. 20 רשימות, מתוך 32 שהתמודדו, לא עברו את אחוז החסימה. 239,109 בוחרים נתנו את קולם לרשימות אלו, שווה ערך ל-9 מנדטים שקולם לא יישמע בכנסת הקרובה. אילו אחוז החסימה היה מבוטל, בכנסת הנוכחית היו מיוצגות גם עוצמה לישראל, עלה ירוק, ועם שלם. לשתי מפלגות נוספות נוספות – ארץ חדשה וכח להשפיע – חסרו רק כמה אלפי קולות כדי להיות מיוצגות אף הן. אני אישית שמח שרובן לא נכנסו לכנסת (למעט עם שלם), אבל דעתי לא נחשבת יותר מדעתם של עשרות האלפים שהצביעו להן, אשר קולותיהם לא באו לידי ביטוי. כיום נהוג אחוז חסימה בגובה 2% ורבים מציעים להעלותו לשיעורים שונים בין 4% ל-10%.

מעבר למניעת ייצוג של קולות רבים שהוטלו לקלפי בפועל, ברור שהחשש שרשימה לכנסת לא תעבור את אחוז החסימה, מונע מבוחרים רבים להצביע להן, על אף שהיו שוקלים זאת, לו היה מובטח כי הרשימה אכן תיוצג בכנסת.
אני מקבל את הטענה שלא רצוי שתהיינה סיעות יחיד רבות בכנסת, המיוצגות על ידי חבר כנסת אחד, אשר אין להן הרבה סיכוי להשפיע בכנסת ומקשות על גיבוש קואליציה ואופוזיציה, אך יש דרך פשוטה להימנע מכך ובכל זאת לתת ייצוג לאלו שהצביעו להן – על כך בהמשך.

בחירות אזוריות – שיטה מתוחכמת יותר לעיוות רצון הבוחר. בחירות אזוריות מעוותות את רצון הבוחר בשלוש דרכים שונות. ראשית, בניגוד לשיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בארץ, בבחירות אזוריות בהן מתחרים מספר מועמדים על מושב אחד, כל קול שלא הגיע למועמד שניצח בבחירות באיזור בחירה מסוים, הוא קול שלא מקבל ייצוג בסופו של דבר בבית הנבחרים. שנית, שיטה כזו מבטיחה מראש שלמפלגות קטנות שלא זוכות לתמיכה רחבה מהציבור, יהיה סיכוי זניח לקבל ייצוג בבית הנבחרים. שלישית, וזה אולי עניין לפוסט נפרד, בחירות אזוריות מניחות
שהמאפיין המרכזי המגדיר את הבוחר הוא מקום מגוריו – ולא היא.

דוגמא לעיוות שיוצרת שיטה כזו ניתן לראות בבריטניה, שם בבחירות 2010 זכתה המפלגה השמרנית ב-36% מהקולות אך קיבלה 47% מהמושבים בבית הנבחרים.

קביעה כי המפלגה הגדולה היא זו שתרכיב את הממשלה – זוהי השיטה העקיפה ביותר להנדס את רצון הבוחר, ולכן מטרידה במיוחד. לכאורה כל בוחר רשאי להצביע לכל מפלגה, בפועל, קביעה כזו מציבה איום חד משמעי מולו – הצבע למפלגה הגדולה בגוש שלך, ולא למפלגה המועדפת עלייך, ולא, יש חשש כי מפלגה מהגוש השני תרכיב את הממשלה. כך מעודדת הצבעה אסטרטגית למפלגות הגדולות ולא למפלגות המועדפות באמת על הבוחרים.

מתן בונוס למפלגה הגדולה – שיטה שבינתיים לא הוצעה באופן רציני בישראל, אך נהוגה ביוון שם ניתנים למפלגה הגדולה ביותר 50 מושבים נוספים מעבר למספר המושבים היחסי לו היא זכאית בהתחשב במספר הקולות שקיבלה. זוהי לכאורה השיטה הגלויה ביותר לעיוות רצון הבוחר, שכן לפיה יש הפרדה בין תוצאות הבחירות הגולמיות שאמורות לשקף את התפלגות הדעות בעם, לבין חלוקת המושבים בפועל אשר מיועדת לחזק את המפלגה הגדולה. אולם, גם בשיטה זו ניתן למעשה לבוחר תמריץ רב להצביע למפלגה הגדולה בגוש שלו, כדי להבטיח שתוספת המושבים לא תגיע לגוש היריב. הבחירות האחרונות ביוון הוכיחו הבעייתיות הגדולה בשיטה הזו.

