הטבות מס – רובין הוד הפוך

ביום ראשון האחרון קיימה הממשלה את הטקס השנתי של אישור רשימת היישובים אשר תושביהם זכאים להנחה ממס הכנסה. יישובים אלו נהנים מהטבת מס מסיבות של ריחוק, סיכון בטחוני או מצב חברתי-כלכלי בעייתי. לא, אני לא מתכוון להתייחס להכללתם של עשרות מאחזים בלתי חוקיים ברשימת היישובים (מגוחך כמה המפלגה שמדברת על פוליטיקה חדשה, עושה בכשרון רב את הפוליטיקה הכי ישנה שיש) ולא על השערורייה לכאורה של הכפלת מספר היישובים הנכללים ברשימה אך ללא תוספת תקציב למימוש ההטבות. בפוסט הזה אני רוצה להתייחס לחוסר ההגיון המובנה במתן פטורים ממס.

כל הפטורים ממס (למעט אלו המיועדים לסייע לטייקונים ושאר חברים) מונהגים מתוך כוונה טובה לסייע לקבוצה מוגדרת כדי לפצותה על חסרון או בעיה ממנה היא סובלת. הבעיה היא שפטור ממס, כל פטור ממס, מסייע למי שאינו זקוק לסיוע, לא מסייע למי שכן זקוק לסיוע, וסופו שמגיע לקבוצה הרבה יותר גדולה מקהל היעד המקורי.

כדי להבין את חשיבות הנושא, די לציין שהערכת עלות הטבות המס (מיסים ישירים בלבד) לשנת 2013 עומדת על 36 מיליארד ש״ח, בעוד שהכנסות המדינה ממס הכנסה מוערכות בכ-94 מיליארד ש״ח. כלומר, היקף הטבות המס מגיע ליותר משליש מסך כל הגבייה.

הטבות מס – הכניסה לעשירים בלבד

למעלה מחצית העובדים (!) במשק אינם מגיעים כלל לסף המס. כלומר מלכתחילה אין להם יכולת ליהנות מהטבות במס הכנסה. מיותר לציין שאלה העובדים העניים ביותר. גם בקרב המחצית שכן משלמת מס הכנסה, נהנים מהטבות בעיקר המבוססים יותר. מדוע? מערכת המס היא פרוגרסיבית במהותה ולכן כל הטבה מס היא רגרסיבית. ובתרגום לעברית – מערכת המס בנויה כך שככל שהכנסתך גבוהה יותר, שיעור המס (כלומר החלק היחסי מההכנסה) גבוה יותר. לכן, התוצאה הטבעית של כל הנחה במס היא מתן הטבה בערך גבוה יותר ככל שאתה מרוויח יותר.

נדמה לי שהדרך הכי טובה להראות זאת היא באמצעות דוגמא פשוטה. עיוורים זכאים לפטור מלא ממס הכנסה. הלך המחשבה שהוליד את ההטבה הזאת גורס שלעיוורים קשה בחיים וקשה להם להתפרנס ולכן המעט שהממשלה יכולה לעשות כדי לעזור להם הוא לוותר להם על תשלומי המס. נביט על עיוורים ברמות הכנסה שונות, נחשב כמה מס הכנסה הם היו צפויים לשלם ומה שווי ההטבה כאחוז משכרם.

שכר ברוטו       מס הכנסה        שיעור המס מהשכר

4,500 ש"ח       0 ש"ח             0%

10,000 ש"ח     767 ש"ח         7.6%

15,000 ש"ח      1,917 ש"ח     12.7%

20,000 ש"ח      3,467 ש"ח     17.3%

40,000 ש"ח      10,267 ש"ח   25.6%

ניתן לראות בבירור כי ככל שאתה מרוויח יותר אתה מקבל הטבה גבוהה יותר מהמדינה, לא רק בסכום מוחלט אלא כחלק היחסי מההכנסה שלך. אם אתה עיוור עני, אתה תקבל מהמדינה אפס שקלים. אם אתה מרוויח משכורת מעט מעל הממוצע, תקבל הטבה מכובדת של כמה מאות שקלים מהמדינה, אבל רק כמה אחוזים בודדים ממשכורתך. אם לעומת זאת, למרות נכותך הסתדרת בחיים ואתה מרוויח משכורת של 40,000 ש״ח בחודש, המדינה תצ׳פר אותך ביותר מעשרת אלפים שקלים השווים לכרבע מהכנסתך. יוצא שדווקא מי שאינו זקוק לעזרה, מקבל אותה ומי שזקוק לה לא מקבל אותה.

