לביקורת תכנית הדיור של שקד – חלק ב'

בשבוע שעבר פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים.

ברשומה הקודמת ניתחתי את הנחות היסוד של התכנית המצביעות על פער משמעותי בין כמות הדירות הדרושות לבין כמות הדירות הנבנות כל שנה. הראיתי שהפער קטן באופן משמעותי מהמתואר בתכנית מה שמעיד על רשלנות מצד כותביה. 

אבל פה יש לי חובה לא נעימה לקיים: כפי שהצוות של שקד טעה בכמות הדירות הנבנות (כ-47,000 בשנה בממוצע בעשור האחרון לעומת  30,000 כפי שמופיע בתכנית), כך גם אני טעיתי והתרשלתי. במקום להביא בחשבון את מספר משקי הבית החדשים, בדקתי את מספר המשפחות. הנחתי, בטעות, כי יחידים נספרים כמשפחות בנות אדם אחד, ולא כך. כשבוחנים את כמות משקי הבית הנוספים כל שנה, הנתון תואם את זה שמופיע בתכנית שקד – כ-52,000 משקי בית נוספו בשנה בממוצע בעשור האחרון.

בכל מקרה, ההמלצות בתכנית רלוונטיות כך או כך, גם אם בעוצמות שונות. התכנית ממליצה על 11 צעדי מדיניות בתחום שונים. הצעדים מפורטים בצורה מאוד כללית, כך שקשה לרדת לעומק הדברים ולהבין למה בדיוק כיוונו כותביה. מידת התועלת החברתית* של הצעדים השונים תלויה הרבה בפרטים הקטנים שלא בהכרח ניתן להבין מהאמירות הכלליות המופיעות בתכנית. לכן עשיתי כמיטב יכולתי להבין את כוונת התכנית ובמקומות בהם היא לא מפורטת מספיק, לשפוט אותה לכף הזכות.

