לאחרונה פורסם בכתב העת השמרני השילוח, מאמר מאת עומר דוסטרי הקורא לשוב לתפיסת ההכרעה שאפיינה את צה”ל בעשורים הראשונים לקיומו. דוסטרי טוען כי בניגוד לתפיסות הרווחות כיום, ניתן ורצוי להכריע את צבאות הטרור באמצעות תמרון יבשתי, בדומה לדרך בה הוכרעו צבאות מצרים, סוריה וירדן במלחמות ישראל.

אני שותף לביקורתו של דוסטרי על השפה המבלבלת והרעיונות הפוסט מודרניים שחדרו לשורות הפיקוד הבכיר של צה”ל בעשרים השנים האחרונות. עד לאחרונה בצה”ל דיברו יותר מדי על אפקטים, הרתעה וצריבת תודעה ופחות מדי על השמדה והכרעה. במקביל, לא ניתן להתעלם מכך שעל אף היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות המרשימות של צה”ל המאפשרות השמדת מטרות רבות בדיוק רב ובקצב גבוה, תוצאות המבצעים הצבאיים בשלושת העשורים האחרונים לא היו מספקות. הם לא הביאו לשקט ארוך טווח ולא אפשרו מינוף יעיל להישגים מדיניים. מדי שנה תקציב צה”ל הולך וגדל, אך התפוקות האסטרטגיות שהוא נותן הולכות ופוחתות.

דוסטרי טוען כי ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להכריע צבאית כוחות בלתי פורמליים (ארגוני גרילה וצבאות טרור). באמצעות מספר מקרי בוחן הוא מבקש להראות כי חזרה לתמרון יבשתי היא הפתרון לבעיות הבטחון של ישראל מול החזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. אך בחינה מהירה מראה כי לא ניתן להשוות בין עזה ולבנון לבין המקרים שנבחנו. במלאיה וקניה שלטו הבריטים במדינה והפעילו בה את עוצמתם בחופשיות ולאורך שנים, כך גם במקרים של הצרפתים באלג’יריה והאמריקאים בדרום וייטנאם. אולם חרף הצלחות אלו, בכל אותן דוגמאות נאלצו כוחות המערב לסגת שנים ספורות לאחר מכן וברוב המקרים הוחלפו באותם כוחות גרילה נגדם נלחמו.

שתי הדוגמאות הנוספות שמביא דוסטרי הן היחידות בהן הושגה הכרעה צבאית מתמשכת וברת קיימא של הטרור – הטרור הטמילי בסרי לנקה והטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. אך דווקא הן מוכיחות עד כמה טענתו של דוסטרי מנותקת מההקשר הישראלי הנוכחי. הבסת הטרור בסרי לנקה ויו”ש הושגה במאמץ רב ובפעילות מתמשכת רבת שנים, ולא במבצע בן שבועות ספורים. אך חשוב מכך – בשתיהן לא הסתיימה נוכחות הכח הצבאי ופעילותו השוטפת עד ימינו אלה. לו ייסגו צה”ל מיו”ש או צבא סרי לנקה מהאזורים הטמיליים, ישובו התנאים להתחדשות הטרור. לא במקרה אלו שני המקרים היחידים מתוך אלו שנבחנו בהם מצליח הצבא לקיים שליטה מתמשכת בשטח – רק באלו מקיימת המדינה זיקה אידיאלוגית, היסטורית ודמוגרפית לשטח מתוכו פועל הטרור. זיקה זו היא המאפשרת לה להתמיד בשליטתה הצבאית על אותו השטח.  

אם כך, תמרון יבשתי אכן יכול להביס את הטרור, אך רק בתנאי שהוא נמשך חודשים ושנים ארוכות וכי לאחריו נשארת נוכחות צבאית רצופה בשטח שטוהר מטרור.

נחזור כעת להמלצתו של דוסטורי. לטענתו, תמרון יבשתי יוכל לסייע לישראל להכריע את אויבה. אילו אויבים? באילו זירות? מה ייחשב כהכרעה? לשאלות בסיסיות אלו הוא לא נותן מענה. לו היה מנסה, היה מגלה כי הדברים אינם כה פשוטים כפי שהיה רוצה לחשוב.

שני איומי צבאות הטרור הרלוונטיים כעת במקרה הישראלי הם חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. ייתכן שבעתיד יתפתח איום דומה גם מסוריה, אך לא זו העת לדון בו. הבה נבחן כל אחת מהזירות האלו והאם תמרון קרקעי יוכל לסייע להשיג בהן הכרעה.

עזה

אין ספק שבכוחו של צה”ל לכבוש את רצועת עזה תוך הסבת נזק משמעותי לחמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. כיבוש זה יושג במחיר כבד של אבידות לכוחותינו ולאוכלוסיה האזרחית בשני הצדדים ויגרור אחריו ביקורת בינלאומית משמעותית, אבל נניח לרגע שישראל תוכל לעמוד בכל אלו וכי העלות שווה את התועלת. כיבוש הרצועה ומיגור החמאס, אין משמעותו חזרה ל-2005, לימים שלפני ההתנתקות, אלא ל-1993, לימים שלפני הסכם אוסלו. כלומר, על חיילי צה”ל יהיה לשבת בתוך מחנות הפליטים ובערים הצפופות לפחות בשנים הראשונות. ישראל תשוב לשלוט על לפחות מיליון וחצי פלסטינים באופן קבוע (ישנן הערכות שונות דבר גודל האוכלוסיה בעזה).

אני לא מכיר אחד מחוץ לשוליו הקיצוניים ביותר של הימין שמעוניין במציאות כזאת.

לבנון

כאן המצב מסובך יותר. תמרון בלבנון יהיה קשה וכואב הרבה יותר בשל גודל השטח, הטופוגרפיה ההררית והמיומנות הצבאית של החזבאללה, אבל גם כאן אני מאמין שצבא נחוש ומיומן יוכל לתמרן בהצלחה ולכבוש כל יעד שיוצב לו. אך מה נשיג בכך?

נניח שהממשלה תטיל על צה”ל לכבוש את דרום לבנון עד הליטני. משתושג המטרה, יעמדו בפני ישראל שתי אפשרויות – לסגת בחזרה לגבול הבינלאומי רק כדי לאפשר לחזבאללה לבנות מחדש את כוחו (כפי שהוא עושה מאז 2006). או להמשיך להחזיק בשטח, ואז החזבאללה יבנה את כוחו מצפון לליטני, מצוייד בלגיטימציה פנימית, ערבית ובינלאומית, אשר להן הוא זקוק נואשות, למאבק ב”כיבוש הישראלי”. נכבוש עד האוואלי, אזי הוא יתמקם מצפון לו. נניח שנחליט לגמור עם החזבאללה אחד ולתמיד, לכבוש את כל לבנון, לחסל את החזבאללה ואז לסגת. כאן כבר יש להטיל ספק כבד ביכולתו של צה”ל להשלים את המשימה, ועל אחת כמה וכמה בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שתינתן לישראל לצורך זה. אבל גם לו יעמוד צה”ל במשימה, החזבאללה ובעלי בריתו יפעלו כנגד כוחות צה”ל משטח סוריה. יהיה צורך לכבוש את כל שטחן של לבנון וסוריה כדי להביס סופית את החזבאללה. זאת בהנחה כי חזבאללה וארגוני טרור אחרים שיפעלו נגד ישראל לא יקבלו מחסה בטורקיה או בעיראק.

לסיכום: תמרון הכרעתי בעזה אפשרי, אך המצב בסופו אינו רצוי לישראל, ואילו בלבנון אפשרי רק תמרון מוגבל, כזה שלא יוכל לשנות את מצב האסטרטגי מול החזבאללה באופן משמעותי, אלא לכל היותר להשיג “הרתעה”.

את התמרון יש לייחד רק להשגת אותן מטרות שאותן הוא יכול להשיג ביעילות: הכרעת צבא קונבציונלי. משימה שלא עומדת על הפרק, אבל החלשת יכולת תמרון מצידנו עשויה דווקא לקרב אותה; כיבוש שטח והרחבת גבולותיה של ישראל; כיבוש שטח והקמת מדינת חסות בו; או להפלת שלטון במדינה עוינת והחלפתו באחר. למעט המשך הרתעת איומים צבאיים על ישראל, אף אחת ממטרות אלו לא עומדת על הפרק בשיח הפוליטי הישראלי.

אז האם עלינו לוותר על יכולות התמרון של צבא היבשה? והאם נגזר עלינו להתפשר או להכנע לדרישות צבאות הטרור? לא ולא.