עדיף היה אם המדינה הייתה לוקחת את כל הכסף שהיא מפסידה בגלל הטבת המס הזו ומשתמשת בו כדי לסבסד ספריית עיוורים, סבסוד אביזרים שונים והכנסת טיפולים לעיוורים לסל הבריאות.

גם אני רוצה! (וגם אני! ואני!)

מרגע שהנהגנו הטבת מס כלשהי כדי לעזור לקבוצה כלשהי או לעודד מטרה מסוימת, כמעט מייד תבוא דרישה מצד קבוצות נוספות להיכלל ברשימת מקבלי ההטבה. ניתן לראות זאת ברשימת היישובים שתושביהם זכאים להטבות מס. כל שנה עוד ועוד יישובים מבקשים להיכלל ברשימה הזאת. ניתן לראות זאת גם בכל הנוגע למע״מ – כמעט על בסיס קבוע מושמעות דרישות לאפשר פטור ממע״מ על תרופות ומוצרי מזון בסיסיים. אם הצעות אלו תאושרנה, מייד יגיעו הסופרים וידרשו פטור ממע״מ גם על ספרים, שכן ״אם אין תורה אין קמח״ ואחריהם בעלי העיתונים ואז גם יצרני הבגדים (׳לא ניתן לאיש לקפוא מקור׳, הם יאמרו) וכן הלאה.

בעבר הציע דודו טופז לפטור ממס מורים ורופאים (הצעה מגוחכת כשלעצמה כי רוב המורים והרופאים ממילא מועסקים ע״י המדינה והיא יכולה להעלות את שכרם אם היא רוצה בכך). אם הצעתו הייתה מיושמת, מייד הייתה עולה השאלה מיהו מורה? האם מורי דרך הם מורים? האם מדריכים בתנועות נוער? מה לגביי מורים מחליפים? ואחות בית הספר? מתרגלים באוניברסיטה? בקיצור – מגזר המורים הנהנה מההטבה היה מתנפח בהתמדה עד כי עלות ההטבה הייתה מרקיעה שחקים, והמטרה – עידוד אנשים לפנות למקצוע ההוראה הייתה מתפספסת.

במקרים מסוימים מגיעים כך לאבסורד שבו עלות ההטבה במס גבוהה מכלל המס שנגבה בפועל. כך קרה למשל עם מס המעסיקים שבמקור הושת על כלל המעסיקים, אבל במהלך שנות שמונים והתשעים קיבלו ממנו פטור עוד ועוד מגזרים וחברות עד שבתחילת שנות ה-2000 רק מלכ"רים עוד שילמו אותו, כך שהסכום הנגבה מדי שנה היה קטן בהרבה מעלות הטבת המס.

פטורים ממס הם לא יעילים. הם מסייעים בעיקר למי שאינו זקוק להם (כיוון שהוא נהנה מהכנסה גבוהה) ולא מסייעים למי שכן זקוק להם (שכן הוא סובל מהכנסה נמוכה). יתרה מכך, הם מועדים להרחבה עוד ועוד עד כי הם מאבדים ממטרתם המקורית. הדברים הללו ידועים לכל כלכלן מתחיל ובטח ובטח לאנשי משרד האוצר, אם כך מדוע שיטת הפטורים עודנה חיה ומשגשגת? אין ספק שמשרד האוצר היה שמח לבטל את מרבית הפטורים. יש להם אפילו שם לזה – הגדלת בסיס המס. הבעיה היא שבפנטזיות של נערי האוצר, ביטול הפטורים נועד כדי להוריד את שיעורי המס לשאר האוכלוסיה. כלומר, אוכלוסיות היעד שהטבות המס ניתנו להם מלכתחילה, רק תפסדנה מהמהלך. הדרך היחידה לשכנע את אוכלוסיות היעד שביטול ההטבות טוב להם, הוא אם מלוא עלות ההטבה תשמש כדי לסייע להם באופן ישיר, על ידי סיבסוד שירותים ומוצרים (בהתאם להטבת המס המבוטלת והצרכים של קהל היעד שלה). את זה האוצר לא רוצה. האוצר אוהב תקציב קטן וגביית מיסים נמוכה – זה נראה טוב בסטטיסטיקות שלו.