  1. ניהול קרקעות – פירוק הרשות למקרקעי ישראל:
    התכנית מציעה לפרק את רמ”י ולהפריט את ניהול קרקעות המדינה לחברות פרטיות. מבירור שערכתי עם אחד מכותבי התכנית הכוונה היא להפריט אך ורק את ניהול הקרקעות ולא את הבעלות שתשאר בידי המדינה. ראוי לציין שהמשך הבעלות על קרקעות המדינה בידי המדינה הוא אחד הנושאים היחידים בהם הציונות הדתית והשמאל החברתי רואים, עדיין, עין בעין. עוד ב-2009 חברו רבים מבני ובנות הציונות הדתית, לרבות תנועת בני עקיבא, למאבק מוצלח נגד חוק להפרטת הקרקעות שיזם אז נתניהו, תחת הכותרת “והארץ לא תמכר לצמיתות”. נקווה שיישאר כך גם בעתיד.
  2. חיזוק הועדות המחוזיות והתניית תכנון בתקצוב:
    הסעיף כולל מספר הצהרות כשהמשמעותית מביניהן היא להפוך את הועדה המחוזית ל-one stop shop.
    הכוונה חיובית ומתבקשת, אבל נסיונות כאלו, גם בתחום התכנון והבניה (למשל הקמת מכוני הבקרה בתחום רישוי הבניה) נוטות בדר”כ להכשל אלא אם מאחוריהם עומדים שינויים מבניים משמעותיים. עוד על כך בהמשך.
  3. תכנון מפורט ופיתוח על-ידי גורמים פרטיים:
    הכוונה כאן, כדי לייעל תהליכים, היא שהתכנון והביצוע של שכונות שלמות יהיו בידי יזם אחד שיבנה את מבני המגורים, הכבישים, הגינות ומוסדות הציבור. שיטה כזו כנראה תהיה יעילה ומהירה יותר מהשיטה הנהוגה היום, אבל היא תוביל להעצמת התופעה של שכונות סינתטיות, משוכפלות ומשעממות שצצות בארצנו בעשורים האחרונים. שכונה בריאה, תוססת, מלאת חיים ומבוקשת היא שכונה שנבנית על ידי מאות גורמים בתהליך הדרגתי המייצר מגוון, עניין ואופי ייחודי. בניינים ושכונות הם לא רק מחסני מגורים אלא גם, ובעיקר סביבת חיים שתשאר איתנו מאות שנים קדימה. במקום זאת אציע שיטה הפוכה – המדינה תבנה, באמצעות גורם אחד את כל תשתיות השכונה, ואילו בניית המבנים הפרטיים תימסר לידי מאות יזמים, קבלנים קטנים, קבוצות רכישה ויחידים שביחד ייצרו מרקם מעניין ותוסס.
  4. תיקון עיוותים בשרשת הערך של השלטון המרכזי:
    הניסוח עצמו לא ברור לבני אדם (כלומר למי שאינו כלכלן), אבל הכוונה המרכזית היא היא לאחד את משרד השיכון ומשרד הפנים. האבחנה נכונה – סמכויות התכנון מפוזרות בידי כמה משרדים, אבל התכנית לא הולכת מספיק רחוק בנקודה הזאת. מה שדרוש הוא לא להוסיף למשרד הפנים העמוס גם כך עוד סמכויות ותפקידים, אלא להקים משרד לתכנון. המשרד ייקח את כל סמכויות התכנון ממשרד הפנים, השיכון, רמ”י, התחבורה, האנרגיה והחקלאות, וכן את האחריות על בניית מוסדות חינוך ובריאות ממשרדי החינוך והבריאות ויאורגן כך שהתכנון יהיה הוליסטי וכוללני. כתבתי על זה בעבר כאן ו-כאן.
  5. תיקון עיוותים בשרשרת הערך של השלטן המקומי:
    החלק הראשון המציע שינויים בועדות המחוזיות והקמת ועדות אזוריות לא ברור, אז אתמקד בחלק השני המדבר על צמצום הפער בין הארנונה למגורים לבין הארנונה לעסקים. גם כאן האבחנה נכונה – כיום כל תושב שנוסף לעיר גורם להפסד לתקציב הרשות. זאת מפני שעלות השירותים שצורך כל תושב גבוהה מסכום הארנונה שהוא משלם (בממוצע כמובן). לכן ראשי ערים מעדיפים לבנות שטחי תעסוקה (שמניבים ארנונה גבוהה ולא צורכים כמעט שירותים עירוניים) על פני בניית דירות. אני מבין מתכנית שקד שהכוונה היא להעלות את שיעור הארנונה למגורים כך שהתמריץ השלילי לתוספת מגורים יירד. צעד כזה יגרום לחיזוק רשויות חזקות והחלשת החלשות, ובמיוחד הרשויות בפריפריה. זאת, בין השאר, מפני שהמדינה מחייבת את העיריות להעניק הנחות בארנונה לבעלי הכנסות נמוכות, אך לא מפצה את העיריות על אובדן ההכנסה. ככל שבעיר תושבים עניים יותר, כך העלאת שיעורי הארנונה תניב פחות תוספת הכנסה לרשות המקומית. כך בירושלים לדוגמא שיעור גבוה של מקבלי הנחה בארנונה, שיעורי הארנונה מהגבוהים במדינה והכנסות מארנונה יחסית נמוכות. הפתרון בעיני הוא לבטל את הארנונה, הפרטית והעסקית ולהחליפה בהקצבה זהה וקבועה פר תושב מהממשלה שתמומן ע”י העלאת מס ההכנסה. נטל המס בהצעה זו לא יעלה כלל, אבל מאות מנגנוני גביית מסים יתייתרו ויחסכו לכולנו בירוקרטיה ולרשויות הוצאות רבות. גם על הצעה זו הרחבתי בעבר כאן.

את צעדים 6-11 אנתח ברשומה הבאה.


*בתועלת חברתית אני מתכוון לשני היבטים – עד כמה הצעדים אפקטיביים בהשגת מטרת המוצהרת, ועד כמה צודקים מבחינה חברתית ומוסרית.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

לאן נעלמו חצי מיליון חסרי בית? – לביקורת תכנית הדיור של שקד – חלק א'

שלשום פרסמה ח״כ איילת שקד תכנית להורדת מחירי הדיור. צריך לברך את שקד ואת מפלגת ימינה שטרחו לפרסם תכנית מפורטת עם אמירות ברורות מעבר ל״רק לא ביבי״ או ״רק ביבי״ – דבר שהפך לנדיר במערכות הבחירות האחרונות. כשיש תכניות אפשר להעלות את רמת הדיון מהססמאות הנבובות והרכילות האישית לרמת התוכן והאידיאולוגיה. דרך התכניות אפשר לברר את ערכי המפלגות, את מידת הרצינות שבה הם מתייחסים להבטחות הבחירות שלהם ולקיים דיון אמיתי על הנושאים. ספויילר: לצערי חלקים בתכנית מעידים על חובבנות, שלא לומר רשלנות מצד שקד ויועציה.