כדי להתמודד עם צבאות הטרור יש לחזק את מערכי ההגנה שלנו מול הגבולות, לשפר את המענה כנגד איום הרקטות באמצעות פיתוח מערכות יירוט בלייזר יעילות וזולות, ובעיקר לפעול באמצעים אחרים, גלויים וחשאיים, כדי להביס אותם מדינית. במקביל על מדינת ישראל להמשיך ולטפח את צבא היבשה ואת יכולתו לתמרן לעומק האויב, זאת כדי להשאיר בידיה את כל האפשרויות פתוחות, וכדי לקדם שינויים שעלולים להתרחש בשכונה הבלתי יציבה בה אנחנו חיים. את זאת יש להבטיח באמצעות אימונים איכותיים, מאתגרים ותכופים, תורות לחימה מעודכנות וציוד ראוי – ליחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים.

תוספת:

חבר ותיק הפנה אותי בהתכתבות פרטית למאמר מעניין של עופר שלח ולשיחה קצרה איתו. בהם הוא טוען שרק תמרון יסייע לקצר את המערכה. לכאורה זו עמדה הפוכה לגמרי לזאת שהבעתי למעלה, אך לדעתי אין סתירה בין דעותינו. אני בהחלט חושב שהאסטרטגיה של ״הפצץ וקווה לסיום״ (מונח קולע ששאלתי מהבלוג שאלה אסטרטגית של עמר דנק) רק מאריכה את משך המבצעים ולא משיגה הרבה תוצאות. כתבתי את זה בפסקה השניה לעיל.

הטענה שלי היא שגם לו יבוצע תמרון, הוא לא יכריע את חמאס וחזבאללה, אלא אם צה״ל יישאר בשטח שייכבש שנים רבות.

בנוסף, שלח מזכיר בתחילת השיחה שאנחנו משחקים במגרש ההישגים המבצעיים (כמה השמדנו) בשעה שאויבינו משחקים במגרש המדיני (״תראו את הישראלים הרשעים שהורגים נשים וילדים״ כלפי העולם ו-״ירינו עד הרגע האחרון, זהו נצחון אלוהי כנגד היישות הציונית המתפוררת״ כלפיי העולם הערבי). תמרון אגרסיבי משרת את שני הנראטיבים של האויב ומשחק לידיו. לכן שווה לנקוט בו רק אם יש לו (לתמרון) פוטנציאל להכריע את האויב. או אז נרטיב הנצחון האלוהי יספוג מכה קשה והתועלת הכרוכה בהכרעה תהיה שווה כנראה את מחיר הנזק בזירה הבינלאומית.

ייתכן בהחלט שעד להשגת יכולת יירוט רקטות כמעט הרמטית, לא תהיה ברירה, וכדי לקצר את המבצעים יהיה צורך בתמרון, כזה שלא יוכל להכריע, לכן המדיניות צריכה להיות השגת יכולת יירוט שכזו בהקדם האפשרי.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

האם נצחנו?

התשובה הקצרה: אני לא יודע. תשובה קצת יותר ארוכה: זה תלוי את מי שואלים ואיך מגדירים נצחון. ב-1973 הבסנו את המצרים בצורה מוחצת – סיימנו את המלחמה כשחצי מהצבא המצרי מכותר ועומד לגווע בצמא וכשכוחות צה”ל נמצאים 101 ק”מ מקהיר, כשבינם לבין העיר אין כוחות משמעותיים. הדבר לא הפריע למצרים להכריז על נצחון, להקים לכבודו מוזאונים ולקיים בכל שנה צעדות נצחון. מלבד ההבנה המצויינת של אוייבינו שלפעמים תדמית יותר חשובה מהמציאות, ישנם הבדלים בהגדרה מהו נצחון. מבחינת המצרים די היה בחציית תעלת סואץ והשארות כוחות מעברה המזרחי בסיום הלחימה כדי להכריז על נצחון. הסכמתה של ישראל כעבור 6 שנים לוותר על כל חצי האי סיני, עליו סירבה לוותר לפני המלחמה, חזקו את תחושת הנצחון שלהם.

מצד שני, מלחמת לבנון השניה נחוותה על יד שני הצדדים כהפסד ישראלי צורב וכנצחון אלוהי של החזבאללה, אבל בפועל הובילה לתקופת השקט הארוכה והיציבה ביותר בגבול הצפוני מאז שנות השישים.

אז מה עושים עם עזה?

ישראל תקועה מזה עשור בלופ אינסופי של סבבי לחימה בעזה, שאמנם קונים לנו תקופות רגיעה זמניות, אך סופן במפגש עם אויב חזק יותר, אלימות גדולה יותר, אתגר גדול יותר עבור העורף הישראלי ופגיעה חריפה יותר במעמדה של ישראל בעולם. ברמה הטכנו-טקטית אנחנו מוצאים פתרון לכל אתגר שחמאס מציב עבורנו, אבל ברמה האסטרטגית ניכר כי ישראל נמצאת במבוכה מול עזה. 

השיח הציבורי הישראלי ממעט לעסוק בנושאים אסטרטגיים ונראה כי הדיון על עזה נוטה לנוע בין שני קטבים – “כנסו בהם” ו”בואו ננסה לייצב את המצב ולשמור על השקט”. חשיבה אסטרטגית רצינית לא נגררת לחלוקה דיכוטומית ושטחית כזו ועליה לבחון ולנתח את כל החלופות האפשרויות. אלו החלופות שעל השולחן:

הסכם מדיני – חתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ולסיום האלימות בין העמים. כדי לקדם מו”מ לפתרון קבע יהיה צורך לעודד פיוס בין הרשות הפלסטינית (הרש”פ) לבין החמאס, או להכיר בחמאס כשותף לגיטמי למו”מ ולקוות שיהיה מוכן לקיים מו”מ לשלום. הסיכוי שאחד מאלו יקרה נמוך. הסכם מדיני הוא אפשרות לא רצויה בעיני הימין המעוניין לשמור על שליטה ישראלית ביו״ש, אבל גם בעיני רוב השמאל זו לא נחשבת אפשרות מציאותית בימינו. יש לקחת בחשבון שהכשלון הקודם במו”מ לשלום הוביל לאינתיפאדה השניה, וכי כשלון נוסף עלול להוביל לאינתיפאדה נוספת.

הסדרה מול עזה – מו״מ עם החמאס שיניב הסכם שבו תמורת שקט ארוך טווח ישראל תתן תמורות משמעותיות לחמאס, לרבות הקמת נמלי ים ותעופה, הסרת המצור הימי וצעדים נוספים. זו חלופה קוסמת בה ישראל לא נדרשת לשלם מחירים כבדים, ואילו החמאס מצידו לא נאלץ לוותר על סיבת קיומו ועל האידיאולוגיה שלו. אבל היא תלויה בהנחת יסוד מפוקפקת לפיה חמאס יעדיף לנצור את נשקו כדי לשמור את הישגיו בתחום האזרחי. יש הטוענים כי הסבב האחרון נולד בדיוק בגלל הכרעה הפוכה – להעדיף את המאבק האלים על פני הפיתוח האזרחי. 

“כיסוח דשא” – מדיניות של תקיפות שוטפות למניעת התעצמות כגון חיסולי בכירים, השמדת מנהרות ואתרי שליטה, משגרים ונקודות ייצור רקטות. מדיניות כיסוח הדשא מוגבלת על ידי היכולת של חמאס לירות רקטות לשטח ישראל. יש להניח שכל תקיפה ישראלית תלווה בירי תגובה, תוך שימוש בתושבי הדרום כבני ערובה של החמאס למניעת פגיעה בו. החלפת מהלומות כזאת יכולה להתדרדר בקלות לסבב נוסף.

מדיניות הסבבים – המדיניות הקיימת על פיה כל כמה שנים פורץ סבב אלים בו חמאס יורה אלפי רקטות אל ישראל וישראל משמידה תשתיות ופוגעת בפעילי טרור עד ששני הצדדים מסכימים על הפסקת אש. יתרונה בכך שהיא חוסכת מהממשלה את הצורך להסתכן בשינוי המציאות (לכאן או לכאן) תוך הענקת תקופות רגיעה ארוכות לרוב המדינה. חסרונה הוא הפרת השקט במערב הנגב לעיתים מזדמנות ופרצי אלימות שגורמים להפרת השגרה במדינה מדי כמה שנים, אבדות בשני הצדדים, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם והתחזקות של החמאס. 

כיבוש רצועת עזה –  את עזה אפשר לכבוש, אך במחיר של מאות אבדות, של אובדן הלגיטימציה הבינלאומית, והפנימית, וכל זאת עבור מה? יש המציעים בסיום הכיבוש להעביר את עזה לידי הרש”פ. הרש”פ כמובן תסרב, כי לא תרצה להתפס כמשת”פית של ישראל, אבל נניח שתסכים – האם מוסרי להקריב מאות חיילים ישראלים כדי להעביר את עזה מארגון פלסטיני אחד לארגון פלסטיני אחר? לדעתי לא. צעד כזה יוביל אותנו שוב במוקדם או במאוחר למו”מ לשלום מול הפלסטינים שכאמור לא סביר שיסתיים בהסכם, לאור הפערים בין הצדדים, ועלול להתדרדר שוב לעימות כולל מולם. 

