לביקורת תכנית הדיור של שקד – חלק ב'

בשבוע שעבר פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים.

ברשומה הקודמת ניתחתי את הנחות היסוד של התכנית המצביעות על פער משמעותי בין כמות הדירות הדרושות לבין כמות הדירות הנבנות כל שנה. הראיתי שהפער קטן באופן משמעותי מהמתואר בתכנית מה שמעיד על רשלנות מצד כותביה. 

אבל פה יש לי חובה לא נעימה לקיים: כפי שהצוות של שקד טעה בכמות הדירות הנבנות (כ-47,000 בשנה בממוצע בעשור האחרון לעומת  30,000 כפי שמופיע בתכנית), כך גם אני טעיתי והתרשלתי. במקום להביא בחשבון את מספר משקי הבית החדשים, בדקתי את מספר המשפחות. הנחתי, בטעות, כי יחידים נספרים כמשפחות בנות אדם אחד, ולא כך. כשבוחנים את כמות משקי הבית הנוספים כל שנה, הנתון תואם את זה שמופיע בתכנית שקד – כ-52,000 משקי בית נוספו בשנה בממוצע בעשור האחרון.

בכל מקרה, ההמלצות בתכנית רלוונטיות כך או כך, גם אם בעוצמות שונות. התכנית ממליצה על 11 צעדי מדיניות בתחום שונים. הצעדים מפורטים בצורה מאוד כללית, כך שקשה לרדת לעומק הדברים ולהבין למה בדיוק כיוונו כותביה. מידת התועלת החברתית* של הצעדים השונים תלויה הרבה בפרטים הקטנים שלא בהכרח ניתן להבין מהאמירות הכלליות המופיעות בתכנית. לכן עשיתי כמיטב יכולתי להבין את כוונת התכנית ובמקומות בהם היא לא מפורטת מספיק, לשפוט אותה לכף הזכות.

