לאן נעלמו חצי מיליון חסרי בית? – לביקורת תכנית הדיור של שקד – חלק א'

שלשום פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים. ספויילר: לצערי חלקים בתכנית מעידים על חובבנות, שלא לומר רשלנות מצד שקד ויועציה.

בשתי הרשומות הבאות אתייחס להנחות היסוד של התכנית ול-11 צעדי המדיניות שהיא מציעה.

התכוונתי לגשת מייד לפרטי התכנית, אבל אני חייב להתעכב על המשפט הראשון בה שמציב שתי הנחוד יסוד שעליהן מבוססת כל התכנית. לפי שקד מחירי הדיור עולים בגלל בעיה קלאסית של ביקוש והיצע – פחות מדי דירות על יותר מדי משפחות. ליתר דיוק, לדבריה נוספות כל שנה 50,000 משפחות בעוד שנבנות רק 30,000 דירות חדשות. מה שמעלה את השאלה הברורה – איפה כל ההומלסים? אם הנתונים האלו נכונים, היו אמורות להפוך בעשור האחרון 200,000 משפחות לחסרות בית, או לחילופין היינו אמורים לראות משפחות רבות שחיות אצל ההורים או חולקות דירות עם משפחות אחרות, משל היינו ברית המועצות.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשור האחרון נוספו 340,000 משפחות, כלומר כ-34,000 משפחות בשנה בממוצע, ולא 50,000 כפי שטוענת שקד. עוד לפי הלמ״ס החל משנת 2010 ועד 2019 גדל מספר הדירות שנבנו מכ-33,000 בשנה ליותר מ-50,000 בשנה. כלומר בכל אחת מהשנים האלו גדל מספר הדירות יותר מהגידול במספר המשפחות. בעשור האחרון אין בעיה של היצע דירות, אלא אם כבר, עודף היצע ברור שהיה אמור לגרום למחירי הדיור לרדת. 

מתמיהה כיצד מפלגה שמתיימרת לעסוק בעיקר בכלכלה, המציגה ספרים ותוכניות עבודה טועה בנתונים כל כך בסיסיים, בניתוח המציאות ובונה על בסיס זה שורה של המלצות.  

עריכה: אומרים שהפוסל, במומו פוסל. והיום הסתבר שהכלל הזה לא פסח גם עליי. כשביצעתי את חישוביי בחרתי למנות את מספר המשפחות ולא את מספר משקי הבית, כפי שמצויין בתכנית שקד. עשיתי זאת כדי להתחשב בתופעה אפשרית של משקי בית בהם חיים יותר ממשפחה אחת. הנחתי כי קיימות יותר משפחות מאשר משקי בית וכי לכן הנתונים שאציג יהיו מחמירים יותר מנתון משקי הבית – טעיתי. מסתבר שרווקים החיים לבד או עם שותפים לא נספרים כמשפחות ולכן למעשה מספר משקי הבית גדול ממספר המשפחות. בהתחשב בנתונים הנכונים יוצא כי בעשור האחרון נוספו בממוצע כל שנה כ-52,000 משקי בית וכ-47,000 דירות חדשות. דבר המצביע על עודף קל לטובת צד הביקוש. אז אמנם טעיתי, אבל גם איילת שקד ויועציה טעו כשטענו שנבנות רק 30,000 דירות בשנה. אני עדיין מאחורי הניתוח שיוצג בהמשך ולכן בחרתי שלא לערוך אותו למעט התאמות קלות. סוף עריכה.

אז למה לא יורדים המחירים? מפני שמלכתחילה מחירי הדיור לא עלו בגלל מחסור בדירות. בניגוד לתובנה המקובלת על פיה מחירי הדירות תמיד עולים, במשך עשור שלם בין 1997 ל-2007 הייתה ירידה איטית אך מתמשכת במחירי הדיור. אלו התחילו לעלות שוב רק ב-2008. מה קרה באותה שנה? התפוצצות בועת הנדל״ן בארה״ב ומשבר הסאב פריים גררו את כל העולם למשבר הכללי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. כדי להתמודד עם המשבר הורידו כל הבנקים המרכזיים בעולם, כולל ישראל, את הריבית בחדות. בישראל למשל ירדה הריבית משיעור של 4.3% ערב המשבר עד לרמה של 0.1% כיום. הורדת הריבית שנועדה לעודד השקעות והתנעת המשק מחדש הפכה אפיקי חסכון סולידיים ללא משתלמים מצד אחד, ולקיחת משכנתאות למימון רכישת דירות למאוד זולות וקורצות למשקיעים. התוצאה הייתה זרימה משמעותית של הון אל שוק הנדל״ן שבאופן טבעי הובילה לעליית מחירים. 