אם יסתיים הכיבוש בנסיגה חד צדדית, חמאס יתאושש ויחזור למסלול ההתעצמות שיבשר סבב נוסף לאחר מספר שנים. אם לעומת זאת חמאס לא ישרוד את הכיבוש, יתפוס את מקומו ארגון אחר, כנראה קיצוני יותר, ושוב חזרנו למדיניות הסבבים. 

השארות בשטח לאחר הכיבוש תעניק לנו את התענוג המפוקפק לשלוט מחדש בשני מיליון פלסטינים, לספק להם שירותים ולרדוף אחרי מיידי אבנים בסמטאות מחנות הפליטים. הדרך היחידה להמשיך לשלוט בשטח ללא חיכוך עם האוכלוסיה הוא לגרש אותה במהלך כיבוש הרצועה, אך צעד זה אינו מוסרי ואינו מציאותי.

קל לראות, לנוכח כל החלופות הגרועות, מדוע בוחרת הממשלה, במודע או שלא במודע, להמשיך במדיניות הסבבים. בתנאים הנוכחיים זהו הרע במיעוטו.

האם פתרון טכנולוגי יאפשר תמורה אסטרטגית?

מה בעצם הבעיה שלנו עם עזה? בהכללה הבעיה היא עצמים מעופפים – רקטות, פצמ”רים, בלוני נפץ וכטב”מים הנורים או מוטסים לשטח ישראל על מנת לפגוע באוכלוסיה האזרחית וברכוש. עם סיום מבצע שומר החומות, בצה”ל קראו לאיום הרקטות בעיית הבעיות. אכן, חמאס גם חופר מנהרות תקיפה, מכשיר כוחות קומנדו יבשתיים וימיים ובונה צוללות טרור, אבל אלו איומים שאיתם צה”ל יודע להתמודד במידה גבוהה של הצלחה, ובכל מקרה אלו איומים מקומיים ברובם המהווים חלק מאתגר הבטחון השוטף ואבטחת הגבול. חמאס ללא רקטות ואמצעים מעופפים אחרים הופך מצבא טרור מאיים לארגון טרור ניתן להכלה.

העצמים המעופפים, והרקטות בראשן מאתגרות את המטרה העיקרית של צה”ל – להגן על תושבי ישראל, ואת דרך הפעולה העיקרית שלו – העברת הלחימה לשטח האויב. כשמדובר ברקטות, בניגוד ללחימה ביבשה, העברת הלחימה לשטח האויב לא עוצרת את המשך הפגיעה, בו בזמן, בעורף. 

ירי הרקטות מאפשר לחמאס (ולג’יהאד ולחזבאללה) לטעון לנצחון בכל עימות, מפני שזהו אמצעי שמאפשר להם לפגוע בעורף הישראלי עד דקת הלחימה האחרונה ובכך לייצר סימטריה בינו לבין צה”ל.

כיפת ברזל היא פיתוח טכנולוגי מדהים, אבל היא סובלת משני חסרונות משמעותיים. חסרון טכנולוגי – אחוזי יירוט הקרובים ל-90% הם מעולים, אבל לא מספיקים כשצבאות הטרור יורים אלפי רקטות. החסרון התפיסתי (שגם הוא מבוסס על חסרון טכנולוגי) – אופי היירוט שמתבצע בשטח ישראל ומעל אזורים מאוכלסים מחייב בכל זאת בפגיעה בשגרה באזורים המאויימים. באופן פרדקוסלי, האזעקות שנועדו להגן על הציבור מפני פגיעה פיזית, מעצימות את הפגיעה המנטלית, שהיא ההישג האמיתי של הטרור. רקטה שיורטה או נפלה בשטח פתוח עדיין מכניסה עשרות אלפי למרחבים מוגנים, מבטלת לימודים, סוגרת את נתב”ג וגורמת לחרדות ופוסט טראומה בקרב הציבור.

לו הייתה לנו יכולת ליירט את הרקטות בשיעור הצלחה גבוה מאוד (מעל 99%) ובקרבה למקום שיגורן, כך שהיה מתייתר הצורך באזעקות, אמצעי מיגון ופגיעה בשגרה בעורף, הדינמיקה מול החמאס (וחזבאללה) הייתה משתנה לחלוטין בשלושה מובנים:

יכולת כזו תאפשר לישראל לתקוף באופן חד צדדי את החמאס ללא איום פגיעה שלו בעורף. במצב זה ברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. היא תמנע מראש התדרדרות לסבבי לחימה, כי אם החמאס לא מצליח לאיים על העורף בצורה אפקטיבית, אז לישראל אין סיבה ממשית לתקוף בעזה בהיקפים גדולים. אך יותר מכל, יכולת כזאת תאפשר לישראל למנוע את התעצמותו של חמאס באופן שוטף, בתקיפות נקודתיות, מפני שהחשש מפני תגובת החמאס יוסר. בקיצור, יכולת כזאת תוכל לאפשר לישראל לעבור ממדיניות הסבבים למדיניות כיסוח הדשא, ואם יתפתח בכל זאת סבב ביום מן הימים, להכריע אותו במהירות ללא פגיעה כמעט בעורף.

יכולת כזאת אפשרית – מערכת ליירוט באמצעות לייזר תאפשר ליירט רקטות בשלב הראשון של מעופן, להשמיד פצמ”רים, כטמ”בים ובלוני נפץ לפני שהם חוצים לשטח ישראל. פריצת דרך בתחום התרחשה בשנים האחרונות.

יש אסכולה שטוענת שישראל ממגנת את עצמה לדעת במקום לתקוף ולהכריע את אויביה. אסכולה זו מתנגדת לכיפת ברזל, או למצער רואה בה תמריץ לישראל למתן את תגובותיה לתקיפות האויב. אני מציע לראות במערכת ליירוט בלייזר, לא כמערכת שגורמת להשתבללות של צה”ל לתוך מגננה פסיבית, אלא כמערכת מאפשרת המגדילה את חופש הפעולה שלו. נטרול איום אויבנו על העורף יאפשר לצה”ל לפעול בחופשיות ובתקיפות רבות יותר כנגד האויב, כל זאת תוך צמצום הביקורת הבינלאומית. פיתוח מואץ של המערכת ופריסתה לאורך הגבולות תוביל לשינוי במצב האסטרטגי ובמערכת היחסים בין ישראל לבין אויביה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

כצפוי, הפוסט שבו הצעתי לספח את יהודה ושומרון לישראל גרר תגובות רבות. חלק שיבחו, חלק ביקרו ומספר מגיבים אף העלו טענות טובות שלא ניתן להן מענה בטקסט המקורי. אבל לטובת מי שבמקרה פיספס את הפוסט המקורי, עיקרי הדברים:

פתרון שתי המדינות מת. את ארץ ישראל כבר לא ניתן לחלק – לא בהסכם, בגלל אי היכולת להסכים על סוגיות הליבה (ובעיקר הפליטים וירושלים) ולא בנסיגה חד צדדית, בגלל הנסיון המר שיש לישראלים עם נסיגות חד צדדיות. בנוסף, בכל מתווה, יהיה צורך לפנות עשרות אלפי מתנחלים. מהלך שיעלה עשרות רבות (אם לא מאות) של מיליארדי שקלים ויסכן את שלמותה של החברה הישראלית.

בניגוד למקובל לחשוב, בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון ישנו רוב יהודי מוצק, והמגמות הדמוגרפיות העדכניות מבטיחות כי הרוב הזה יישמר ואף יגדל.

סיפוח יהודה ושומרון יאפשר לפלסטינים לקבל זכויות אזרח מלאות, חלוקה שיוויונית יותר של המשאבים, וחיים בדמוקרטיה שגם אם בלתי מושלמת, עדיין טובה מהמשטרים האחרים במרחב.

את הפוסט זה אייחד להתייחסות לטענות המאתגרות שהעלו המגיבים, אך אני מודה שאין כאן תשובות לכל הטענות וזאת מפני קוצר היריעה.

