העיר האוטופית שלי

מגזין פיגומים – מגזין שנע בין סוציאליזם לסוציאל דמוקרטיה, ביקש מקוראיו לכתוב על העיר האוטופית כפי שהם רואים אותה, לקראת הוצאת גיליונו הבא. אני עוסק הרבה, בעבודה היומיומית שלי, וגם מעבר לה, בעיר הטובה, הנכונה, ה״עירונית״, אבל אני מודה שמעולם לא ישבתי לנסח לעצמי מהי עיר אוטופית, אך בתור אדריכל שהוא גם סוציאל דמוקרט לא יכולתי להשתמט מהמלאכה.

נתחיל בקביעה שפני העיר הן כפני החברה ולהיפך. העיר מהווה הרקע והמצע לפעולות של היחידים המהווים את החברה ובתורה מתעצבת על ידי פעולותיהם. לכן העיר האוטופית צריכה לסייע בהגשמת החברה האוטופית כפי שאני תופס אותה.

בראש ובראשונה העיר מתאפיינת בריבוי הזדמנויות למפגש בין אנשים. ההזדמנויות האלו הן כוחה של העיר וסיבת המשיכה אליה. אנשים מגיעים לעיר בגלל אפשרויות הלימודים, התעסוקה, מציאת בני זוג, הפנאי והבילוי שבה. לכן העיר האוטופית צריכה למקסם את ההזדמנויות האלו ע״י עידוד קשרים בין תושביה וחברי קהילות שונות החיות בה. העיר האוטופית תעודד מפגשים במרחבים ציבוריים משותפים – מרחבים בהם המפגשים נעשים כמה שיותר על בסיס שיוויוני ופחות ככל האפשר כחלק מיחסי מוכר-לקוח.

העיר המודרנית מתקשה לספק חיי קהילה עשירים כפי שמתקיימים בצורות יישוב אחרות, אבל אין זו גזירת גורל. העיר האוטופית תקל על תושביה לגבש קהילות על בסיס שכונתי, תוך יצירת שכונות ותתי שכונות מוגדרות המאורגנות סביב מוסדות קהילתיים ומרחבים ציבוריים אינטימיים.

העיר האוטופית תהווה מצע לחלוקה שיוויונית ככל האפשר של העושר. היא תעשה זאת ע״י עידוד עסקים קטנים ברחוב; הבטחת מלאי נרחב של דיור ציבורי בר השגה; על ידי מניעת ספסור בנדל״ן והפיכתו למכשיר השקעה ספקולטיבי (בניגוד להשקעה מניבת תשואה קבועה שהיא כלי חשוב לאחזקת הון על ידי המעמד הבינוני); ועל ידי אספקת שירותים עירוניים נרחבים ובאיכות טובה, לרבות תחבורה ציבורית מעולה, שימתנו את ההשפעה של פערי הכנסה על איכות החיים של תושביה.

העיר האוטופית תעודד דרך חיים דמוקרטית, תוך לקיחת אחריות של התושבים על סביבתם ועל עיצוב המדינות העירונית ברמות השונות, תוך מתן מידה של אוטונומיות לשכונות ולתתי השכונות. אלו גם יחזקו את הפן הקהילתי בעיר.

העיר האוטופית תהיה מבוססת על ההבנה שאנחנו חיים בעולם סופי שמשאביו מוגבלים ולכן תתאפיין בחסכון במשאבים ובעיקר חסכון בקרקע, בחומרי גלם ובאנרגיה. לשם כך העיר האוטופית תהיה צפופה וקומפקטית; התנועה בה תתבסס בעיקרה על הליכה, רכיבה ותחבורה ציבורית; בנייניה יתוכננו תוך שימוש במעט חומרי גלם, כך שיוכלו להתמחזר בסיום תפקודם ותוך חסכון באנרגיה לבניה, לתאורה, לחימום ולקירור.

העיר האוטופית תאפשר לתושביה להגשים את עצמם, לחיות חיי משפחה וקהילה עשירים תוך צמצום השפעתם על אחרים ועל הסביבה. זהו לא חלום רחוק – זו יכולה להיות תכנית עבודה בהישג ידינו בעשורים הקרובים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

עד מתי יולי-אוגוסט?

כמעט אחד בספטמבר שמח, למי שחוגג. לפני שנה פרסמה חברת הכנסת (אז עדיין מועמדת) תהלה פרידמן את הטקסט הנהדר הזה בפראפרזה על מסכת ראש השנה:

ארבעה ראשי שנים הם.
אחד בספטמבר – ראש השנה לתלמידים, למורים, ולמנהלים.
אחד בתשרי – ראש השנה לשנים.
אחד בינואר – ראש השנה למיסים, לחברות, ולתקציבים.
ה' באייר – ראש השנה לעצמאות ולריבונות.