אם למשל תבוטל הטבת המס לעיוורים ונכים ועלותה (250 מיליון ש״ח) תשמש כדי לסבסד כיסאות גלגלים, אביזרי ראייה, הכשרה מקצועית וכו׳, אין ספק שמרבית העיוורים והנכים ירוויחו מהשינוי, אך במקביל יירשם בספרי התקציב גידול הן בהוצאה והן בגביית המיסים – ואת זה האוצר לא אוהב. באותו האופן, ביטול הטבות המס לפריפריה, המועילות בעיקר לתושבי עומר, להבים, כפר ורדים ושאר יישובי איכות חיים מבוססים, והעברת עלותן (כ-1.3 מיליארד ש״ח) להשקעה בתשתיות וחינוך בדימונה, שדרות, מעלות וסחנין תועיל הרבה יותר לפריפריה מאשר המשך המצב הקיים..

אבל ישנה עוד סיבה למה הטבות מס הן אמצעי מדיניות כל כך נפוץ. לפקידי הממשל, מחוקקים ואוכלוסיות היעד הרבה יותר קל לדמיין הטבה כסכום כסף שנכנס (או שלא יוצא) מהבנק כל חודש. מתן סיוע ושירות ממוקד בהתאם לצורך דורשים הרבה יותר מחשבה ותכנון וסופם שהם משאירים חותם קטן יותר בזכרון של הבוחר. לחבר כנסת או שר הרבה יותר קל ״למכור״ לציבור תוספת לנטו בבנק מאשר תוספת שירותים. כל עוד הפופוליזם ימשיך להוות את הדרך המהירה ללב הבוחר, תמשיך המדינה לחלק הטבות מס שרק המעטים המבוססים נהנים מהם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

תכנית יחימוביץ׳ לכלכלה הוגנת

שלשום (שני) השיקה מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. כמי שמתעניין, בכלכלה, מדיניות, פוליטיקה ותחומי ההשקה ביניהם, התנפלתי על התכנית כמוצא שלל רב. מדובר במסמך מרשים ומעמיק בן 57 עמודים המכסה תחומים נרחבים החל ממיסוי ומלחמה בהון השחור ועד שיפור התחבורה הציבורית.

באופן יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית, התכנית מפורטת מאוד, יורדת לפרטי פרטים ונוקבת בסכומים הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות. אין לי יכולת או כוונה לסקור את כל התכנית בפוסט אחד. למען האמת, הייתי יכול לייחד פוסט נפרד לכמעט כל עמוד בה. לכן אסתפק בסקירת עיקריה וניתוח תפיסת העולם העומדת בבסיסה.

נתחיל מהסוף. לציבור הישראלי הוגשה, בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, תכנית מגובשת ומפורטת לשינוי מעמיק בסדרי העדיפויות ולניהול הכלכלה. זהו הישג כפול הן משום שבפעם הראשונה עומדת בפני ממשלה עתידית תכנית עבודה מפורטת ליישום, והן מפני שהיא טוענת את השיח הפוליטי, טרום בחירות, במשמעות ובתוכן בצורה שלא נראה במקומותינו מעולם.

אבל, אל תאמינו לי כשאני אומר לכם את זה. אני מזמין אתכם להתרשם בעצמכם מהתכנית כאן (זהירות PDF), ומנאום השקת התכנית של שלי יחימוביץ׳, אתמול באשדוד. דרך אגב, יותר מכל, הנאום הזה הזכיר לי נאומים של מיט רומני וברק אובמה במהלך הקמפיין שלהם לנשיאות. ניכר שמישהו כאן עשה עבודה הכנה והפקה רצינית בסטנדרטים שאנחנו לא רגילים לראות בארצנו הקטנה.

התכנית

התכנית מורכת מחמש אבני בניין:

