שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

כן, לספח

כצפוי, הפוסט שבו הצעתי לספח את יהודה ושומרון לישראל גרר תגובות רבות. חלק שיבחו, חלק ביקרו ומספר מגיבים אף העלו טענות טובות שלא ניתן להן מענה בטקסט המקורי. אבל לטובת מי שבמקרה פיספס את הפוסט המקורי, עיקרי הדברים:

פתרון שתי המדינות מת. את ארץ ישראל כבר לא ניתן לחלק – לא בהסכם, בגלל אי היכולת להסכים על סוגיות הליבה (ובעיקר הפליטים וירושלים) ולא בנסיגה חד צדדית, בגלל הנסיון המר שיש לישראלים עם נסיגות חד צדדיות. בנוסף, בכל מתווה, יהיה צורך לפנות עשרות אלפי מתנחלים. מהלך שיעלה עשרות רבות (אם לא מאות) של מיליארדי שקלים ויסכן את שלמותה של החברה הישראלית.

בניגוד למקובל לחשוב, בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון ישנו רוב יהודי מוצק, והמגמות הדמוגרפיות העדכניות מבטיחות כי הרוב הזה יישמר ואף יגדל.

סיפוח יהודה ושומרון יאפשר לפלסטינים לקבל זכויות אזרח מלאות, חלוקה שיוויונית יותר של המשאבים, וחיים בדמוקרטיה שגם אם בלתי מושלמת, עדיין טובה מהמשטרים האחרים במרחב.

את הפוסט זה אייחד להתייחסות לטענות המאתגרות שהעלו המגיבים, אך אני מודה שאין כאן תשובות לכל הטענות וזאת מפני קוצר היריעה.

אם נספח את יו"ש ישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שבה יש רוב יהודי מוצק, חוק שבות ליהודים, מרחב ציבורי שמעוצב ברוח התרבות היהודית והעברית (כולל שפה, ימי מנוחה, מערכת לימודים וכו'), וסמלים לאומיים יהודיים. את כל אלו אנחנו מצליחים לקיים היום בהצלחה יחסית כשבקרבנו חי מיעוט לאומי משמעותי בשיעור של 20%. אם נספח את יו"ש המיעוט הזה יגדל אמנם לכ-30%, אבל זה אומר שעדיין נהנה מרוב מוצק של כ-70% יהודים ומיעוטים פרו ציוניים המהווים רוב פוליטי מוחלט הדרוש כדי להמשיך ולקיים את אופיה היהודי של המדינה. לכן צריך לזכור, הברירה היא לא בין מדינה ללא מיעוט לאומי לבין מדינה עם מיעוט לאומי, אלא בין מדינה עם מיעוט גדול למדינה עם מיעוט מעט יותר גדול, עם שטח גדול יותר ושליטה בטחונית טובה יותר.

אתה מונע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם

נכון, ואני לא מתבייש בכך. לפלסטינים ניתנו הזדמנויות רבות לממש את זכותם להגדרה עצמית והם סירבו לממשן. בהיעדר יכולת להגיע לידי הסכם שלום עם הפלסטינים (ועל זה רובנו כבר מסכימים), מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים ממילא נמצא בהקפאה. מה שאני מציע הוא חלופה למימוש הזכות להגדרה עצמית שמרבית הפלסטינים יוכלו לחיות עימה – לגור במדינה דמוקרטית ומפותחת כלכלית שנותנת אוטונומיה מסוימת למיעוטים הלאומיים בה (מערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפה רשמית וכד').

רק לפני כמה שבועות הסקוטים העדיפו לוותר על זכותם להגדרה עצמית מלאה תמורת ההטבות הכלכליות הכרוכות בחברות באיחוד הבריטי. גם ערביי ישראל ברובם המוחלט מעדיפים לוותר על מגורים במדינת הלאום משלהם תמורת הזכות לגור במדינת ישראל "הגזענית" והמפלה. לכן אני משער שבחשבון סופי מרבית האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש תעדיף להיות חלק ממדינת עולם ראשון על פני מימוש זכותם להגדרה עצמית במדינת עולם שלישי. באמירת אגב, סיפוח יו"ש לא שולל מהפלסטינים אפיקים אחרים למימוש זכותם להגדרה עצמית בחלקים אחרים של פלשתינה ההיסטורית (ירדן ועזה).