ואכן דומה שה-1 בספטמבר התקדש בלוח השנה הישראלי. מה מוזר בו (וב-30 ליוני)? הם שני התאריכים הלועזיים היחידים בלוח החופשות במערכת החינוך במגזר היהודי. כל שאר החופשים בה נקבעים ע”פ לוח השנה העברי. כתוצאה מכך לעיתים מתחילה שנת הלימודים כשבוע לפני חופשת ראש השנה ולפעמים יותר מחודש לפניה.

אז אחרי שצלחנו עוד קיץ של נסיונות להסתדר, קייטנות, קייטנות סבא-סבתא, ימי חופש ושלל פתרונות אחרים, אני מנסה לארגן את המחשבות שלי בנוגע למבנה הרצוי ללוח החופשות במערכת החינוך. לטעמי יש צורך ברפורמה במערכת החופשות משלוש סיבות:

  1. התאמה גדולה יותר בין לוח החופשות לבין לוח השנה העברי.
  2. התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים.
  3. צורך הולך וגובר בניהול משאבי הפנאי במדינתנו המצטופפת.

התאמה ללוח השנה העברי
את החופש הגדול יש להתאים ללוח השנה העברי משתי סיבות.
הראשונה כבר הוזכרה – שונות רבה מדי בין השנים הנובעת מהמחזוריות השונה של הלוח העברי והלוח הגרגוריאני. זאת מובילה לכך שיש שנים בהן מייד אחרי פתיחת השנה יוצאים לרצף חופשות חגי תשרי. ראוי היה ששנת הלימודים תתחיל מספיק זמן לפני חגי תשרי כך שיהיה זמן לפתוח את השנה כמו שצריך, להסתגל, וללמוד על החגים לפני א’ תשרי.

השניה, תשעה באב סובל מבעיית יחסי ציבור בציבור החילוני, למרות שהאופי הבסיסי שלו הוא לאומי (כמו יום הזכרון ויום השואה). זאת להערכתי בעיקר בגלל שהוא חל במהלך חופשת הקיץ ולא נלמד ונחווה בצורה מסודרת במערכת החינוך הממלכתית. במובן הזה על מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית ללמוד ממערכת הלימוד החרדית בה שנת הלימודים מסתיימת בתשעה באב.

התאמה לגילאי הילדים וצרכי ההורים
אין ספק שתפקידה של מערכת החינוך היא בראש ובראשונה לחנך את התלמידים, ולא לשמש כשמטרטפית במימון ממשלתי. אבל אי אפשר להתעלם מכך שבגילאים הצעירים, השגחה על ילדים שלא יכולים להסתדר בעצמם היא חלק מתפקידה. התעלמות מכך גורמת לכך שהמערכת בנויה מסדרה של טלאים – צהרונים בשעות אחר הצהריים, קייטנות חנוכה ופסח, קייטנות קיץ ולעיתים עוד קייטנה שלאחר הקייטנה. בכל אותן מסגרות המענה החינוכי מצומצם והרצף החינוכי לא קיים. לכן חייבת להיות הבחנה בין הילדים עד כיתה ג’ או ד’ ובין הגדולים יותר. הראשונים חייבים מסגרת לימודים רציפה גם לאורך היום וגם לאורך השנה, עם דמויות מוכרות שאינן מתחלפות באמצע היום או השנה.

ניהול זמן לאומי
עד תקופת הקורונה לכל חג ולכל חופשה בשנים האחרונות התלווה פס קול של כותרות, כתבות וסטטוסים ברשתות החברתיות על הצפיפות הבלתי אפשרית באתרי הטבע, חופי הים, המוזאונים וכן הלאה. אנחנו חיים במדינה קטנה וצפופה שרק תצטופף עוד ועוד בשנים הקרובות. היום גרים בישראל כ-9 מיליון תושבים, וב-2048 צפויים לחיות כאן כ-15 מיליון. לצד פיתוח עוד שמורות טבע, פארקים וגנים לאומיים, יש לפעול על מנת לפזר את עומס המבקרים והמטיילים על פני תקופות ארוכות יותר. לכן נדרשת דיפרנצאליות בחופשות. בהולנד הצפופה כמעט כמונו, חופשת הקיץ חלה בכל מחוז בתקופה אחרת (עם חפיפה ביניהן) בדיוק כדי להקטין את העומס הזה.

מסיבות אלו דרושה רפורמה במבנה לוח השנה של מערכת החינוך.

קודם כל באמצעות הפרדה בין כיתות ג’ (או ד’) ומטה לבין התלמידים הגדולים יותר. הצעירים יהנו מיום לימודים ארוך עד השעה 16:30 עם צוות חינוכי אורגני, חופשת קיץ קצרה בת שבועיים, וחופשות חגים מקוצרות. אנשי הצוות החינוכי בכיתות אלו יתוגמלו בנדיבות על תוספת שעות העבודה וימי העבודה.