נסכם עד כה:
א. אין בעיית היצע של דירות.  עריכה: קיימת בעיית היצע קלה.
ב. אכן נוצר עודף ביקוש. אך הביקוש הזה לא מתבטא בעודף משפחות ביחס לכמות הדירות, אלא בגידול בסכום הכסף שמופנה לשוק הנדל״ן. וכשיותר כסף פוגש מספר זהה של מוצרים, המחיר של כל מוצר עולה. 

מסקנה: כדי להוריד את מחירי הדיור יש לטפל בכמות הכסף ולא בכמות הדירות (כל עוד נבנות דירות במספר שווה או גדול לגידול במספר המשפחות משקי הבית).

יש צורך ברפורמה במערכת התכנון, הבניה והשלטון המקומי כפי שמציעה שקד, אבל לא כדי להוריד את מחירי הדיור אלא כדי לספק לישראלים סביבות דיור איכותיות, נעימות, נטולות פקקי תנועה ואעז לומר, יפות. 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן כמה מילים על איך בכל זאת אפשר להוריד את מחירי הדיור. הפתרון הפשוט הוא להעלות בחזרה את הריבית – זה אחד מהצעדים שמציע פרופ׳ ירון זליכה המתמודד בראשות המפלגה הכלכלית החדשה. פשוט אבל לא חכם. עליית הריבית מקשה על פתיחת עסקים חדשים ועל הגדלת עסקים קיימים, היא פוגעת בצמיחה והיא מגדילה את הפערים בין עשירים לעניים (זה קורה מפני שככל שהריבית גדולה צוברים בעלי ההון תשואות ואילו בעלי החובות צוברים ריבית על חובם). עליית הריבית משפיעה לא רק על שוק הנדל״ן אבל גם על שאר המשק. לכן כדי לאפשר למשק להתאושש מהמשבר הכלכלי שנגרם בעקבות מגיפת הקורונה ובמקביל לדכא את ביקושי היתר לדירות חייבים להפריד בין השווקים. דרך אחת לעשות זאת היא ע״י הגבלה של סכום המשכנתאות שיכולים הבנקים להעניק. ניתן לקבוע סכום מקסימלי ולהורידו בהדרגה במשך כמה שנים בצורה שתחייב את מחירי הדיור לרדת. כתבתי על זה בעבר בהרחבה כאן וכאן

המקור לעליות המחירים הוא לא סוד הגלוי ליודעי דבר. כלכלנים ופוליטיקאים רבים מבינים זאת, אך הם חוששים. הורדת מחירי הדיור בצורה משמעותית, אם תעשה בצורה לא זהירה יכולה לגרום לכלכלה לקרוס. היא תכעיס את בעלי הנכסים שלפתע ערך נכסיהם יירד ואת הבנקים שאחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם – מתן משכנתאות, ייפגע. היא גם מחייבת התעסקות בנושאים משעממים כמו ריבית, משכנתאות והקצאת אשראי במקום בתכניות גרנדיוזיות וסקסיות כמו מחיר למשתכן, דירה להשכיר, מע״מ אפס ושאר הבלים בלתי יעילים. ממי שמתיימר להיות פורץ דרך, מעמיק, ואמיץ כמו נפתלי בנט ומפלגתו מצופה להתמודד עם הגורמים האמיתיים לעליית מחירי הדיור, ולא לחפש פתרונות מתחת לפנס.

אבל למרות שהנחות היסוד של תכנית הדיור של שקד תלושות מהמציאות, עדיין יש טעם לנתח את המלצותיה, ועל כך ברשומה הבאה. 

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

עד מתי יולי-אוגוסט?

כמעט אחד בספטמבר שמח, למי שחוגג. לפני שנה פרסמה חברת הכנסת (אז עדיין מועמדת) תהלה פרידמן את הטקסט הנהדר הזה בפראפרזה על מסכת ראש השנה:

ארבעה ראשי שנים הם.
אחד בספטמבר – ראש השנה לתלמידים, למורים, ולמנהלים.
אחד בתשרי – ראש השנה לשנים.
אחד בינואר – ראש השנה למיסים, לחברות, ולתקציבים.
ה' באייר – ראש השנה לעצמאות ולריבונות.