  1. החזרת שירותי הבסיס – בחלק זה פורסת מפלגת העבודה את משנתה הברורה בדבר הצורך להגדיל את חלקה של הממשלה כחלק מהתוצר, להגדיל את התקציב ולשפר את השירותים הממשלתיים העיקריים (חינוך, בריאות, רווחה, בטחון אישי). כותבי התכנית לא נתרעו והצמידו תג מחיר לכל הצעה. סה"כ ההוצאות הנוספות המוצעות עומדות על סכום מדהים של 138 מיליארד ש"ח הפרוסים לאורך 5 שנים. אין כאן יותר מדי הפתעות או פריצות דרך אידאולוגיות, אלא בעיקר התחייבות ברורה ופירוט ההוצאות הדרושות כדי לשקם את השירותים הבסיסיים לאזרח.הצהרה מעניינת שקל לפספס אותה היא ההבנה של המפלגה שבצד הגנה על העובדים יש לבחון מחדש את מבנה ההעסקה של העובדים במגזר הציבורי ומתן יותר גמישות למנהלים ביחס לעובדיהם. מעניין יהיה לראות כיצד תגיב ההסתדרות בראשות עופר עיני להצעות מסוג זה.נראה כי מרוב להיטות להצמיד תג מחיר לכל סעיף כדי לשוות לתכנית רצינות ובסיס מוצק, נשכח כמעט לגמרי התוכן והאופי של אותם השירותים. אין התייחסות לגבי מטרות החינוך ותחומי הדעת אותם יש לחזק. לא מפורטת אסטרטגיה בכל הנוגע לרופאה מונעת או טיפול בבעיות חברתיות שונות (שיקום אסירים, סמים, אלימות במשפחה וכו'). ייתכן כי נושאים אלו הושמטו בכוונה והתייחסות להם יש לחפש במצע המפלגה החדש (זהירות PDF).
  2. שכר הוגן עבור עבודה קשה – בחלק זה מפורטות, כצפוי, תכניות המפלגה בכל הנוגע להעלאת שכר המינימום (בכ-15% לערך), שיפור ההכשרה המקצועית והשמת העובדים, אכיפת חוקי העבודה וכדומה. מה שמעניין במיוחד בפרק זה היא ההתמקדות בשוק ההון, בבחינת שכר לא הוגן עבור עבודה לא קשה. על פני 4 עמודים מפורטים בצורה בהירה וברורה הצעדים הדרושים כדי לפרק את אחיזת החנק של שליטי ההון על הכלכה הישראלית. אם היה צריך לבחור רכיב אחד מהתכנית שאותו אפשר ליישם, בחלק הזה הייתי בוחר, שכן חלק גדול מחוליי השיטה הכלכלית שלנו טמון בהסדרים המעוותים המאפשרים למעטים להתעשר על חשבוננו.
  3. הורדת מחירי הדיור והמזון – בעיני הפרק החלש ביותר בתכנית הזו. נולד בבירור כמענה למחאה החברתית של קיץ 2011. הבעיות אמנם מוגדרות כראוי אך הפתרונות לקוחים כמעט באופן בלעדי מארסנל הכלים התקציביים והמינהליים.ההוצאה הכבדה ביותר בסעיף זה היא הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד. בעיני זו טעות קשה – עם כל הביקורת על המע"מ כמס רגרסיבי הפוגע בעניים יותר מאשר במבוססים, קביעתו כשיעור אחיד הופכת אותו למס מאוד קל לגבייה. קביעה של שיעור שונה על מוצרי מזון בסיסיים תהווה פתח לדרישות חוזרות ונשנות מצד קבוצות לחץ יצרניות וצרכניות להגדלת היקף המוצרים הנכללים בשיעור הנמוך. במהרה נראה איך תרופות, ספרים, תשמישי קדושה, חיתולים, צעצועים לילדים, דירות, ועוד שלל מוצרים נכנסים לרשימה עד שנגיע למצב שבו דה פאקטו, שיעור המס המופחת יהפוך לנורמה.דווקא כאן, היה מקום לפרט יותר על שבירת מונופולים ועידוד עסקים קטנים ככלי להגברת התחרותיות והפחתת המחירים בדרך יותר ברת קיימא.
  4. תחרות הוגנת – חלק זה הוא בעיני החלק המשלים לפרק השני העוסק בשכר הוגן, בשני קצוות הסקאלה. לאחר שפורט כיצד יש להקטין את הריכוזיות במשק ולהחליש את כוחן של תשלובות ההון הגדולות, בפרק זה עיקר ההתמקדות היא בעסקים הקטנים והבינוניים. זוהי בחירה אסטרטגית חשובה כיוון שעסקים אלו מהווים כ-99% מכלל העסקים במשק, הם מעסיקים כמחצית מהעובדים ורבים מהם נתונים בקשיים לא פשוטים במהלך חייהם. הבחירה להתמקד בהם היא בחירה חכמה, שכן עידוד עסקים קטנים מעודד צמיחה כלכלית (בממוצע, בהשקעה שווה עסק קטן מניב יותר הכנסה מאשר חברות גדולות), מצמצם פערים בין עשירים לבין השאר, מגביר את היציבות הפיננסית, ומאפשר לאנשים לקחת את גורלם הכלכלי בידם.
  5. מיסוי הוגן – זהו הפרק המרשים ביותר בחוברת. מאוד קל לפזר הבטחות לפני בחירות. קשה הרבה יותר להצביע על מקורות המימון למימוש אותן ההבטחות. אני עוד זוכר כיצד בבחירות 99' הוציאה מפלגת העבודה בראשות ברק חוברת מהודרת שכללה הבטחות רבות בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה וכו'. כותבי אותה החוברת היו כנראה מאוד אופטימיים באשר לעלות אותן ההבטחות, כי סעיף ההכנסות היחידי שצויין בה היה הגדלת קנסות על עבירות תנועה.הגדילה לעשות הממשלה הנוכחית שגם שלא בתקופת בחירות בטיחה הבטחות שלא ידעה איך לעמוד בהן. בשנתיים האחרונות חתמה הממשלה על הסכמי שכר חדשים בין היתר עם הרופאים, המורים והמרצים, הגדילה את תקציב הבטחון מספר פעמים והחליטה על יישום חוק חינוך חינם מגיל 3 – היא רק שכחה להקצות מקורות מימון לתוכניות אלו. והנה הגענו למצב שבו הממשלה מעדיפה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות מפני שבתקציב 2013 יש צורך לקצץ כ-15 מיליארד שקלים כדי לממן את התנהלותה הלא מחושבת.לא כך בתכנית זו. כאן ישנו מקור תקציבי לכל הוצאה המפורטת בתכנית, ואף לגרעונות שיצרה ממשלת נתניהו. החל מהמקורות הצפויים יותר הכוללים העלאות מתונות של מסי החברות, המסים על ההון ועלייה מתונה במס ההכנסה על בעלי הכנסות גבוהות, וכלה בהצעות יצירתיות יותר. הצעה חשובה היא החלת מסקנות ועדת ששינסקי על כלל האוצרות הטבע המופקים בארץ. אוצרות אלו שייכים לכולנו ונמסרו בכמעט חינם לחברות ענק המשלמות על כך תמלוגים עלובים לממשלה. עם זאת, מקור ההכנסות היצירתי והשנוי ביותר במחלוקת בתכנית הוא המלחמה בהון השחור ובתכנוני מס אגרסיביים (להן מתאים הביטוי "כשר אבל מסריח"). סעיף זה מוערך בכ-35 מיליארד שקלים – הסעיף הגדול ביותר בתכנית. ימים יגידו האם הערכה זו ריאלית או לא.