הפלסטינים לא יוותרו על זכות השיבה

נכון, הפלסטינים לעולם לא יוותרו בצורה רשמית על זכות השיבה וזו אחת הסיבות העיקריות בגינן הסכם שלום הוא לא אפשרי. אכן, סיפוח יו"ש לישראל לא מאפשר לפלסטינים לחזור למולדתם, אבל מי שמעלים את הטיעון הזה כמכשול בפני תכנית הסיפוח, מתבלבל בין תפיסת המולדת של הפלסטינים לתפיסתנו שלנו. יהודים רואים בכל ארץ ישראל את מולדתם ולכן חזרה אליה והתיישבות ביישוב כלשהו בה, היא מבחינתנו מימוש השיבה לארצנו. החלק ניכר מהפלסטינים לעומת זאת מעוניינים לחזור לכפרים והערים הספציפיים מהם הם ברחו/נעקרו/גורשו. בסקר שנעשה בקרב הפזורה הפלסטינית, מרבית הנשאלים שביקשו לשוב לשטח ישראל הצהירו כי אם לא תהיה אפשרות פיזית לחזור לבתיהם ומקום יישובם המקורי, הם יעדיפו לוותר על מימוש זכות השיבה. לכן, גם אם תוקם מדינה פלסטינית ביו"ש לא יהיה בכך כדי לתת מענה לרצון השיבה של הפלסטינים שגורשו/ברחו/נעקרו מחיפה, יפו, לוד, רמלה ומאות כפרים בשטחי ישראל. כלומר, אין פתרון לזכות השיבה שיהיה מקובל על הפליטים עצמם אלא פתרון שלא מקובל על רוב רובו של הציבור בישראל.

אם הפלסטינים יוכלו לנוע לישראל בחופשיות הטרור יגבר

הטענה הזאת נובעת מקוצר רואי ומראייה טקטית ולא אסטרטגית של המצב. בישראל חיים כמיליון וחצי אזרחים ערבים בעלי זכויות אזרח וחופש תנועה מלא ומשום מה אנחנו לא רואים אותם מתפוצצים במסעדות ואוטובוסים או הורגים יהודים על ימין ועל שמאל. למעשה, שיעור המעורבות של תושבי יו"ש בטרור גבוה פי 50 לפחות משיעור המעורבות של ערביי ישראל בטרור. אותם ערבים ישראלים שכן מעורבים בטרור הם בדרך כלל פלסטינים שהיגרו לישראל במסגרת איחוד משפחות וחיו את רוב חייהם ביו"ש. ערביי יו"ש וערביי ישראל זהים מכל בחינה שהיא כשהדבר היחידי שמבדיל ביניהם הוא שלערביי ישראל יש זכויות אזרח ולתושבי יו"ש אין. ציניים יגידו שלערביי ישראל יש יותר מה להפסיד אם יהיו מעורבים בטרור, אחרים יגידו שכשאתה לא חי תחת משטר דיכוי צבאי, קל לך יותר להשלים עם היותך מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית. כך או כך, מתן זכויות לא יהפוך את ערביי יו"ש משונאים לאוהבים ולא יפתור את הסכסוך, אבל יפחית משמעותית את המוטיבציה שלהם לבצע טרור. עדיין יהיו לנו חברי כנסת מעצבנים כדוגמת חנין זועבי, אבל אני מעדיף עשר חנין זועבי על פני עשרה מחבלים מתאבדים.

אם נספח את יו"ש נצטרך לשלם קצבאות ביטוח לאומי לפלסטינים. הכלכלה תקרוס

אכן, לסיפוח תהיה עלות כספית. קשה להעריך מהי תהיה, לצורך כך יש לערוך מחקר נרחב ומעמיק, אבל אפשר ללמוד מההיסטוריה. ב-1990 אוחדו מזרח גרמניה ומערב גרמניה למדינה אחת. למרות ההבדלים הרבים בין גרמניה לישראל יש גם קווי דמיון – גם שם מדובר היה באיחוד של מדינה עשירה עם מדינה נחשלת. האיחוד הצריך הוצאה כספית גדולה במשך שנים. השנים הראשונות היו קשות וכללו מיתון (בין היתר בגלל טעויות מדיניות שמהן ניתן ללמוד ולא לחזור עליהן), אך המשיך בצמיחה מואצת ובהפיכתה של גרמניה לכלכלה החזקה באירופה. הפערים הכלכליים בין מזרח למערב עדיין קיימים אך הם הצטמצמו משמעותית והם במגמת צמצום מתמשכת.

כשבוחנים את הסיפוח מבחינה כלכלית יש לחשוב עליו כמו על כל פרוייקט כלכלי ולבחון אותו לאור האלטרנטיבות. האלטרנטיבה לסיפוח היקר אינו אפס הוצאה, אלא פינוי התנחלויות – פינוי שכפי שכבר ציינתי, צפוי לעלות לפחות 100 מיליארד שקלים. עכשיו ישאל עצמו הקורא האם הוא מעדיף להשקיע את הסכום האסטרונומי הזה בהרס סיטונאי של בתים, נטישת תשתיות שהושקע בהן ממון רב ובניית בתים חליפיים או בהשקעה ברמת החיים של שכנינו הפלסטינים. השקעה שתניב שיפור דרמטי ברמת החיים שלהם ועשויה להפחית את המוטיבציה שלהם לפנות לדרך הטרור.