ואכן דומה שה-1 בספטמבר התקדש בלוח השנה הישראלי. מה מוזר בו (וב-30 ליוני)? הם שני התאריכים הלועזיים היחידים בלוח החופשות במערכת החינוך במגזר היהודי. כל שאר החופשים בה נקבעים ע”פ לוח השנה העברי. כתוצאה מכך לעיתים מתחילה שנת הלימודים כשבוע לפני חופשת ראש השנה ולפעמים יותר מחודש לפניה.

אז אחרי שצלחנו עוד קיץ של נסיונות להסתדר, קייטנות, קייטנות סבא-סבתא, ימי חופש ושלל פתרונות אחרים, אני מנסה לארגן את המחשבות שלי בנוגע למבנה הרצוי ללוח החופשות במערכת החינוך. לטעמי יש צורך ברפורמה במערכת החופשות משלוש סיבות:

  1. התאמה גדולה יותר בין לוח החופשות לבין לוח השנה העברי.
  2. התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים.
  3. צורך הולך וגובר בניהול משאבי הפנאי במדינתנו המצטופפת.

התאמה ללוח השנה העברי
את החופש הגדול יש להתאים ללוח השנה העברי משתי סיבות.
הראשונה כבר הוזכרה – שונות רבה מדי בין השנים הנובעת מהמחזוריות השונה של הלוח העברי והלוח הגרגוריאני. זאת מובילה לכך שיש שנים בהן מייד אחרי פתיחת השנה יוצאים לרצף חופשות חגי תשרי. ראוי היה ששנת הלימודים תתחיל מספיק זמן לפני חגי תשרי כך שיהיה זמן לפתוח את השנה כמו שצריך, להסתגל, וללמוד על החגים לפני א’ תשרי.

השניה, תשעה באב סובל מבעיית יחסי ציבור בציבור החילוני, למרות שהאופי הבסיסי שלו הוא לאומי (כמו יום הזכרון ויום השואה). זאת להערכתי בעיקר בגלל שהוא חל במהלך חופשת הקיץ ולא נלמד ונחווה בצורה מסודרת במערכת החינוך הממלכתית. במובן הזה על מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית ללמוד ממערכת הלימוד החרדית בה שנת הלימודים מסתיימת בתשעה באב.

התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים
אין ספק שתפקידה של מערכת החינוך היא בראש ובראשונה לחנך את התלמידים, ולא לשמש כשמטרטפית במימון ממשלתי. אבל אי אפשר להתעלם מכך שבגילאים הצעירים, השגחה על ילדים שלא יכולים להסתדר בעצמם היא חלק מתפקידה. התעלמות מכך גורמת לכך שהמערכת בנויה מסדרה של טלאים – צהרונים בשעות אחר הצהריים, קייטנות חנוכה ופסח, קייטנות קיץ ולעיתים עוד קייטנה שלאחר הקייטנה. בכל אותן מסגרות המענה החינוכי מצומצם והרצף החינוכי לא קיים. לכן חייבת להיות הבחנה בין הילדים עד כיתה ג’ או ד’ ובין הגדולים יותר. הראשונים חייבים מסגרת לימודים רציפה גם לאורך היום וגם לאורך השנה, עם דמויות מוכרות שאינן מתחלפות באמצע היום או השנה.

ניהול זמן לאומי
עד תקופת הקורונה לכל חג ולכל חופשה בשנים האחרונות התלווה פס קול של כותרות, כתבות וסטטוסים ברשתות החברתיות על הצפיפות הבלתי אפשרית באתרי הטבע, חופי הים, המוזאונים וכן הלאה. אנחנו חיים במדינה קטנה וצפופה שרק תצטופף עוד ועוד בשנים הקרובות. היום גרים בישראל כ-9 מיליון תושבים, וב-2048 צפויים לחיות כאן כ-15 מיליון. לצד פיתוח עוד שמורות טבע, פארקים וגנים לאומיים, יש לפעול על מנת לפזר את עומס המבקרים והמטיילים על פני תקופות ארוכות יותר. לכן נדרשת דיפרנצאליות בחופשות. בהולנד הצפופה כמעט כמונו, חופשת הקיץ חלה בכל מחוז בתקופה אחרת (עם חפיפה ביניהן) בדיוק כדי להקטין את העומס הזה.