בשתי הרשומות הבאות אתייחס להנחות היסוד של התכנית ול-11 צעדי המדיניות שהיא מציעה.

התכוונתי לגשת מייד לפרטי התכנית, אבל אני חייב להתעכב על המשפט הראשון בה שמציב שתי הנחוד יסוד שעליהן מבוססת כל התכנית. לפי שקד מחירי הדיור עולים בגלל בעיה קלאסית של ביקוש והיצע – פחות מדי דירות על יותר מדי משפחות. ליתר דיוק, לדבריה נוספות כל שנה 50,000 משפחות בעוד שנבנות רק 30,000 דירות חדשות. מה שמעלה את השאלה הברורה – איפה כל ההומלסים? אם הנתונים האלו נכונים, היו אמורות להפוך בעשור האחרון 200,000 משפחות לחסרות בית, או לחילופין היינו אמורים לראות משפחות רבות שחיות אצל ההורים או חולקות דירות עם משפחות אחרות, משל היינו ברית המועצות.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשור האחרון נוספו 340,000 משפחות, כלומר כ-34,000 משפחות בשנה בממוצע, ולא 50,000 כפי שטוענת שקד. עוד לפי הלמ״ס החל משנת 2010 ועד 2019 גדל מספר הדירות שנבנו מכ-33,000 בשנה ליותר מ-50,000 בשנה. כלומר בכל אחת מהשנים האלו גדל מספר הדירות יותר מהגידול במספר המשפחות. בעשור האחרון אין בעיה של היצע דירות, אלא אם כבר, עודף היצע ברור שהיה אמור לגרום למחירי הדיור לרדת. 

מתמיהה כיצד מפלגה שמתיימרת לעסוק בעיקר בכלכלה, המציגה ספרים ותוכניות עבודה טועה בנתונים כל כך בסיסיים, בניתוח המציאות ובונה על בסיס זה שורה של המלצות.  

עריכה: אומרים שהפוסל, במומו פוסל. והיום הסתבר שהכלל הזה לא פסח גם עליי. כשביצעתי את חישוביי בחרתי למנות את מספר המשפחות ולא את מספר משקי הבית, כפי שמצויין בתכנית שקד. עשיתי זאת כדי להתחשב בתופעה אפשרית של משקי בית בהם חיים יותר ממשפחה אחת. הנחתי כי קיימות יותר משפחות מאשר משקי בית וכי לכן הנתונים שאציג יהיו מחמירים יותר מנתון משקי הבית – טעיתי. מסתבר שרווקים החיים לבד או עם שותפים לא נספרים כמשפחות ולכן למעשה מספר משקי הבית גדול ממספר המשפחות. בהתחשב בנתונים הנכונים יוצא כי בעשור האחרון נוספו בממוצע כל שנה כ-52,000 משקי בית וכ-47,000 דירות חדשות. דבר המצביע על עודף קל לטובת צד הביקוש. אז אמנם טעיתי, אבל גם איילת שקד ויועציה טעו כשטענו שנבנות רק 30,000 דירות בשנה. אני עדיין מאחורי הניתוח שיוצג בהמשך ולכן בחרתי שלא לערוך אותו למעט התאמות קלות. סוף עריכה.

אז למה לא יורדים המחירים? מפני שמלכתחילה מחירי הדיור לא עלו בגלל מחסור בדירות. בניגוד לתובנה המקובלת על פיה מחירי הדירות תמיד עולים, במשך עשור שלם בין 1997 ל-2007 הייתה ירידה איטית אך מתמשכת במחירי הדיור. אלו התחילו לעלות שוב רק ב-2008. מה קרה באותה שנה? התפוצצות בועת הנדל״ן בארה״ב ומשבר הסאב פריים גררו את כל העולם למשבר הכללי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. כדי להתמודד עם המשבר הורידו כל הבנקים המרכזיים בעולם, כולל ישראל, את הריבית בחדות. בישראל למשל ירדה הריבית משיעור של 4.3% ערב המשבר עד לרמה של 0.1% כיום. הורדת הריבית שנועדה לעודד השקעות והתנעת המשק מחדש הפכה אפיקי חסכון סולידיים ללא משתלמים מצד אחד, ולקיחת משכנתאות למימון רכישת דירות למאוד זולות וקורצות למשקיעים. התוצאה הייתה זרימה משמעותית של הון אל שוק הנדל״ן שבאופן טבעי הובילה לעליית מחירים. 