הבעיה עם ההצעות הללו היא שהרכב הכנסת אמור לשקף את התפלגות הדעות בעם. כל שינוי בשיטת הבחירות שגורם לסטיית הרכב הכנסת מאותה התפלגות הדעות בעם הוא שינוי שהופך את השיטה לפחות ייצוגית ולכן גם פחות דמוקרטית.

אני לא טוען שאלו שמציעים שינויים כאלו בשיטות הבחירות מונעים מרצון לצמצם את הדמוקרטיה בישראל (כך אני מקווה). אלא שאותם גורמים רואים סתירה בין מידת הייצוגיות של שיטת הבחירות לבין יכולת המשילות והיציבות של הממשלה, ורואים קשר ישיר בינה לבין כח הסחטנות של סיעות קטנות.

אני סבור שהם מזהים באופן נכון את הבעיות אך טועים בבחירת האסטרטגיה. ראשית, מבחינה פרקטית, כלל לא ברור שהפחתת מספר המפלגות יגדיל את היציבות או יקטין את כח הסחטנות של המפלגות הקטנות. להיפך, סימולציות לפי תורת המשחקים מראות שבשיטה של 3 מפלגות, למפלגה האמצעית כח הרבה יותר גדול מאשר בשיטה בה 5-6 מפלגות. שנית, וזאת הנקודה החשובה, לדעתי במקום לעוות את הרכב הכנסת כך שיהיה יציב יותר יהיה ראוי יותר לשאוף לניתוק בין הרכב הכנסת לבין מידת היציבות של הממשלה. כך הדמוקרטיה שלנו תוכל ליהנות מכל העולמות – מחד ייצוג שלם ומלא ככל הניתן של מגוון ההשקפות של הציבור, ומאידך משילות מוגדלת.

דרך אחת לעשות זאת היא למנוע את האפשרות לפיזור הכנסת לפני תום כהונתה. בצורה זו, ממשלה מרגע שכוננה, לא תיאלץ לעסוק בהישרדות ותוכל להתרכז בקביעת מדיניות והוצאתה לפועל. האתגר שלה מול כנסת מפוצלת יהיה רק שכנוע רוב חבריה לתמוך במדיניות זו. יש לי רעיונות נוספים בהקשר זה, אך הם לא מעניינו של הפוסט הזה.

הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה היא כי אני חושב שלמרות שהשיטה שלנו היא אחת הייצוגיות ביותר בעולם הדמוקרטי, יש עוד מקום לשיפור.

אני רוצה להציע הצעה פשוטה שתאפשר להגדיל עוד יותר את הייצוגיות והיחסית של שיטת הבחירות שלנו, ותעודד עליית כוחות חדשים. בניגוד, למה שמקובל לחשוב, הסכמי עודפים אינם חלים על מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. משמע, קולות שהגיעו לאותן הרשימות לא נספרים ואינם מועברים לרשימות מכהנות – זה בדיוק מה שאני מציע לשנות. תארו לכם שהסכמים כאלו היו אפשריים – במקרה כזה, בהנחה שעוצמה לישראל היו חותמים על הסכם עודפים עם הבית היהודי, 66,000 הקולות שקיבלה הראשונה היו מועברות לשניה והיו מוסיפות לה עוד שני מנדטים. בצורה דומה הייתה עשויה עלה ירוק להעניק עוד מנדט לליכוד, ארץ חדשה עוד מנדט למרצ (נגיד), כח להשפיע הייתה עשויה להעביר מנדט לעם שלם וכן הלאה.

ליישום הצעה כזו תהיינה שתי השלכות משמעותיות:
הראשונה: רבע מיליון קולות לא היו אובדים והיו מקבלים ייצוג מקורב בכנסת. אמנם מצביעי עוצמה לישראל היו מעדיפים לראות אותה בכנסת, אך ברור שאם היו יודעים בוודאות שמפלגתם לא תעבור אותו, היו מעדיפים רובם להצביע לבית היהודי כהצבעה מקורבת.
שנית, כיוון שבשיטה כזו, אין סכנה באובדן הקול שלך במקרה שהמפלגה בה בחרת לא עברה את אחוז החסימה, אנשים רבים יותר היו מוכנים לשקול הצבעה למפלגות קטנות, ובכך מאפשרים להן לעבור את אחוז החסימה ובאופן פרדוקסלי מייתרים את הצורך ביישום רוב ההסכמים. הסכם העודפים, בשיטה זו, מהווה מעין רשת בטחון או תעודת ביטוח למצביעים, המבטיחים שקולם ייחשב בכל מקרה.