מסיבות אלו דרושה רפורמה במבנה לוח השנה של מערכת החינוך.

קודם כל באמצעות הפרדה בין כיתות ג’ (או ד’) ומטה לבין התלמידים הגדולים יותר. הצעירים יהנו מיום לימודים ארוך עד השעה 16:30 עם צוות חינוכי אורגני, חופשת קיץ קצרה בת שבועיים, וחופשות חגים מקוצרות. אנשי הצוות החינוכי בכיתות אלו יתוגמלו בנדיבות על תוספת שעות העבודה וימי העבודה.

בנוסף, תמיד היה לי תמוה ששנת הלימודים יכולה להפתח ביום שלישי, או חמישי או שישי ויכולה להסתיים ביום ראשון או שני. טבעי שהשנה תתחיל ביום ראשון ותסתיים ביום שישי (או חמישי במקומות בהם לומדים חמישה ימים בשבוע). כך למשל נהוג במכינה הקדם צבאית – נחשון, בה למדתי.

עבור התלמידים הבוגרים חופשת הקיץ תמשך משבוע אחרי תשעה באב ועד כשבועיים לפני ראש השנה. חופשות התלמידים הצעירים תפוזרנה לאורך תקופה זו כך שבכל מחוז או שניים היא תתקיים במועד אחר. כך יפוזר העומס של מטיילי הקיץ בין מספר שבועות (מתוך הנחה שמשפחות תתאמנה את מועדי החופשות שלהן בהתאם לחופשות הילדים הצעירים יותר). במגזר הערבי ניתן יהיה להנהיג מועדי חופשות שונים ובכך לפזר עוד יותר את עומס הנופשים.

חופשת פסח תקוצר ותחול רק בחול המועד. בתקופה שבין פורים לפסח תונהג חופשה בת שבוע במועד אחר עבור כל מחוז בארץ. כך יפוזר העומס של מטיילי האביב בין חמישה שבועות – ארבעה שבועות בין פורים לפסח ושבוע חול המועד. בנוסף יצירת חופשה נוספת בת שבוע במהלך האביב תאפשר ליותר ישראלים לחוות את הארץ בשיא פריחתה, בשיא זרימת הנחלים ובמזג אוויר נח. במגזר הערבי תונהג חופשת אביב בת שבועיים.

על כל אלה צריך להוסיף הגדלה, בחוק ובהסכמים קיבוציים של מספר ימי החופשה לעובד, ובמיוחד לעובדים בעלי ותק קצר, כך שיתאימו לאורך החופשות של התלמידים הצעירים.

מערכת החופשות הנוכחית נבנתה בזמן שבו מרבית האמהות לא עבדו במשרה מלאה, בתקופה בה האוכלוסייה הייתה קטנה יותר והשטחים הפתוחים מרובים יותר. בתחילת העשור השלישי למאה ה-21 היא כבר אינה רלוונטית ויש לבנות אותה מחדש בהתאם לתנאים והצרכים של ימינו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

חזון המשימות הנטושות

ישנם אלו הגורסים כי הציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. את הטענה הזאת ראוי לשלול. מראשיתו התבסס הזרם המרכזי בתנועה הציונית על שלושה אידיאלים – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; קיבוץ גלויות; והקמת חברת מופת. שלוש מטרות העל האלו משתקפות בבירור בטקסטים ציוניים רבים החל מ"אלטנוילנד" של הרצל וכלה במגילת העצמאות.

להגשמתו של האידיאל הראשון, הקמת מדינה יהודית, חגגנו לאחרונה 67 שנים, ומרגע שהוגשם תחזוקתו ושימורו אינם אלא משימה טבעית לכל מדינה ולכל ארגון. אולם קיומה של ריבונות יהודית היא תנאי להגשמתם של שני האידיאלים האחרים של הציונות. מאז הקמתה יותר משלושה מיליון יהודים עלו לישראל, עד כי בשנים האחרונות, בפעם הראשונה מאז ימי בית ראשון, מרבית יהודי העולם מתגוררים בארץ. השנה האחרונה הייתה גם השנה הראשונה מאז השואה בה מספר היהודים בעולם גדל לעומת השנה שלפניה. זאת הודות לתנופה הדמוגרפית בישראל שמאזנת את ההתבוללות בגולה.