  1. ניהול קרקעות – פירוק הרשות למקרקעי ישראל:
    התכנית מציעה לפרק את רמ”י ולהפריט את ניהול קרקעות המדינה לחברות פרטיות. מבירור שערכתי עם אחד מכותבי התכנית הכוונה היא להפריט אך ורק את ניהול הקרקעות ולא את הבעלות שתשאר בידי המדינה. ראוי לציין שהמשך הבעלות על קרקעות המדינה בידי המדינה הוא אחד הנושאים היחידים בהם הציונות הדתית והשמאל החברתי רואים, עדיין, עין בעין. עוד ב-2009 חברו רבים מבני ובנות הציונות הדתית, לרבות תנועת בני עקיבא, למאבק מוצלח נגד חוק להפרטת הקרקעות שיזם אז נתניהו, תחת הכותרת “והארץ לא תמכר לצמיתות”. נקווה שיישאר כך גם בעתיד.
  2. חיזוק הועדות המחוזיות והתניית תכנון בתקצוב:
    הסעיף כולל מספר הצהרות כשהמשמעותית מביניהן היא להפוך את הועדה המחוזית ל-one stop shop.
    הכוונה חיובית ומתבקשת, אבל נסיונות כאלו, גם בתחום התכנון והבניה (למשל הקמת מכוני הבקרה בתחום רישוי הבניה) נוטות בדר”כ להכשל אלא אם מאחוריהם עומדים שינויים מבניים משמעותיים. עוד על כך בהמשך.
  3. תכנון מפורט ופיתוח על-ידי גורמים פרטיים:
    הכוונה כאן, כדי לייעל תהליכים, היא שהתכנון והביצוע של שכונות שלמות יהיו בידי יזם אחד שיבנה את מבני המגורים, הכבישים, הגינות ומוסדות הציבור. שיטה כזו כנראה תהיה יעילה ומהירה יותר מהשיטה הנהוגה היום, אבל היא תוביל להעצמת התופעה של שכונות סינתטיות, משוכפלות ומשעממות שצצות בארצנו בעשורים האחרונים. שכונה בריאה, תוססת, מלאת חיים ומבוקשת היא שכונה שנבנית על ידי מאות גורמים בתהליך הדרגתי המייצר מגוון, עניין ואופי ייחודי. בניינים ושכונות הם לא רק מחסני מגורים אלא גם, ובעיקר סביבת חיים שתשאר איתנו מאות שנים קדימה. במקום זאת אציע שיטה הפוכה – המדינה תבנה, באמצעות גורם אחד את כל תשתיות השכונה, ואילו בניית המבנים הפרטיים תימסר לידי מאות יזמים, קבלנים קטנים, קבוצות רכישה ויחידים שביחד ייצרו מרקם מעניין ותוסס.
  4. תיקון עיוותים בשרשת הערך של השלטון המרכזי:
    הניסוח עצמו לא ברור לבני אדם (כלומר למי שאינו כלכלן), אבל הכוונה המרכזית היא היא לאחד את משרד השיכון ומשרד הפנים. האבחנה נכונה – סמכויות התכנון מפוזרות בידי כמה משרדים, אבל התכנית לא הולכת מספיק רחוק בנקודה הזאת. מה שדרוש הוא לא להוסיף למשרד הפנים העמוס גם כך עוד סמכויות ותפקידים, אלא להקים משרד לתכנון. המשרד ייקח את כל סמכויות התכנון ממשרד הפנים, השיכון, רמ”י, התחבורה, האנרגיה והחקלאות, וכן את האחריות על בניית מוסדות חינוך ובריאות ממשרדי החינוך והבריאות ויאורגן כך שהתכנון יהיה הוליסטי וכוללני. כתבתי על זה בעבר כאן ו-כאן.
  5. תיקון עיוותים בשרשרת הערך של השלטן המקומי:
    החלק הראשון המציע שינויים בועדות המחוזיות והקמת ועדות אזוריות לא ברור, אז אתמקד בחלק השני המדבר על צמצום הפער בין הארנונה למגורים לבין הארנונה לעסקים. גם כאן האבחנה נכונה – כיום כל תושב שנוסף לעיר גורם להפסד לתקציב הרשות. זאת מפני שעלות השירותים שצורך כל תושב גבוהה מסכום הארנונה שהוא משלם (בממוצע כמובן). לכן ראשי ערים מעדיפים לבנות שטחי תעסוקה (שמניבים ארנונה גבוהה ולא צורכים כמעט שירותים עירוניים) על פני בניית דירות. אני מבין מתכנית שקד שהכוונה היא להעלות את שיעור הארנונה למגורים כך שהתמריץ השלילי לתוספת מגורים יירד. צעד כזה יגרום לחיזוק רשויות חזקות והחלשת החלשות, ובמיוחד הרשויות בפריפריה. זאת, בין השאר, מפני שהמדינה מחייבת את העיריות להעניק הנחות בארנונה לבעלי הכנסות נמוכות, אך לא מפצה את העיריות על אובדן ההכנסה. ככל שבעיר תושבים עניים יותר, כך העלאת שיעורי הארנונה תניב פחות תוספת הכנסה לרשות המקומית. כך בירושלים לדוגמא שיעור גבוה של מקבלי הנחה בארנונה, שיעורי הארנונה מהגבוהים במדינה והכנסות מארנונה יחסית נמוכות. הפתרון בעיני הוא לבטל את הארנונה, הפרטית והעסקית ולהחליפה בהקצבה זהה וקבועה פר תושב מהממשלה שתמומן ע”י העלאת מס ההכנסה. נטל המס בהצעה זו לא יעלה כלל, אבל מאות מנגנוני גביית מסים יתייתרו ויחסכו לכולנו בירוקרטיה ולרשויות הוצאות רבות. גם על הצעה זו הרחבתי בעבר כאן.

את צעדים 6-11 אנתח ברשומה הבאה.


*בתועלת חברתית אני מתכוון לשני היבטים – עד כמה הצעדים אפקטיביים בהשגת מטרת המוצהרת, ועד כמה צודקים מבחינה חברתית ומוסרית.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.