אם נספח את יו"ש ישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שבה יש רוב יהודי מוצק, חוק שבות ליהודים, מרחב ציבורי שמעוצב ברוח התרבות היהודית והעברית (כולל שפה, ימי מנוחה, מערכת לימודים וכו'), וסמלים לאומיים יהודיים. את כל אלו אנחנו מצליחים לקיים היום בהצלחה יחסית כשבקרבנו חי מיעוט לאומי משמעותי בשיעור של 20%. אם נספח את יו"ש המיעוט הזה יגדל אמנם לכ-30%, אבל זה אומר שעדיין נהנה מרוב מוצק של כ-70% יהודים ומיעוטים פרו ציוניים המהווים רוב פוליטי מוחלט הדרוש כדי להמשיך ולקיים את אופיה היהודי של המדינה. לכן צריך לזכור, הברירה היא לא בין מדינה ללא מיעוט לאומי לבין מדינה עם מיעוט לאומי, אלא בין מדינה עם מיעוט גדול למדינה עם מיעוט מעט יותר גדול, עם שטח גדול יותר ושליטה בטחונית טובה יותר.

אתה מונע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם

נכון, ואני לא מתבייש בכך. לפלסטינים ניתנו הזדמנויות רבות לממש את זכותם להגדרה עצמית והם סירבו לממשן. בהיעדר יכולת להגיע לידי הסכם שלום עם הפלסטינים (ועל זה רובנו כבר מסכימים), מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים ממילא נמצא בהקפאה. מה שאני מציע הוא חלופה למימוש הזכות להגדרה עצמית שמרבית הפלסטינים יוכלו לחיות עימה – לגור במדינה דמוקרטית ומפותחת כלכלית שנותנת אוטונומיה מסוימת למיעוטים הלאומיים בה (מערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפה רשמית וכד').

רק לפני כמה שבועות הסקוטים העדיפו לוותר על זכותם להגדרה עצמית מלאה תמורת ההטבות הכלכליות הכרוכות בחברות באיחוד הבריטי. גם ערביי ישראל ברובם המוחלט מעדיפים לוותר על מגורים במדינת הלאום משלהם תמורת הזכות לגור במדינת ישראל "הגזענית" והמפלה. לכן אני משער שבחשבון סופי מרבית האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש תעדיף להיות חלק ממדינת עולם ראשון על פני מימוש זכותם להגדרה עצמית במדינת עולם שלישי. באמירת אגב, סיפוח יו"ש לא שולל מהפלסטינים אפיקים אחרים למימוש זכותם להגדרה עצמית בחלקים אחרים של פלשתינה ההיסטורית (ירדן ועזה).

הפלסטינים לא יוותרו על זכות השיבה

נכון, הפלסטינים לעולם לא יוותרו בצורה רשמית על זכות השיבה וזו אחת הסיבות העיקריות בגינן הסכם שלום הוא לא אפשרי. אכן, סיפוח יו"ש לישראל לא מאפשר לפלסטינים לחזור למולדתם, אבל מי שמעלים את הטיעון הזה כמכשול בפני תכנית הסיפוח, מתבלבל בין תפיסת המולדת של הפלסטינים לתפיסתנו שלנו. יהודים רואים בכל ארץ ישראל את מולדתם ולכן חזרה אליה והתיישבות ביישוב כלשהו בה, היא מבחינתנו מימוש השיבה לארצנו. החלק ניכר מהפלסטינים לעומת זאת מעוניינים לחזור לכפרים והערים הספציפיים מהם הם ברחו/נעקרו/גורשו. בסקר שנעשה בקרב הפזורה הפלסטינית, מרבית הנשאלים שביקשו לשוב לשטח ישראל הצהירו כי אם לא תהיה אפשרות פיזית לחזור לבתיהם ומקום יישובם המקורי, הם יעדיפו לוותר על מימוש זכות השיבה. לכן, גם אם תוקם מדינה פלסטינית ביו"ש לא יהיה בכך כדי לתת מענה לרצון השיבה של הפלסטינים שגורשו/ברחו/נעקרו מחיפה, יפו, לוד, רמלה ומאות כפרים בשטחי ישראל. כלומר, אין פתרון לזכות השיבה שיהיה מקובל על הפליטים עצמם אלא פתרון שלא מקובל על רוב רובו של הציבור בישראל.

אם הפלסטינים יוכלו לנוע לישראל בחופשיות הטרור יגבר

הטענה הזאת נובעת מקוצר רואי ומראייה טקטית ולא אסטרטגית של המצב. בישראל חיים כמיליון וחצי אזרחים ערבים בעלי זכויות אזרח וחופש תנועה מלא ומשום מה אנחנו לא רואים אותם מתפוצצים במסעדות ואוטובוסים או הורגים יהודים על ימין ועל שמאל. למעשה, שיעור המעורבות של תושבי יו"ש בטרור גבוה פי 50 לפחות משיעור המעורבות של ערביי ישראל בטרור. אותם ערבים ישראלים שכן מעורבים בטרור הם בדרך כלל פלסטינים שהיגרו לישראל במסגרת איחוד משפחות וחיו את רוב חייהם ביו"ש. ערביי יו"ש וערביי ישראל זהים מכל בחינה שהיא כשהדבר היחידי שמבדיל ביניהם הוא שלערביי ישראל יש זכויות אזרח ולתושבי יו"ש אין. ציניים יגידו שלערביי ישראל יש יותר מה להפסיד אם יהיו מעורבים בטרור, אחרים יגידו שכשאתה לא חי תחת משטר דיכוי צבאי, קל לך יותר להשלים עם היותך מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית. כך או כך, מתן זכויות לא יהפוך את ערביי יו"ש משונאים לאוהבים ולא יפתור את הסכסוך, אבל יפחית משמעותית את המוטיבציה שלהם לבצע טרור. עדיין יהיו לנו חברי כנסת מעצבנים כדוגמת חנין זועבי, אבל אני מעדיף עשר חנין זועבי על פני עשרה מחבלים מתאבדים.

אם נספח את יו"ש נצטרך לשלם קצבאות ביטוח לאומי לפלסטינים. הכלכלה תקרוס

אכן, לסיפוח תהיה עלות כספית. קשה להעריך מהי תהיה, לצורך כך יש לערוך מחקר נרחב ומעמיק, אבל אפשר ללמוד מההיסטוריה. ב-1990 אוחדו מזרח גרמניה ומערב גרמניה למדינה אחת. למרות ההבדלים הרבים בין גרמניה לישראל יש גם קווי דמיון – גם שם מדובר היה באיחוד של מדינה עשירה עם מדינה נחשלת. האיחוד הצריך הוצאה כספית גדולה במשך שנים. השנים הראשונות היו קשות וכללו מיתון (בין היתר בגלל טעויות מדיניות שמהן ניתן ללמוד ולא לחזור עליהן), אך המשיך בצמיחה מואצת ובהפיכתה של גרמניה לכלכלה החזקה באירופה. הפערים הכלכליים בין מזרח למערב עדיין קיימים אך הם הצטמצמו משמעותית והם במגמת צמצום מתמשכת.

כשבוחנים את הסיפוח מבחינה כלכלית יש לחשוב עליו כמו על כל פרוייקט כלכלי ולבחון אותו לאור האלטרנטיבות. האלטרנטיבה לסיפוח היקר אינו אפס הוצאה, אלא פינוי התנחלויות – פינוי שכפי שכבר ציינתי, צפוי לעלות לפחות 100 מיליארד שקלים. עכשיו ישאל עצמו הקורא האם הוא מעדיף להשקיע את הסכום האסטרונומי הזה בהרס סיטונאי של בתים, נטישת תשתיות שהושקע בהן ממון רב ובניית בתים חליפיים או בהשקעה ברמת החיים של שכנינו הפלסטינים. השקעה שתניב שיפור דרמטי ברמת החיים שלהם ועשויה להפחית את המוטיבציה שלהם לפנות לדרך הטרור.

אתה לא פותר את הסכסוך אלא מכניס אותו פנימה לישראל

נכון, הסכסוך יימשך. זה נאיבי לחשוב שחתימה על הסכם תסיים את הסכסוך, ולא משנה על מה יחתמו המנהיגים (בהנחה שניתן לחתום על הסכם, ואני לא מאמין שזה אפשרי). הרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן סיימו את הסכסוך בין המדינות באופן רשמי,  אך בפועל ישנו נתק עמוק בין העמים, חרמות ותעמולה אנטישמית וכמעט אפס שיתוף פעולה כלכלי. כל זאת בקרב עמים שלא חיו תחת כיבוש ישראלי, לא טוענים שישראל הוקמה על אדמתם ואשר רובם מעולם לא פגשו ישראלי בימי חייהם. לכן הבחירה היא לא בין סיום הסכסוך או המשכו, אלא בין המשך הסכסוך בין שתי מדינות שעלולות להגרר לעימותים צבאיים לבין הפיכת הסכסוך למאבק אזרחי על זכויות ונראטיבים. אני חוזר שוב – אני מעדיף כל יום את חנין זועבי שמקללת את חיילי צה"ל בעודה חברת כנסת במדינת ישראל על פני מבצעים צבאיים כל שנתיים שמביאים להרג וסבל רב בשני הצדדים. בסוף כנראה ישלימו הפלסטינים עם קיומנו כאן, אבל זה לא יקרה בדור הזה, בטח לא אם הם יחיו מצדה השני של גדר שמפרידה בין עולם ראשון לעולם שלישי.