בנוסף, תמיד היה לי תמוה ששנת הלימודים יכולה להפתח ביום שלישי, או חמישי או שישי ויכולה להסתיים ביום ראשון או שני. טבעי שהשנה תתחיל ביום ראשון ותסתיים ביום שישי (או חמישי במקומות בהם לומדים חמישה ימים בשבוע). כך למשל נהוג במכינה הקדם צבאית – נחשון, בה למדתי.

עבור התלמידים הבוגרים חופשת הקיץ תמשך משבוע אחרי תשעה באב ועד כשבועיים לפני ראש השנה. חופשות התלמידים הצעירים תפוזרנה לאורך תקופה זו כך שבכל מחוז או שניים היא תתקיים במועד אחר. כך יפוזר העומס של מטיילי הקיץ בין מספר שבועות (מתוך הנחה שמשפחות תתאמנה את מועדי החופשות שלהן בהתאם לחופשות הילדים הצעירים יותר). במגזר הערבי ניתן יהיה להנהיג מועדי חופשות שונים ובכך לפזר עוד יותר את עומס הנופשים.

חופשת פסח תקוצר ותחול רק בחול המועד. בתקופה שבין פורים לפסח תונהג חופשה בת שבוע במועד אחר עבור כל מחוז בארץ. כך יפוזר העומס של מטיילי האביב בין חמישה שבועות – ארבעה שבועות בין פורים לפסח ושבוע חול המועד. בנוסף יצירת חופשה נוספת בת שבוע במהלך האביב תאפשר ליותר ישראלים לחוות את הארץ בשיא פריחתה, בשיא זרימת הנחלים ובמזג אוויר נח. במגזר הערבי תונהג חופשת אביב בת שבועיים.

על כל אלה צריך להוסיף הגדלה, בחוק ובהסכמים קיבוציים של מספר ימי החופשה לעובד, ובמיוחד לעובדים בעלי ותק קצר, כך שיתאימו לאורך החופשות של התלמידים הצעירים.

מערכת החופשות הנוכחית נבנתה בזמן שבו מרבית האמהות לא עבדו במשרה מלאה, בתקופה בה האוכלוסייה הייתה קטנה יותר והשטחים הפתוחים מרובים יותר. בתחילת העשור השלישי למאה ה-21 היא כבר אינה רלוונטית ויש לבנות אותה מחדש בהתאם לתנאים והצרכים של ימינו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

החיים בשיפוע – על עירוניות במדרונות

עברו כמעט חמש שנים מאז הפוסט האחרון שפרסמתי פה. עיון מהיר בלוח השנה מגלה שבאותו החודש נולד בני הבכור, ומאז, איך לומר – התקשיתי למצוא זמן פנוי ובעיקר נפש פנויה כדי לכתוב כאן. אבל, במהלך השנה האחרונה הזדמן לי לעסוק במסגרת עבודתי בנושא שחשוב לי מאוד – בניה במדרונות, והשבוע מאמר שכתבתי בנושא התפרסם סוף סוף בגיליון – המגזין לנושאי תכנון היוצא במסגרת המרכז לעיצוב אורבני בעיריית ירושלים.

בני אדם מעדיפים לחיות במישור. קל יותר לנוע בו, וזול ופשוט יותר לבנות בו. אבל לעיתים הם בוחרים או נאלצים לחיות בהר – מטעמי בטחון, עלות הקרקע או מטעמים אחרים. כך ירושלים התפתחה בהר כי הייתה כנראה פחות נגישה (או מעניינת) עבור מעצמות הסהר הפורה שנאבקו על שליטה במישור ובדרך הים ופחות התעניינו בשוכני ההרים. ומאז שחשיבותה הדתית והלאומית עלתה היא מהווה אבן שואבת לרבים, למרות האתגר הטופוגרפי.

אבל אם במאה השנים הראשונות אחרי היציאה מהחומות נבנו רוב השכונות החדשות על במת ההר המתאפיינת בשיפועים נוחים יחסית, בעשורים האחרונים מתוכננות ונבנות שכונות חדשות בעיר במדרונות בעלי שיפועים קשים מאוד. לכך השפעות דרמטיות על ההליכתיות בהן.

מתוך תובנה זו נולד מאמר זה המנסה להציע גישה שונה לתכנון שכונות במורדות. גישה המאפשרת לבנות שכונות צפופות אך לא דחוסות, קומפקטיות, הליכתיות וטובות לתושביהן.

ניתן לקרוא את המאמר כאן: החיים בשיפוע – על עירוניות במדרונות.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוטרק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.