כך, תמוקסם היכולת של האזרח להצביע לפי השקפתו בצורה כנה ולהימנע מהצבעות אסטרטגיות. בנוסף, בשיטה זו, קיומו של אחוז חסימה, מהווה מכשול הרבה יותר קטן בפני מפלגות חדשות ובפני מיקסום ייצוגיותה של הכנסת.

נ.ב כאמור בבחירות האחרונות התמודדו 32 רשימות. למרביתן לא היה סיכוי מלכתחילה לעבור את אחוז החסימה. חלק לא מבוטל מהן נע בין הזוי ללא שפוי, ובכל זאת, רשימות אלו היו זכאיות לזמן מסך יקר. ניתן לנפות רבות מרשימות אלו על ידי דרישת חתימתם של 3,000 בעלי זכות בחירה על רשימת המועמדים שלהן לכנסת. דרישה כזו הייתה מסירה מההתמודדות 10 רשימות לפחות שקיבלו פחות קולות ממספר זה.

שלשום (שני) השיקה מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. כמי שמתעניין, בכלכלה, מדיניות, פוליטיקה ותחומי ההשקה ביניהם, התנפלתי על התכנית כמוצא שלל רב. מדובר במסמך מרשים ומעמיק בן 57 עמודים המכסה תחומים נרחבים החל ממיסוי ומלחמה בהון השחור ועד שיפור התחבורה הציבורית.

באופן יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית, התכנית מפורטת מאוד, יורדת לפרטי פרטים ונוקבת בסכומים הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות. אין לי יכולת או כוונה לסקור את כל התכנית בפוסט אחד. למען האמת, הייתי יכול לייחד פוסט נפרד לכמעט כל עמוד בה. לכן אסתפק בסקירת עיקריה וניתוח תפיסת העולם העומדת בבסיסה.

נתחיל מהסוף. לציבור הישראלי הוגשה, בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, תכנית מגובשת ומפורטת לשינוי מעמיק בסדרי העדיפויות ולניהול הכלכלה. זהו הישג כפול הן משום שבפעם הראשונה עומדת בפני ממשלה עתידית תכנית עבודה מפורטת ליישום, והן מפני שהיא טוענת את השיח הפוליטי, טרום בחירות, במשמעות ובתוכן בצורה שלא נראה במקומותינו מעולם.

אבל, אל תאמינו לי כשאני אומר לכם את זה. אני מזמין אתכם להתרשם בעצמכם מהתכנית כאן (זהירות PDF), ומנאום השקת התכנית של שלי יחימוביץ׳, אתמול באשדוד. דרך אגב, יותר מכל, הנאום הזה הזכיר לי נאומים של מיט רומני וברק אובמה במהלך הקמפיין שלהם לנשיאות. ניכר שמישהו כאן עשה עבודה הכנה והפקה רצינית בסטנדרטים שאנחנו לא רגילים לראות בארצנו הקטנה.

התכנית

התכנית מורכת מחמש אבני בניין:

1. החזרת שירותי הבסיס – בחלק זה פורסת מפלגת העבודה את משנתה הברורה בדבר הצורך להגדיל את חלקה של הממשלה כחלק מהתוצר, להגדיל את התקציב ולשפר את השירותים הממשלתיים העיקריים (חינוך, בריאות, רווחה, בטחון אישי). כותבי התכנית לא נתרעו והצמידו תג מחיר לכל הצעה. סה"כ ההוצאות הנוספות המוצעות עומדות על סכום מדהים של 138 מיליארד ש"ח הפרוסים לאורך 5 שנים. אין כאן יותר מדי הפתעות או פריצות דרך אידאולוגיות, אלא בעיקר התחייבות ברורה ופירוט ההוצאות הדרושות כדי לשקם את השירותים הבסיסיים לאזרח.הצהרה מעניינת שקל לפספס אותה היא ההבנה של המפלגה שבצד הגנה על העובדים יש לבחון מחדש את מבנה ההעסקה של העובדים במגזר הציבורי ומתן יותר גמישות למנהלים ביחס לעובדיהם. מעניין יהיה לראות כיצד תגיב ההסתדרות בראשות עופר עיני להצעות מסוג זה.נראה כי מרוב להיטות להצמיד תג מחיר לכל סעיף כדי לשוות לתכנית רצינות ובסיס מוצק, נשכח כמעט לגמרי התוכן והאופי של אותם השירותים. אין התייחסות לגבי מטרות החינוך ותחומי הדעת אותם יש לחזק. לא מפורטת אסטרטגיה בכל הנוגע לרופאה מונעת או טיפול בבעיות חברתיות שונות (שיקום אסירים, סמים, אלימות במשפחה וכו'). ייתכן כי נושאים אלו הושמטו בכוונה והתייחסות להם יש לחפש במצע המפלגה החדש (זהירות PDF).
2. שכר הוגן עבור עבודה קשה – בחלק זה מפורטות, כצפוי, תכניות המפלגה בכל הנוגע להעלאת שכר המינימום (בכ-15% לערך), שיפור ההכשרה המקצועית והשמת העובדים, אכיפת חוקי העבודה וכדומה. מה שמעניין במיוחד בפרק זה היא ההתמקדות בשוק ההון, בבחינת שכר לא הוגן עבור עבודה לא קשה. על פני 4 עמודים מפורטים בצורה בהירה וברורה הצעדים הדרושים כדי לפרק את אחיזת החנק של שליטי ההון על הכלכה הישראלית. אם היה צריך לבחור רכיב אחד מהתכנית שאותו אפשר ליישם, בחלק הזה הייתי בוחר, שכן חלק גדול מחוליי השיטה הכלכלית שלנו טמון בהסדרים המעוותים המאפשרים למעטים להתעשר על חשבוננו.
3. הורדת מחירי הדיור והמזון – בעיני הפרק החלש ביותר בתכנית הזו. נולד בבירור כמענה למחאה החברתית של קיץ 2011. הבעיות אמנם מוגדרות כראוי אך הפתרונות לקוחים כמעט באופן בלעדי מארסנל הכלים התקציביים והמינהליים.ההוצאה הכבדה ביותר בסעיף זה היא הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד. בעיני זו טעות קשה – עם כל הביקורת על המע"מ כמס רגרסיבי הפוגע בעניים יותר מאשר במבוססים, קביעתו כשיעור אחיד הופכת אותו למס מאוד קל לגבייה. קביעה של שיעור שונה על מוצרי מזון בסיסיים תהווה פתח לדרישות חוזרות ונשנות מצד קבוצות לחץ יצרניות וצרכניות להגדלת היקף המוצרים הנכללים בשיעור הנמוך. במהרה נראה איך תרופות, ספרים, תשמישי קדושה, חיתולים, צעצועים לילדים, דירות, ועוד שלל מוצרים נכנסים לרשימה עד שנגיע למצב שבו דה פאקטו, שיעור המס המופחת יהפוך לנורמה.דווקא כאן, היה מקום לפרט יותר על שבירת מונופולים ועידוד עסקים קטנים ככלי להגברת התחרותיות והפחתת המחירים בדרך יותר ברת קיימא.
4. תחרות הוגנת – חלק זה הוא בעיני החלק המשלים לפרק השני העוסק בשכר הוגן, בשני קצוות הסקאלה. לאחר שפורט כיצד יש להקטין את הריכוזיות במשק ולהחליש את כוחן של תשלובות ההון הגדולות, בפרק זה עיקר ההתמקדות היא בעסקים הקטנים והבינוניים. זוהי בחירה אסטרטגית חשובה כיוון שעסקים אלו מהווים כ-99% מכלל העסקים במשק, הם מעסיקים כמחצית מהעובדים ורבים מהם נתונים בקשיים לא פשוטים במהלך חייהם. הבחירה להתמקד בהם היא בחירה חכמה, שכן עידוד עסקים קטנים מעודד צמיחה כלכלית (בממוצע, בהשקעה שווה עסק קטן מניב יותר הכנסה מאשר חברות גדולות), מצמצם פערים בין עשירים לבין השאר, מגביר את היציבות הפיננסית, ומאפשר לאנשים לקחת את גורלם הכלכלי בידם.
5. מיסוי הוגן – זהו הפרק המרשים ביותר בחוברת. מאוד קל לפזר הבטחות לפני בחירות. קשה הרבה יותר להצביע על מקורות המימון למימוש אותן ההבטחות. אני עוד זוכר כיצד בבחירות 99' הוציאה מפלגת העבודה בראשות ברק חוברת מהודרת שכללה הבטחות רבות בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה וכו'. כותבי אותה החוברת היו כנראה מאוד אופטימיים באשר לעלות אותן ההבטחות, כי סעיף ההכנסות היחידי שצויין בה היה הגדלת קנסות על עבירות תנועה.הגדילה לעשות הממשלה הנוכחית שגם שלא בתקופת בחירות בטיחה הבטחות שלא ידעה איך לעמוד בהן. בשנתיים האחרונות חתמה הממשלה על הסכמי שכר חדשים בין היתר עם הרופאים, המורים והמרצים, הגדילה את תקציב הבטחון מספר פעמים והחליטה על יישום חוק חינוך חינם מגיל 3 – היא רק שכחה להקצות מקורות מימון לתוכניות אלו. והנה הגענו למצב שבו הממשלה מעדיפה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות מפני שבתקציב 2013 יש צורך לקצץ כ-15 מיליארד שקלים כדי לממן את התנהלותה הלא מחושבת.לא כך בתכנית זו. כאן ישנו מקור תקציבי לכל הוצאה המפורטת בתכנית, ואף לגרעונות שיצרה ממשלת נתניהו. החל מהמקורות הצפויים יותר הכוללים העלאות מתונות של מסי החברות, המסים על ההון ועלייה מתונה במס ההכנסה על בעלי הכנסות גבוהות, וכלה בהצעות יצירתיות יותר. הצעה חשובה היא החלת מסקנות ועדת ששינסקי על כלל האוצרות הטבע המופקים בארץ. אוצרות אלו שייכים לכולנו ונמסרו בכמעט חינם לחברות ענק המשלמות על כך תמלוגים עלובים לממשלה. עם זאת, מקור ההכנסות היצירתי והשנוי ביותר במחלוקת בתכנית הוא המלחמה בהון השחור ובתכנוני מס אגרסיביים (להן מתאים הביטוי "כשר אבל מסריח"). סעיף זה מוערך בכ-35 מיליארד שקלים – הסעיף הגדול ביותר בתכנית. ימים יגידו האם הערכה זו ריאלית או לא.