העולם לא ייתן לנו לספח

העולם יתרגל. במהלך 66 שנות קיומה סיפחה ישראל שטחים מאוכלסים בערבים שלוש פעמים[1]. בכל הפעמים עשתה זאת ישראל באופן חד צדדי וללא הסכמת העולם. בכל שלושת הפעמים, לאחר תקופה קצרה של קשיים דיפלומטיים, העולם התרגל, גם אם לא קיבל. העולם עדיין לא מכיר ברמת הגולן כחלק מישראל ובעיניו גם בכותל המערבי אנחנו כובשים. אפילו מערב ירושלים (!) לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם כבירת ישראל. אז העולם אמנם לא יכיר בסיפוח באופן רשמי, בטח לא בהתחלה, אבל הסיפוח עצמו יהווה את סיומו של משטר הכיבוש והדיכוי הישראלי בשטחים שהוא הוא העוולה הגדולה עליה מתקומם העולם.

אנחנו לא רואים הרבה הפגנות באירופה נגד "כיבוש הגולן" וזה בגלל שבגולן אין בעיה של כיבוש ודיכוי. כל תושבי הגולן זכאים לקבל אזרחות ישראלית וחלקם אף בחר לקבל אותה. אז נכון שהעולם התרגל לכך שאת "אקיבוש" אפשר לפתור רק בדרך של הקמת מדינה פלסטינית, אבל זה לא מחוייב המציאות. עד שנות השמונים דרך המלך לסיום הכיבוש נחשבה להיות חתימת הסכם שלום עם ירדן והחזרת יו"ש אליה. רעיון המדינה הפלסטינית זכה לתהודה בעיקר בעקבות האינתיפאדה הראשונה. לכן כפי שנטש העולם את האופציה הירדנית לטובת אופציה שתי המדינות, כך סביר להניח שהוא ייטוש רעיון זה לטובת מתן זכויות פוליטיות לפלסטינים במסגרת מדינת ישראל.

העלית רעיון יפה אבל איך תיישם אותו בפועל?

בהדרגה. הסיפוח יצליח אם יהיה תוצאתו של תהליך הדרגתי. יש להכין את האוכלוסיות אליו בשום שכל. המקומות הטבעיים להתחיל בהם הם החלה הדרגתית של חוקי ישראל ביו״ש, הסרת מחסומים פנימיים, הגדלת ההיתרים לכניסה לישראל באופן הדרגתי עד כדי מתן חופש תנועה מלא בין יו״ש לישראל. בהמשך תועברנה סמכויות אזרחיות מהמנהל האזרחי לידי משרדי הממשלה. לכל אלו תלווה העברת האחריות הבטחונית ביו״ש מידי צה״ל לידי מג״ב והמשטרה. הסיפוח הרשמי יבוא לאחר כמה שנים ושאלת עיתויו המדויק תלויה בנסיבות שתהיינה ובהזדמנויות שיהיה ניתן לנצל.

הרעיון לספח את יו"ש הוא לא חדש, אבל הוא טרם נחקר לעומק. כשהוא יעלה ברצינות לסדר היום הציבורי ניתן יהיה בקלות רבה יותר לזהות את הפתרונות לבעיות הכרוכות בו. גם את היתרונות הגלומים בו יהיה קל יותר לזהות. בעוד כמה שנים נסתכל על התקופה הזאת ולא נבין איך לא ראינו את הפתרון שעמד לנו מול העיניים כל הזמן הזה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

---

[1] הגליל, המשולש, שפלת יהודה והנגב אחרי מלחמת השחרור; מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים; ורמת הגולן ב-1981.

אני אוהב לחשוב על עצמי כמי שיש לו השקפת עולם קוהרנטית, אבל יש נושא אחד שבו דעותיי שונות באופן מהותי משותפיי להשקפת עולמי. הגיע הזמן להגיד את זה קבל עם ובלוג – פתרון שתי המדינות מת והגיע הזמן לחשוב על חלופות אחרות.

הפתרון המציאותי היחיד שעומד בפנינו הוא סיפוח מלא וחד צדדי של יהודה ושומרון למדינת ישראל תוך מתן זכות הצבעה וזכויות אזרח מלאות לכל התושבים הגרים בו.

הפוסט לא מיועד לכל אחד. הוא לא מיועד למי שחושב שחזרתנו לארץ אבותינו היא תאונה היסטורית, או ש״מה שהיה בעבר היה בעבר״ וכעת אין לדבר עוד על זכויות היסטוריות. הוא גם אינו מיועד למי שמאמין שיהודים שווים יותר או שמגיעות להם יותר זכויות ממי שאינם יהודים.

הוא כן מיועד למי שמצד אחד מכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל (גם אם הזכות הזו לא ממומשת על כולה), אבל גם למי שמאמין בערכים אוניברסליים ומאמין שכל בני האדם נבראו בצלם. שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדתם או זהותם הלאומית.

מרגע שעמדתי על דעתי הפוליטית, תמכתי בפתרון של חלוקת הארץ בין יהודים לפלסטינים. תמיכתי הייתה מבוססת על ההכרה בזכות של הפלסטינים למדינה משלהם לפי עקרון ההגדרה העצמית ובשל הרצון לשמר את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הרבה שנים עברו מאז ובמהלך השנים הללו עמדתי השתנתה בהדרגה עד שעוצבה סופית בשנים האחרונות. בגלל הצורך להסביר את השינוי הדרמטי הזה, ובגלל שאני מניח שמרבית הקוראים של הפוסט מחזיקים בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי, וכיוון שמדובר בנושא שבו לכל אחד יש עמדה מנומקת שמהווה את הבסיס המרכזי לתפיסתו הפוליטית, הפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל. עם הקוראים סליחה.

מתוקף זכותנו ההיסטורית

חזרנו לארץ ישראל כי יש לנו קשר היסטורי, תרבותי (ולחלקנו דתי) לארץ הזו. בויכוח ההיסטורי בין הציונים הטריטוריאליסטים (ששאפו לריבונות יהודית במקום כלשהו, לאו דווקא בישראל) לבין ציוני ציון שחייבו ריבונות יהודית בארץ ישראל, ניצחו האחרונים. הקשר לארץ היה חשוב לאבות הציונים וחשוב עדיין לרוב הישראלים לא פחות מהשאיפה להגדרה עצמית. ויש להודות – הקשר ההיסטורי לארץ ישראל מתמקד בעיקר בחבלי ההר, חבלי יהודה ושומרון. בהם התרחשה מרבית ההיסטוריה היהודית בארץ; בהם  קרו ונכתבו מרבית סיפורי התנ"ך; בהם חיה מרבית האוכלוסיה היהודית לאורך רוב שנות קיומה של עצמאות יהודית בארץ. הגליל, מישור החוף, וודאי הנגב, היו תמיד הפריפריה של ההר שהיה והינו לב הארץ.

עם חידוש הציונות וחזרתנו לארץ אבותינו ואמותינו, שמה התנועה הציונית דגש על חקלאות מודרנית. מסיבה זו, ובגלל הדלילות היחסית באוכלוסיה באזורים אלו, התמקדו פעולות היישוב במישור החוף, בעמקים ובצפון הנגב. הפריפריה הפכה למרכז והמרכז (ההר) לא שוחרר על ידינו אלא 19 שנים לאחר הקמת המדינה. העיכוב הזה לא היה בו כדי לנתק את הזיקה ההיסטורית של העם ליהודה ושומרון. הסיבה היחידה שהחוק הישראלי לא הוחל מייד על יהודה ושומרון כפי שהוחל על ירושלים רבתי (ובהמשך על רמת הגולן) הייתה החשש מאזרוח אוכלוסיה ערבית גדולה. נטפל בחשש זה בהמשך.