אבל פוטנציאל העלייה הולך ומצטמצם. מרבית היהודים החיים במדינות מצוקה כבר עלו לישראל או היגרו למקומות אחרים, ומספר העולים ממדינות הרווחה במערב גדל בקצב איטי אך בטל בשישים לעומת גודל קהילות המוצא. אשוב לנקודה זו בהמשך.

הצלחנו להקים מדינה משגשגת, מצליחה, מודרנית ולקבץ אליה חלק ניכר מגלויות ישראל, אבל חברת מופת טרם הצלחנו ליצור. ישראל מובילה בפטנטים וסטארט-אפים אך גם במדדי העוני ואי השוויון בקרב המדינות המפותחות, ובהישגיה החינוכיים לעומת זאת משתרכת בתחתית הרשימה. הגזענות בה פורחת וכך גם האלימות וחוסר הסובלנות.

נשאלת השאלה לשם מה הקמנו כאן מדינה. אדם מאמין עשוי להסתפק בתשובה כי הקמת המדינה היא חלק מתכנית היסטורית שתוקפה נגזר מציווי האל. אחרים לא יוכלו להסתפק בתשובה זו ועליהם למצוא אותה בתוכנה ומהותה של המדינה – היותה הבסיס עליו תוקם חברת המופת. מעיון בחזונם של נביאי ישראל ובכתבי הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם והוגים ציוניים אחרים ניתן לגבש את דמותה של אותה חברת מופת.

חברת המופת הישראלית היא חברה שתאפשר לכל אחד מיחידיה להגשים את הפוטנציאל הייחודי שלו ולחיות חיי רוח עשירים וחיים חברתיים מגוונים, ברווחה חומרית ובמסגרת קהילה מגובשת ותומכת.

לשם כך, בחברת המופת יש להבטיח לכל אדם ואדם את חירויות המצפון, המחשבה, הביטוי והמעשה. אך בכך לא די. היכולת להגשים חירויות אלו תלויה בקיומם של תנאים סביבתיים מסוימים. אלו הוגדרו על ידי ז'בוטינסקי כ"חמשת המ"מים" וכיום נהוג לכנס אותם תחת הכותרת זכויות חברתיות – זכויות אלו על המדינה להבטיח לא רק בדרך של הגנה סבילה אלא בצורה פעילה. להבטיח כי החברה והמשק יאפשרו לכל אדם נגישות טובה לחינוך, בריאות ומשפט צדק. להבטיח כי כל אדם ייהנה מפרי עמלו ותרומתו לחברה כפי כישרונו ומרצו, וכי זה יספיק כדי למלא את הצרכים הבסיסיים שלו ושל משפחתו.

בחברת המופת לא ירעבו אנשים בזמן שכמויות גדולות של מזון מושמדות או מושלכות. לא יגור אדם ברחוב בזמן שעשרות אלפי דירות עומדות ריקות. לא יעבוד אדם שעות רבות ללא פנאי וזמן למשפחתו, בזמן שאחרים יכניסו לכיסם מאות אלפי שקלים כל חודש תמורת חצי משרה. בחברת המופת לא ייהנו מעטים מעמלם של הרבים. לא ירוויחו זרים מאוצרות הטבע של כולנו. לא יחולקו תקציבים במחשכים, ללא פיקוח ובצורה לא שוויונית.

אבל בחברת מופת גם לא ייגזר עלינו להיות בודדים. חברת המופת הישראלית והיהודית תהיה חלק בלתי נפרד מזהותו של האדם וממנה הוא ישאב תחושת שייכות ונחמה. האדם יתפוס עצמו כחלק משלשלת הדורות, יחוש הכרת תודה ומחויבות לדורות שקדמו לו, ותחושת אחריות ודאגה לדורות הבאים.

האתגר הציוני הגדול של המאה ה-21 הוא לכונן בישראל חברת מופת שתהווה אור לגויים. קיומה דרוש וראוי לתושביה, אבל הוא גם תנאי לחידוש העלייה ההמונית, והפעם גם ממדינות הרווחה במערב, ולהשלמת המשימה ההיסטורית של קיבוץ הגלויות. חידוש העלייה יסייע גם לבצר את קיומה של המדינה כעובדה קיימת ושרירה. ניתן לומר כי חברת המופת היא גם התכלית לקיומה של המדינה וגם האמצעי לשימור קיום זה.

הרשימה פורסמה לראשונה כאן בכתב העת "אשמורת שלישית" מבית עמותת "שבעים פנים לציונות".

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.