סוציאל דמוקרטיה מהי

להשקפתי, סוציאל דמוקרטיה ניצבת על שני אדנים שווים בחשיבותם, אשר שניהם מבוססים על הכרה בחיוניות של המדינה בחיים הכלכליים שלנו.

הראשון הוא ההבנה כי ישנם שירותים שלעולם יסופקו על ידי הממשלה. שירותים אלו כגון בטחון, משפט צדק, בריאות, חינוך, רווחה, תכנון ותשתיות ראוי שיסופקו על ידי הממשלה שכן הפקדתם בידיים פרטיים אינה אפשרית מהטעם שהם מהווים מונופול טבעי, או מפני שהשוק החופשי לא יכול לספק אותם ביעילות, או מפני שהספקתן בצורה מסחרית תפגע בצורה חסרת תקנה בסולידריות החברתית.

השני, והפחות ברור לעין, הוא ההכרה כי המערכת הכלכלית מתנהלת מתוקף חוקי משחק וכי חוקים אלו הם מעשי ידי אדם ולא נפלו עלינו מן השמיים משל היו כח טבע כגון כח הכבידה. חברות שונות בתקופות שונות התנהלו תחת מערכות שונות של כללים שהסדירו את התנהגות הפרטים והכלל במשק, בצורה ששיקפה את ערכי אותן חברות. חוקים אלו קובעים את יחסי הכוחות בין מעסיקים, לעובדים, לצרכנים והם אלו המאפשרים את התעשרות המעטים על חשבון הרבים.

המדינה היא זו שיצרה את הישות המשפטית שנקראת חברה בע״מ. היא הקנתה לה זכויות והשיתה עליה חובות, והיא זו המאפשרת, באמצעות קיום משפט וחוק, את מערכת היחסים בין החברות ובינן לבין הפרטים. לכן חובה על המדינה, כשהיא מזהה שחוקי המשחק אינם הוגנים ואינם משרתים את החברה, את בניה ואת בנותיה, לשנותם.

תכנית מפלגת העבודה לכלכלה הוגנת משקפת שילוב נכון ומאוזן בין שני אדנים אלו ומהווה מצע מצויין לתחילתו של דיון ציבורי מעמיק יותר בנוגע לדמותה של החברה שלנו.

בפוסט הבא אראה איך המדינה יכולה באמצעות קביעת כללי משחק שונים לעודד את פיתוח הכלכלה, לצמצם פערים ובדרך לחסוך כסף מתקציב המדינה.