לא ניתן יותר לחלק את ארץ ישראל

ההיסטוריון והפוליטיקאי מירון בנבנישתי העז לקבוע עוד בשנות השמונים שאבד הכלח על נסיונות חלוקת הארץ. מספר המתנחלים אז עמד על כ-30,000 בלבד. היום קביעתו נכונה שבעתיים. זה לא משנה אם אנחנו מרוצים ממציאות זו או לא, אבל עלינו להכיר בעובדה כי תנועת ההתנחלות הצליחה לקבוע עובדות בשטח – הם למדו זאת מצויין מהחלוצים שבמו ידיהם קבעו את גבולות מדינת ישראל הצעירה. כיום חיים כ-350,000 מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון ועוד כרבע מיליון בשכונות היהודיות במזרח ירושלים. גם אם נקזז את מאות האלפים שגרים בקרבה לקווי שביתת הנשק של 49' (הקו הירוק), עדיין ניוותר עם אוכלוסיה של כ-100,000 אזרחי ישראל המתגוררים בעומק שטחי יהודה ושומרון. שום ממשלה לא תוכל לפנות מספר מתנחלים כזה. לשם ההשוואה, הפינוי של כ-8,000 מתנחלי רצועת עזה, אזור נטול קדושה, נטול קשר היסטורי עמוק למרבית הישראלים עלה למדינה כ-10 מיליארד שקלים וכמעט שגרם למלחמת אחים. ניסיון לפנות את יהודה ושומרון, ערש העם היהודי, בית למאות אלפי ישראלים, ומרכיב מרכזי בזהות של מיליוני ישראלים, יעלה מעל 100 מיליארד ₪ ועלול להוביל למלחמת אזרחים ולקרע בל יאוחה בחברה הישראלית. הנסיון מראה כי אין לצפות כי נסיגה מיו"ש, תאפשר קיצוץ בהוצאות הבטחון, להיפך, ולכן מימון עלויות הפינוי צפוי לקבור לשנים ארוכות את החלום לחידושה של מדינת הרווחה בישראל.

וזה בתנאי שיתממשו התרחישים האופטימיים ביותר ולאחר הפינוי ישרור שקט וייפסק הטרור. נסיון נסיגות העבר (אוסלו, אוסלו ב', הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה) מראה כי בין שהנסיגה בוצעה בהסכם ובין שבוצעה עד לקו הגבול הבינלאומי, הטרור נמשך והתגבר והוביל למבצעים צבאיים ומלחמות רבות נפגעים בשני הצדדים. הציבור הישראלי כבר לא קונה את הסיסמא "השטחים תמורת שלום" ובצדק. במיוחד לאחר מבצע "צוק איתן" ולאחר נאום הכחשת השואה של אבו מאזן.

חשוב להדגיש כי גבולות שביתת הנשק מעולם לא היו גבול מוכר בינלאומית. מעולם לא התקיימו מדינות שאלו היו גבולותיהן וקו הגבול עצמו לא נשען על הגיון גאוגרפי או דמוגרפי מוצק. קו הגבול מייצג את הישגיהם היחסיים של צבאות ערב ושל צה"ל במלחמת העצמאות ותו לא. לפיכך אין לייחס לו שום חשיבות היסטורית, דמוגרפית או משפטית.

אבל מה עם הדמוגרפיה?

זאת השאלה הקבועה ושאלה שהטרידה גם אותי במשך שנים. הרי אם ביהודה ושומרון היו גרים כמה אלפי פלסטינים, היינו מחילים עליהם את החוק הישראלי מזמן והשליטה בהם הייתה הופכת לקונצנזוס ישראלי ממש כפי שרמת הגולן נמצאת בקונצנזוס. אכן, שאלת הדמוגרפיה היא השאלה הקריטית על פיה יכריעו רוב הישראלים אם ניתן לספח את יו"ש או לא. אין ברירה אלא לצלול לנתונים.

במדינת ישראל התגוררו נכון לסוף שנת 2013 כ-8.1 מיליון תושבים ואזרחים. מתוכם כ-6.5 מיליון יהודים ואחרים¹, המהווים כ-80% מהאוכלוסיה, וכ-1.4 מיליון מוסלמים המהווים כ-17% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסיה היא נוצרים, דרוזים וצ'רקסים המהווים כ-3%.

ביהודה ושומרון התגוררו  ב-2013 לפי פרסומי הלמ"ס הפלסטינית כ-2.7 מיליון פלסטינים. אם נחבר נתונים אלו, נקבל כי לכאורה שיעור היהודים בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון הוא כ-60%. רוב מובהק, אבל בעייתי בכל הנוגע להגדרת אופיה וזהותה של המדינה.

בפועל התמונה כנראה אחרת. בדיקות שנעשו בשנים האחרונות הראו שמספר התושבים הפלסטינים כפי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מנופח בהרבה מהמציאות. בין היתר, נספרו תושבי מזרח ירושלים פעמיים (הן באוכלוסיה הישראלית והן באוכלוסיה הפלסטינית), הפלסטינים מעריכים הגירה חיובית של כ-50,000 איש בשנה, כשהמציאות היא הגירה שלילית של כ-17,000 בשנה. הפלסטינים רושמים פלסטינים שמתגוררים מחוץ ליו"ש ועזה יותר משנה כתושבים, בניגוד לנורמות בינלאומיות (והתושבים הפיקטביים האלו ממשיכים להוליד ילדים חדשים לפי חישובי הפלסטינים), פלסטינים שהיגרו לישראל כחלק מאיחוד משפחות נספרים פעמיים, שיעורי הילודה מנופחים וכן הלאה.

ישנם שלושה נתונים אמינים הנאספים על ידי סוכנויות פלסטיניות עצמאיות שתואמים בדיקות בינלאומיות שמעידים שמספר הפלסטינים הגרים ביו"ש נמוך הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. נתוני הלידה של משרד הבריאות הפלסטיני, נתוני ההרשמה לכיתה א' של משרד החינוך הפלסטיני ומספר המצביעים לפי ועדת הבחירות הפלסטינית, כולם מצביעים על כך כי המספר האמיתי של תושבי יו"ש הפלסטינים עומד על כ-1.6 מיליון "בלבד". כשמשווים זאת למספר המתנחלים (כולל מזרח ירושלים) העומד על כחצי מיליון, אפשר להבין שהתמונה שונה מהותית ממה שנוהגים להציג לנו.

עתה כשמשקללים את מספר התושבים האמיתי ביו"ש, אפשר לראות כי בשטח המשולב של ישראל ויו"ש קיים רוב יהודי של כ-67%. אם מוסיפים לנתון זה, את הנתונים על עלייה בפריון היהודי (החילוני!) וירידה בפריון הערבי (בשנת 2014 מספר הילדים לאישה יהודיה כמעט השתווה למספר הילדים לאישה מוסלמית) ועוד לוקחים בחשבון זרם יציב של עולים למדינת ישראל, נראה כי שיעור זה צפוי להתייצב ואף לגדול בשנים הקרובות. פרץ עלייה פתאומי ובלתי צפוי כפי שקורה אחת לעשור וחצי לערך, עשוי להעלות את הנתון הזה לכ-75%-80% מהאוכלוסיה.

זכות הגדרה עצמית פלסטינית

אחת הטענות של התומכים בפתרון שתי המדינות הוא ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. מולם מתייצבים אלו הטוענים כי הפלסטינים הם 'עם מומצא'. אלו ואלו טועים. גם אם העם הפלסטיני הוא מציאות חדשה בהיסטוריה, לא לנו הזכות והסמכות לתת ציונים לאותנטיות של עמים. הפלסטינים רואים את עצמם כעם וזה תנאי מספיק כדי שהם אכן יהיו עם. מצד שני, היותם עם לא מבטיחה להם זכות הגדרה עצמית בלתי מוגבלת.

כך למשל, גם אם תקום תנועה רחבה בעם היהודי שתדרוש להרחיב את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כך שתכלול את גבולות ההבטחה התנ"כיים מנחל מצרים ועד הפרת, אין להניח מכך שעל הקהילה הבינלאומית להכיר בדרישה זו. במרכז הגליל ישנו רוב מוצק של כ-80% ערבים. האם יעלה על דעתו של מישהו ברוב השפוי להיענות לדרישת עצמאות ערבית בגליל? וודאי שלא. כך גם לגביי דרישה של חלק ניכר מהפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית במקום מדינת ישראל ולא לצידה.

רוצה לומר, את זכותם להגדרה עצמית של הפלסטינים יש לכבד, אך לא חובה לקיימה בכל שטח בו יחפצו ואותו ידרשו. קיימות כיום שתי מדינות פלסטיניות דה פקטו. מדינת עזה שאינה מדינה רשמית, אך מתפקדת ככזו, וממלכת ירדן, שמרבית אוכלוסייתה (70%-80%) הם פלסטינים. לאחר סיום הכיבוש, תוכלנה שתי מדינות אלו להוות ביטוי מספק של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית.

מדינה דו לאומית?

אומרים לנו כי אם שליש מתושבי המדינה יהיו ערבים, כי אז מדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית, וכי ההיסטוריה מראה לנו כי מדינות דו לאומיות מתקשות לשרוד ולשגשג. ואכן ידועות הדוגמאות של יוגוסלביה לשעבר שהתפרקה בתהליך אלים ומדמם, צ'כוסלובקיה שהתפרקה בשקט יחסי ומדינות כמו בלגיה, ספרד והממלכה המאוחדת שמתקשות לשמור על אחדותן על רקע פילוג לאומי ואתני.