סוציאל דמוקרטיה מהי

להשקפתי, סוציאל דמוקרטיה ניצבת על שני אדנים שווים בחשיבותם, אשר שניהם מבוססים על הכרה בחיוניות של המדינה בחיים הכלכליים שלנו.

הראשון הוא ההבנה כי ישנם שירותים שלעולם יסופקו על ידי הממשלה. שירותים אלו כגון בטחון, משפט צדק, בריאות, חינוך, רווחה, תכנון ותשתיות ראוי שיסופקו על ידי הממשלה שכן הפקדתם בידיים פרטיים אינה אפשרית מהטעם שהם מהווים מונופול טבעי, או מפני שהשוק החופשי לא יכול לספק אותם ביעילות, או מפני שהספקתן בצורה מסחרית תפגע בצורה חסרת תקנה בסולידריות החברתית.

השני, והפחות ברור לעין, הוא ההכרה כי המערכת הכלכלית מתנהלת מתוקף חוקי משחק וכי חוקים אלו הם מעשי ידי אדם ולא נפלו עלינו מן השמיים משל היו כח טבע כגון כח הכבידה. חברות שונות בתקופות שונות התנהלו תחת מערכות שונות של כללים שהסדירו את התנהגות הפרטים והכלל במשק, בצורה ששיקפה את ערכי אותן חברות. חוקים אלו קובעים את יחסי הכוחות בין מעסיקים, לעובדים, לצרכנים והם אלו המאפשרים את התעשרות המעטים על חשבון הרבים.

המדינה היא זו שיצרה את הישות המשפטית שנקראת חברה בע״מ. היא הקנתה לה זכויות והשיתה עליה חובות, והיא זו המאפשרת, באמצעות קיום משפט וחוק, את מערכת היחסים בין החברות ובינן לבין הפרטים. לכן חובה על המדינה, כשהיא מזהה שחוקי המשחק אינם הוגנים ואינם משרתים את החברה, את בניה ואת בנותיה, לשנותם.

תכנית מפלגת העבודה לכלכלה הוגנת משקפת שילוב נכון ומאוזן בין שני אדנים אלו ומהווה מצע מצויין לתחילתו של דיון ציבורי מעמיק יותר בנוגע לדמותה של החברה שלנו.

בפוסט הבא אראה איך המדינה יכולה באמצעות קביעת כללי משחק שונים לעודד את פיתוח הכלכלה, לצמצם פערים ובדרך לחסוך כסף מתקציב המדינה.