נסכם עד כה:
א. אין בעיית היצע של דירות.  עריכה: קיימת בעיית היצע קלה.
ב. אכן נוצר עודף ביקוש. אך הביקוש הזה לא מתבטא בעודף משפחות ביחס לכמות הדירות, אלא בגידול בסכום הכסף שמופנה לשוק הנדל״ן. וכשיותר כסף פוגש מספר זהה של מוצרים, המחיר של כל מוצר עולה. 

מסקנה: כדי להוריד את מחירי הדיור יש לטפל בכמות הכסף ולא בכמות הדירות (כל עוד נבנות דירות במספר שווה או גדול לגידול במספר המשפחות משקי הבית).

יש צורך ברפורמה במערכת התכנון, הבניה והשלטון המקומי כפי שמציעה שקד, אבל לא כדי להוריד את מחירי הדיור אלא כדי לספק לישראלים סביבות דיור איכותיות, נעימות, נטולות פקקי תנועה ואעז לומר, יפות. 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן כמה מילים על איך בכל זאת אפשר להוריד את מחירי הדיור. הפתרון הפשוט הוא להעלות בחזרה את הריבית – זה אחד מהצעדים שמציע פרופ׳ ירון זליכה המתמודד בראשות המפלגה הכלכלית החדשה. פשוט אבל לא חכם. עליית הריבית מקשה על פתיחת עסקים חדשים ועל הגדלת עסקים קיימים, היא פוגעת בצמיחה והיא מגדילה את הפערים בין עשירים לעניים (זה קורה מפני שככל שהריבית גדולה צוברים בעלי ההון תשואות ואילו בעלי החובות צוברים ריבית על חובם). עליית הריבית משפיעה לא רק על שוק הנדל״ן אבל גם על שאר המשק. לכן כדי לאפשר למשק להתאושש מהמשבר הכלכלי שנגרם בעקבות מגיפת הקורונה ובמקביל לדכא את ביקושי היתר לדירות חייבים להפריד בין השווקים. דרך אחת לעשות זאת היא ע״י הגבלה של סכום המשכנתאות שיכולים הבנקים להעניק. ניתן לקבוע סכום מקסימלי ולהורידו בהדרגה במשך כמה שנים בצורה שתחייב את מחירי הדיור לרדת. כתבתי על זה בעבר בהרחבה כאן וכאן

המקור לעליות המחירים הוא לא סוד הגלוי ליודעי דבר. כלכלנים ופוליטיקאים רבים מבינים זאת, אך הם חוששים. הורדת מחירי הדיור בצורה משמעותית, אם תעשה בצורה לא זהירה יכולה לגרום לכלכלה לקרוס. היא תכעיס את בעלי הנכסים שלפתע ערך נכסיהם יירד ואת הבנקים שאחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם – מתן משכנתאות, ייפגע. היא גם מחייבת התעסקות בנושאים משעממים כמו ריבית, משכנתאות והקצאת אשראי במקום בתכניות גרנדיוזיות וסקסיות כמו מחיר למשתכן, דירה להשכיר, מע״מ אפס ושאר הבלים בלתי יעילים. ממי שמתיימר להיות פורץ דרך, מעמיק, ואמיץ כמו נפתלי בנט ומפלגתו מצופה להתמודד עם הגורמים האמיתיים לעליית מחירי הדיור, ולא לחפש פתרונות מתחת לפנס.

אבל למרות שהנחות היסוד של תכנית הדיור של שקד תלושות מהמציאות, עדיין יש טעם לנתח את המלצותיה, ועל כך ברשומה הבאה. 

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

העיר האוטופית שלי

מגזין פיגומים – מגזין שנע בין סוציאליזם לסוציאל דמוקרטיה, ביקש מקוראיו לכתוב על העיר האוטופית כפי שהם רואים אותה, לקראת הוצאת גיליונו הבא. אני עוסק הרבה, בעבודה היומיומית שלי, וגם מעבר לה, בעיר הטובה, הנכונה, ה״עירונית״, אבל אני מודה שמעולם לא ישבתי לנסח לעצמי מהי עיר אוטופית, אך בתור אדריכל שהוא גם סוציאל דמוקרט לא יכולתי להשתמט מהמלאכה.