אבל אותם המבקרים מפספסים מדינה אחת שכן מוכיחה יכולת לשרוד ולשגשג לאורך זמן למרות קיומו של מיעוט לאומי גדול בקרבה. זוהי מדינת ישראל, שלאורך 66 שנות קיומה משגשגת למרות קיומו של מיעוט ערבי המונה כ-20% אוכלוסייתה. נכון, ישנה אפליה. נכון, לעיתים קיימת עוינות בין יהודים לערבים. אך מי שחושב שהאפליה והעוינות אינם ברי תיקון, צריך לשאול את עצמו האם בנוסף לוויתור על יהודה ושומרון, יש לוותר גם על הגליל, המשולש וצפון הנגב. ומי שחושב שהאפליה והעוינות הם ברי טיפול, צריך להסביר למה הם ברי טיפול עם מיעוט בן 20% ולא עם מיעוט בן 30%.

דווקא תגובת הציבור הערבי להצעתו של ליברמן, להעביר לתחומי המדינה הפלסטינית העתידית את המשולש על תושביו הערבים, מוכיחה כי מדינת ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית המכבדת את מיעוטיה. מרבית הציבור הפלסטיני בישראל מעדיף לחיות כמיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית מאשר לחיות במדינת לאום פלסטינית. גם ביו"ש תושבים רבים אומרים בגלוי כי העדיפו את השלטון הצבאי הישראלי על פני שלטון הרשות הפלסטינית המושחתת. חזקה עליהם כי רבים עוד יותר יעדיפו להיות אזרחים שווי זכויות במסגרת מדינת ישראל מאשר לחיות כנתינים בדיקטטורה חמאסית או פת"חאווית.

הערה אחרונה

אז למה אני חבר במפלגת העבודה למרות שאני תומך לכאורה ברעיונות 'ימניים' של סיפוח יו"ש? ראשית, גם בימין אין מפלגות שתומכות בסיפוח-אזרוח². שנית, אמנם נכון שרבים משייכים את עצמם למחנה פוליטי בהתאם להשקפותיהם המדיניות, אך לי ולרבים אחרים חשוב הרבה יותר השדה הכלכלי-חברתי. ובשדה הזה דעותיי הן שמאליות במובהק. שלישית, האופציה של סיפוח-אזרוח היא לא השקפה ימנית בהכרח. גם השמאל וגם הימין תמיד שאפו להחיל את ריבונותה של ישראל על חלק כמה שיותר גדול מארץ ישראל. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, היו שותפים מנהיגים ואנשי רוח מהשמאל ומהימין להקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. רק לאחר כמה שנים החלו להתחדד הגבולות בין המחנות הפוליטיים סביב שאלת השטחים, שאלה שעד היום מגדירה במידה רבה את גבולות המחנות.

הרצון שלי ושל אחרים כמוני בשמאל להחיל את ריבונותנו על יהודה ושומרון נובעים מערכים הומניסטיים ולאומיים שעומדים בבסיס השמאל הציוני – הכרה בשיוויון ערך האדם ובארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של עם ישראל. החלת הריבונות תהיה עוד צעד בתהליך הארוך של שיבת ציון.

---

1 ההגדרה "אחרים" מתייחסת בעיקר לחלק מעולי ברית המועצת לשעבר שלא מוגדרים כיהודים ע"פ ההלכה אך מהווים חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.

2 אבל ישנם מספר חברי כנסת, פוליטקאים ופובליציסטים מהימין שהביעו תמיכה ברעיונות אלו, ביניהם הנשיא ריבלין, שר הבטחון לשעבר משה ארנס, ח"כ ציפי חוטובלי והפובליציסט אורי אליצור ז"ל. ראו למשל כאן

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

ברוכים הבאים לבלוג שלי. לא בפוסט כזה תכננתי להשיק אותו. הבלוג הזה אמור לעסוק בעיקר בענייני חברה, כלכלה ותכנון, עם פזילה לענייני בטחון לאומי מדי פעם. הפוסט הראשון בבלוג היה אמור, במיטב המסורת של בלוגים, להסביר למה אני כותב. במקום זאת, בחרתי לעסוק בעניין שנמצא על הפרק – תוצאות מבצע עמוד ענן. (בינתיים התקיימו פריימריז בעבודה ובליכוד והחלטה היסטורית באו״ם, אבל כמה ימים במילואים עיכבו פרסום הפוסט הזה).

אני לא מתכוון לנתח את מהלכי המבצע, לשאול האם הפסקת האש הייתה מוצדקת או לנתח את מצבו של החמאס בעקבותיו. אני מעוניין לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבחון מתי הפסקנו לנצח במלחמות ולמה.

רובנו נוהגים למתוח קו מפריד בין מלחמת ששת הימים למלחמות שבאו אחריה, המפריד בין המלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ לבין אלו שהסתיימו בתחושה חמוצה. בכל מלחמות ישראל היו תקלות, ונראה כי במשך השנים האפקטיביות המבצעית של צה״ל נפגעה, אך אני מעוניין לטעון שקו השבר קרה לא אחרי מלחמת ששת הימים אלא מאוחר הרבה יותר, במבצע דין וחשבון בשנת 93. כל מבצע וכל מלחמה מאז, למעט מבצע חומת מגן, נכשלו בטווח הארוך בהשגת יעדיהם.

המשותף לכל המבצעים הללו (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועוד מספר מבצעים בהיקף קטן יותר במהלך העשור האחרון) הוא שמטרתה העיקרית של הלחימה הייתה הפעלת לחץ על האויב ולא הכרעתו. גם המלחמות הקודמות היוו שילוב של פעולה צבאית ומדינית, וכולן הגיעו לידי סיום בעקבות הסדרה מדינית (החלטת או״ם או הסדר אחר), אך ההבדל העיקרי בין מלחמות אלו למבצעי שני העשורים האחרונים הוא שהסדרה המדינית היוותה רק את מנגנון הסיום של הלחימה ולא את מטרתה.

אז איפה הדברים השתבשו? התשובה טמונה ביעדי הלחימה שהוגדרו לצה"ל על ידי הדרג המדיני¹. המלחמות והמבצעים עד מבצע דין וחשבון נוהלו בעיקר לאור יעדים מערכתיים (אופרטיביים), מדידים (כיבוש שטח, השמדת כוחות אויב)². ליעדים מסוג זה שני מאפיינים חשובים:
1. הם אובייקטיביים ולא ניתנים לוויכוח ופרשנות.
2. וחשוב מכך, הסכמת הצד השני אינה דרושה לשם עמידה בהם.

ואילו בשנים האחרונות ניכר שינוי במטרות המבצעים³. המטרה העיקרית שלהם היא להגיע להסדרה. להפעיל לחץ. להגיע להפסקת אש. יעדים בשטח, כגון השמדת כוחות אויב, הפכו ליעד משני ליעד העיקרי שהוא יצירת תנאים להסדרה המדינית.
ומהם המאפיינים של יעדים מסוג זה? בדיוק הפוך מאופיים של יעדים מערכתיים:
1. ניתן לפרש אותם בדרכים שונות – כל צד יכול לטעון לנצחון.
2. הסדרה דורשת הסכמת שני הצדדים.
מכאן נובע שסיומו המוצלח של מבצע, לפי הגדרת המדינאי הישראלי, תלויה בהסכמת הצד שכנגד, האויב. יותר מכך, בסיום כל סבב לחימה יוכל לטעון האויב לנצחונו וכך אכן קורה. בתנאים כאלו, הכרעה אינה אפשרית.

לשינוי עקרוני זה באופי יעדי הלחימה השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לאופי הלחימה. בלחימה אשר מטרתה השגת יעדים אופרטיביים, ישאף המתכנן הצבאי לפעולה חדה ומהירה הממקסמת את הנזק לאויב ומצמצמת את משך הלחימה. לעומתה, בלחימה אשר מטרתה השגת הסדרה, תתוכנן פעולה מדורגת המפעילה לחץ צבאי מתמשך, הולך וגובר על הנהגת האויב במטרתה לשכנע אותה שעליה להסכים להסדרה. בפעולה כזאת במוקדם או מאוחר "תיגמרנה" מטרות צבאיות טהורות ויהיה הכרח לפגוע ביעדים סמי-צבאיים ובסמלי שלטון. בשלב זה מתחילים בדר"כ להיפגע אזרחי האויב במספר מדאיג. לזה קוראים בעברית צחה – התשה.

ומה הבעיה עם זה? את האויבים שלנו קשה להתיש. ויש סיבות טובות לכך.

הטיעון הרווח בנוגע לכח העמידה של אויבנו הוא כי תפיסת הזמן בתרבות הערבית שונה משלנו – הערבים ניחנים בתפיסה היסטורית יותר של הזמן המקנה להם פרספקטיבה שונה ומחסנת אותם בפני קשיי ההווה. בהקשר הזה מושמעים גם ציטוטים של מנהיגים ערביים המתגאים בקידוש המוות אצל המוסלמים לעומת קידוש החיים אצל היהודים, לדוגמא כאן (החל מ-1:59).