אתה לא פותר את הסכסוך אלא מכניס אותו פנימה לישראל

נכון, הסכסוך יימשך. זה נאיבי לחשוב שחתימה על הסכם תסיים את הסכסוך, ולא משנה על מה יחתמו המנהיגים (בהנחה שניתן לחתום על הסכם, ואני לא מאמין שזה אפשרי). הרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן סיימו את הסכסוך בין המדינות באופן רשמי,  אך בפועל ישנו נתק עמוק בין העמים, חרמות ותעמולה אנטישמית וכמעט אפס שיתוף פעולה כלכלי. כל זאת בקרב עמים שלא חיו תחת כיבוש ישראלי, לא טוענים שישראל הוקמה על אדמתם ואשר רובם מעולם לא פגשו ישראלי בימי חייהם. לכן הבחירה היא לא בין סיום הסכסוך או המשכו, אלא בין המשך הסכסוך בין שתי מדינות שעלולות להגרר לעימותים צבאיים לבין הפיכת הסכסוך למאבק אזרחי על זכויות ונראטיבים. אני חוזר שוב – אני מעדיף כל יום את חנין זועבי שמקללת את חיילי צה"ל בעודה חברת כנסת במדינת ישראל על פני מבצעים צבאיים כל שנתיים שמביאים להרג וסבל רב בשני הצדדים. בסוף כנראה ישלימו הפלסטינים עם קיומנו כאן, אבל זה לא יקרה בדור הזה, בטח לא אם הם יחיו מצדה השני של גדר שמפרידה בין עולם ראשון לעולם שלישי.

העולם לא ייתן לנו לספח

העולם יתרגל. במהלך 66 שנות קיומה סיפחה ישראל שטחים מאוכלסים בערבים שלוש פעמים[1]. בכל הפעמים עשתה זאת ישראל באופן חד צדדי וללא הסכמת העולם. בכל שלושת הפעמים, לאחר תקופה קצרה של קשיים דיפלומטיים, העולם התרגל, גם אם לא קיבל. העולם עדיין לא מכיר ברמת הגולן כחלק מישראל ובעיניו גם בכותל המערבי אנחנו כובשים. אפילו מערב ירושלים (!) לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם כבירת ישראל. אז העולם אמנם לא יכיר בסיפוח באופן רשמי, בטח לא בהתחלה, אבל הסיפוח עצמו יהווה את סיומו של משטר הכיבוש והדיכוי הישראלי בשטחים שהוא הוא העוולה הגדולה עליה מתקומם העולם.

אנחנו לא רואים הרבה הפגנות באירופה נגד "כיבוש הגולן" וזה בגלל שבגולן אין בעיה של כיבוש ודיכוי. כל תושבי הגולן זכאים לקבל אזרחות ישראלית וחלקם אף בחר לקבל אותה. אז נכון שהעולם התרגל לכך שאת "אקיבוש" אפשר לפתור רק בדרך של הקמת מדינה פלסטינית, אבל זה לא מחוייב המציאות. עד שנות השמונים דרך המלך לסיום הכיבוש נחשבה להיות חתימת הסכם שלום עם ירדן והחזרת יו"ש אליה. רעיון המדינה הפלסטינית זכה לתהודה בעיקר בעקבות האינתיפאדה הראשונה. לכן כפי שנטש העולם את האופציה הירדנית לטובת אופציה שתי המדינות, כך סביר להניח שהוא ייטוש רעיון זה לטובת מתן זכויות פוליטיות לפלסטינים במסגרת מדינת ישראל.

העלית רעיון יפה אבל איך תיישם אותו בפועל?

בהדרגה. הסיפוח יצליח אם יהיה תוצאתו של תהליך הדרגתי. יש להכין את האוכלוסיות אליו בשום שכל. המקומות הטבעיים להתחיל בהם הם החלה הדרגתית של חוקי ישראל ביו״ש, הסרת מחסומים פנימיים, הגדלת ההיתרים לכניסה לישראל באופן הדרגתי עד כדי מתן חופש תנועה מלא בין יו״ש לישראל. בהמשך תועברנה סמכויות אזרחיות מהמנהל האזרחי לידי משרדי הממשלה. לכל אלו תלווה העברת האחריות הבטחונית ביו״ש מידי צה״ל לידי מג״ב והמשטרה. הסיפוח הרשמי יבוא לאחר כמה שנים ושאלת עיתויו המדויק תלויה בנסיבות שתהיינה ובהזדמנויות שיהיה ניתן לנצל.

הרעיון לספח את יו"ש הוא לא חדש, אבל הוא טרם נחקר לעומק. כשהוא יעלה ברצינות לסדר היום הציבורי ניתן יהיה בקלות רבה יותר לזהות את הפתרונות לבעיות הכרוכות בו. גם את היתרונות הגלומים בו יהיה קל יותר לזהות. בעוד כמה שנים נסתכל על התקופה הזאת ולא נבין איך לא ראינו את הפתרון שעמד לנו מול העיניים כל הזמן הזה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.


[1] הגליל, המשולש, שפלת יהודה והנגב אחרי מלחמת השחרור; מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים; ורמת הגולן ב-1981.