נתחיל בקביעה שפני העיר הן כפני החברה ולהיפך. העיר מהווה הרקע והמצע לפעולות של היחידים המהווים את החברה ובתורה מתעצבת על ידי פעולותיהם. לכן העיר האוטופית צריכה לסייע בהגשמת החברה האוטופית כפי שאני תופס אותה.

בראש ובראשונה העיר מתאפיינת בריבוי הזדמנויות למפגש בין אנשים. ההזדמנויות האלו הן כוחה של העיר וסיבת המשיכה אליה. אנשים מגיעים לעיר בגלל אפשרויות הלימודים, התעסוקה, מציאת בני זוג, הפנאי והבילוי שבה. לכן העיר האוטופית צריכה למקסם את ההזדמנויות האלו ע״י עידוד קשרים בין תושביה וחברי קהילות שונות החיות בה. העיר האוטופית תעודד מפגשים במרחבים ציבוריים משותפים – מרחבים בהם המפגשים נעשים כמה שיותר על בסיס שיוויוני ופחות ככל האפשר כחלק מיחסי מוכר-לקוח.

העיר המודרנית מתקשה לספק חיי קהילה עשירים כפי שמתקיימים בצורות יישוב אחרות, אבל אין זו גזירת גורל. העיר האוטופית תקל על תושביה לגבש קהילות על בסיס שכונתי, תוך יצירת שכונות ותתי שכונות מוגדרות המאורגנות סביב מוסדות קהילתיים ומרחבים ציבוריים אינטימיים.

העיר האוטופית תהווה מצע לחלוקה שיוויונית ככל האפשר של העושר. היא תעשה זאת ע״י עידוד עסקים קטנים ברחוב; הבטחת מלאי נרחב של דיור ציבורי בר השגה; על ידי מניעת ספסור בנדל״ן והפיכתו למכשיר השקעה ספקולטיבי (בניגוד להשקעה מניבת תשואה קבועה שהיא כלי חשוב לאחזקת הון על ידי המעמד הבינוני); ועל ידי אספקת שירותים עירוניים נרחבים ובאיכות טובה, לרבות תחבורה ציבורית מעולה, שימתנו את ההשפעה של פערי הכנסה על איכות החיים של תושביה.

העיר האוטופית תעודד דרך חיים דמוקרטית, תוך לקיחת אחריות של התושבים על סביבתם ועל עיצוב המדינות העירונית ברמות השונות, תוך מתן מידה של אוטונומיות לשכונות ולתתי השכונות. אלו גם יחזקו את הפן הקהילתי בעיר.

העיר האוטופית תהיה מבוססת על ההבנה שאנחנו חיים בעולם סופי שמשאביו מוגבלים ולכן תתאפיין בחסכון במשאבים ובעיקר חסכון בקרקע, בחומרי גלם ובאנרגיה. לשם כך העיר האוטופית תהיה צפופה וקומפקטית; התנועה בה תתבסס בעיקרה על הליכה, רכיבה ותחבורה ציבורית; בנייניה יתוכננו תוך שימוש במעט חומרי גלם, כך שיוכלו להתמחזר בסיום תפקודם ותוך חסכון באנרגיה לבניה, לתאורה, לחימום ולקירור.

העיר האוטופית תאפשר לתושביה להגשים את עצמם, לחיות חיי משפחה וקהילה עשירים תוך צמצום השפעתם על אחרים ועל הסביבה. זהו לא חלום רחוק – זו יכולה להיות תכנית עבודה בהישג ידינו בעשורים הקרובים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

כש-BRT יחבר מחדש את תל אביב ליפו

אני רוצה להודות לאמיר שלו שפרסם בבלוג המצויין שלו – הרוכב לאוטובוסים, רשימה קצרה שלי המציגה את פרוייקט הגמר שלי באדריכלות שהגשתי בשנת 2012. באופן קצת חריג, בפרוייקט הגמר שלי עסקתי בעיקר בנושא הכאוב של תחבורה ציבורית. נושא שמשפיע באופן מכריע על העיר אבל שמשום מה לא מקבל תשומת לב בהכשרת האדריכלים. להרחבה על הפרוייקט ניתן גם לקרוא את חוברת פרוייקט גמר כאן באתר (זהירות PDF).