מחשבות על שבועות, לוסי אהריש ומבצע שומר החומות

לפני כחודשיים וחצי, במה שנראה עכשיו כמו עידן אחר, התלכדו שתי ידיעות לכאורה לא קשורות לסיפור אחד. לוסי אהריש ילדה את בנה הראשון יחד עם צחי הלוי. באותו השבוע, לאחר שנים של דחיות ומתן ארכות, החליט בג”ץ שעל המדינה להכיר בגיורים לא אורתודקוסים לצורך קבלת אזרחות ישראלית.

מה הקשר? עד ימי הבית השני לא היה תהליך גיור רשמי. גרים היו מצטרפים לעם ישראל, חיים בקרבו ונטמעים בו בצורה אורגנית והדרגתית, ולא במהלך דיכוטומי וחד פעמי. רות המואביה היא הדוגמא הידועה ביותר אך לא היחידה.

השינוי חל בתקופת עזרא ונחמיה, אז התמסדה הדת היהודית והוחל לשים דגש על הבדלות מעמים אחרים. זכורה דרישתו של עזרא מבני ישראל לגרש את נשותיהן הנוכריות (דרישה שלא התקבלה ככל הנראה).

הפחד מהתבוללות התעצם בגולה ומסיבות ברורות. עם המפורד ומפוזר בין העמים, ומהווה מיעוט קטן ברוב מקומות מושבו, ייעלם אם יאפשר התבוללות. אפשר לראות את זה בארה”ב, שם שיעור ניכר מהיהודים מתחתן עם גויים. חלקם אמנם שומרים על קשר ליהדות, ואף מקרבים את בני ובנות זוגם אליה, אך רובם לא. סופם שעבור ילדיהם, או לכל היותר נכדיהם, היהדות תהיה מוצא תרבותי רחוק ותו לא. 

במשך 1,700 שנים עיצבה והתאימה את עצמה היהדות לתנאי הגלות, והנה, יותר מ-70 שנים אחרי הקמת מדינה יהודית עצמאית, היהדות ממשיכה מכח האינרציה לנהוג כאילו אנחנו עדיין אותו מיעוט אומלל. כך גם בכל הנוגע להתבוללות.

בגולה ההתבוללות מחלישה את העם היהודי ומהווה עבורו סכנה קיומית. במדינה עצמאית בה היהודים הם הרוב המוחלט, אין סכנה כזו. לוסי אהריש כמשל – לפי ההלכה בנה אינו יהודי. בפועל, הוא יחיה בחברה הישראלית, ידבר עברית, יחגוג את החגים היהודיים (וכנראה גם את המוסלמיים), וישרת בצה”ל. הוא יהיה חלק בלתי נפרד מעם ישראל, בין אם ייחשב כך לפי ההלכה או לא. כמוהו גם ילדיהם של אלפי יוצאי ברית המועצות שהקשר בינם לבין היהדות מקרי בהחלט, אבל הם הולכים ונטמעים בחברה הישראלית.

אירועי הדמים ברחובות ישראל במסגרת במקביל למבצע הנוכחי בעזה מדכאים ומעמידים בספק את היכולת שלנו לחיות כאן בשלום עם אזרחי המדינה הערבים. אבל אנחנו עוד נתאושש מהמשבר הזה, ממש כפי שהתאוששנו ממהומות אוקטובר 2000, ואינתיפאדת הסכינים של 2014-2015 בירושלים. זה ייקח זמן, נצטרך לבנות מחדש את האמון בין ערבים ליהודים, אבל בסופו של דבר נבין כי נגזר עלינו לחיות חיים משותפים.

ככל שנתמיד, באופן הדדי, בשאיפה לחיים משותפים, כך נראה יותר ויותר השתלבות של אזרחי ישראל הערבים בקרב החברה הישראלית. לנו, היהודים, כחברת הרוב אין מה לחשוש מהשתלבות כזו – להיפך, היא תחזק את החברה הישראלית.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.