שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.