בכל זאת, הייתי רוצה להציע כמה הסברים אחרים, ניטרליים לסוגיות דת ותרבות, לסיבות בגינן לאויבנו קל יותר לעמוד במבחן התשה לעומתנו.
סיבה אחת היא ההבדלים במטרות. מאז קום המדינה, מטרת אויבנו היא להשמיד את מדינת ישראל, או למצער, להשיג ממנה ויתורים טריטוריאליים. מטרתנו לעומת זאת היא למנוע מהם השגת יעדים אלו ולהגן על בטחונם ושלומם של אזרחינו⁴.

במילים אחרות, אנחנו מגנים על הסטטוס קוו ואילו אויבנו שואפים לשנותו. מטבע הדברים מי שמציב לעצמו מטרה נכון יותר לקבל בהבנה קשיים בדרך להשגתה מאשר מי ש"רק" מנסה לשמר את אורח חייו הנוכחי. בעוד חמאס וחיזבאללה נכונים לסבול בכדי להשיג את מטרותיהם, מטרתנו היא למנוע מעצמנו סבל ומכאוב. כלומר, מבחינתנו כל סבב לחימה וכל אקט אלים בין סבבים, הגורם לפגיעה בנפש בישראל, הוא כישלון והפרעה לסטטוס קוו ואילו מבחינת אויבנו כל אקט כזה הוא שלב (מוצלח או כושל) בדרך להשגת מטרתם. גם אנחנו, בחצי הראשון של המאה העשרים היינו נכונים לשלם מחירים קשים באיכות חיינו ובאבדות בכדי להקים כאן מדינה, ולעומת זאת לבריטים היה סף סבל נמוך יותר שהוביל אותם בסופו של דבר להחלטתם לסיים את המנדט ולעזוב את ארץ ישראל⁵.

הסיבה השנייה בגללה לסיכוי הנמוך שלנו להתיש את אויבנו הוא הסיטואציה הבינלאומית הבעייתית בה אנחנו ניצבים וההסלמה הגוברת בפעולות אויבנו עם כל הסלמה.

המציאות היא שאם אנחנו מבליגים ומגיבים במתינות להתקפות עלינו, אנחנו מעודדים בכך את המשך התקפות אלו, ואם אנחנו מחליטים להחריף את פעולותינו, אנו חושפים את עצמנו לשני סיכונים – מחד התגברות משמעותית בכמות ההתקפות במהלך סבב הלחימה המביא ליותר אבדות ונזקים בצד שלנו, ומאידך, נזקים בזירה הבינלאומית.

מכל הסיבות הללו, נידונים מבצעים מסוג עופרת יצוקה ועמוד ענן "לקנות" לנו שקט לכל היותר לפרק זמן של שנה-שנתיים עד שהאירועים יגרמו להסלמה נוספת ויחייבו מבצע נוסף.

הדרך היחידה לעצור לחלוטין את ירי הרקטות מעזה הוא על ידי הצבת יעד מערכתי בפני צה"ל – לכבוש את רצועת עזה ולמוטט את שלטון החמאס. להערכתי צה"ל מסוגל להשיג יעד זה בתוך פחות מ-24 שעות של פעולה קרקעית נחושה. עם זאת, צעד זה יחייב את חזרתנו לשליטה ישירה ברצועת עזה וחזרה למצב ששרר בה עד ביצוע הסכמי אוסלו ב-1994.

משמעותה היא קבלת אחריות מלאה לאוכלוסיה אזרחית המונה כ-1 מיליון תושבים, פגיעה משמעותית לישראל בזירה הבינלאומית, וחזרה לדפוס הטרור של פגיעה בכוחות צה"ל המחזיקים ברצועה. שליטה מחודשת בעזה תנקז משאבים וכוחות צה"ל שיקשו עוד יותר את משימתו העיקרית שהיא להתכונן למלחמה רחבת היקף מול הצבאות והארגונים המקיפים אותנו.

הקורא הנבון יבקש בשלב זה להשוות בין עזה לבין לבנון בה הושגה רגיעה ארוכת שנים מול חיזבאללה. אכן בלבנון הושגה רגיעה אך זו נבעה לא מהצלחה צבאית של ישראל אלא מהנזק הרב שהיא גרמה לתשתיות בלבנון ולכלכלה הלבנונית – נזק שגרם לפלגים הלבנוניים השונים ללחוץ על החיזבאללה לנצור את נשקו⁶.

לחץ כזה אינו קיים בעזה. להיפך, בעזה הארגונים האופוזיציוניים לחמאס (הג'יהאד האיסלמאי והארגונים הסלפיים השונים) לוחצים להסלים את הלחימה מול ישראל. זה מוביל אותי לדרך השנייה, והמועדפת, להשגת רגיעה ארוכת טווח מול עזה – לדאוג שיהיה להם מה להפסיד. האינטרס המוסרי והפרגמטי של ישראל מול עזה הוא לדאוג לפיתוחה הכלכלי. פיתוח שיושג בין היתר על ידי הסרת המצור הימי (והגבלתו לפשיטות, מבוססות מודיעין מדויק, על ספינות נושאות נשק), הקמת נמל מים עמוקים ופיתוח אזורי תעשייה בעזה. רק שיפור משמעותי בתנאי החיים של העזתים ייצור לחמאס אינטרס לנצור את האש ולרסן את הארגונים האחרים. כאמור, זו גם בחירה מוסרית מול תושבי עזה, על חייהם היינו אחראיים במרבית 45 השנים האחרונות. עוד על כך בפוסט המעולה של הינשוף.

המסקנה – על מדינת ישראל להימנע מלהיכנס לעימותים צבאיים בהם היא אינה יכולה להשיג הכרעה.

בסכסוכים בהם לא ניתן להגיע להכרעה חד משמעית, יש לפעול במודל מכסחת הדשא – פעולות בטחון שוטף הכוללות סיכולים ממוקדים של חוליות טרור המתכוונות לפעול ושל דרגי פיקוד כשיש הזדמנות לכך. בהתאם למודל זה, מבצע עמוד ענן, היה אמור להסתיים בבוקר יום חמישי לאחר שחוסל ג'עברי והושמדה רוב יכולת שיגור הרקטות מהרצועה.

ובנימה אחרת, ביום שני הקרוב תשיק מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. זוהי כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית בישראל שמפלגה הטוענת לשלטון מציגה תכנית כלכלית- חברתית מקיפה, ומפורטת, הכוללת מספרים ומקורות תקציביים. הפוסט הבא שלי יסקור את עיקרי התכנית וינתח את מעלותיה וחסרונותיה.

---

1 חלק מיעדי המלחמות הוגדרו רק במהלכן ולא מראש.

2 מבצעים ומלחמות עד 1982 ומבצע חומת מגן:
מבצע סיני: כיבוש סיני.
מלחמת ששת הימים: כיבוש סיני, עזה, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. השמדת עיקר כוחם של הצבאות הערביים.
מלחמת יום כיפור: בלימת ההתקפות הסורית והמצרית; הגעה לטווח תותחים מדמשק; צליחת תעלת סואץ וכיתור הארמיה ה-3.
מלחמת לבנון הראשונה: הגעה לכביש דמשק-ביירות; סילוק הפת"ח מלבנון.
מבצע חומת מגן: כיבוש הערים הפלסטיניות; תפיסת מחבלים או הריגתם.

3 מלחמות ומבצעים החל משנת 1993, לא כולל מבצע חומת מגן:
מבצע דין וחשבון: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מבצע ענבי זעם: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
מלחמת לבנון השניה: פגיעה בארגון החיזבאללה; השגת הסדרה בין מדינתית בין ישראל ללבנון.
מבצע עופרת יצוקה: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.
מבצע עמוד ענן: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.

4 יוצאת דופן היא מלחמת ששת הימים, בה ישראל היא זו ששינתה את הסטטוס קוו לטובתה. עם זאת, המלחמה נפתחה כיוזמה ערבית להשמדת ישראל או החלשתה. וסביר להניח שאילוא ריכוז הכוחות הערביים בגבולות ישראל והמצור על מיצרי טיראן, לא הייתה ישראל כובשת שטחים אלו לעולם.

5 אני מפשט ומדלג על תהליכי הדה-קולוניזציה שעברו על העולם בתקופה זו ועל ההשפעה של מוראות השואה על דעת הקהל הבינלאומית בנושא ארץ ישראל.

6 אני טוען שהישגי מלחמת לבנון השנייה הושגו למרות רוב המהלכים הצבאיים ולא כתוצאה ישירה שלהם.