פוסט יהודי ודמוקרטי

אחד הביטויים הכי שגורים בשיח הציבורי הישראלי, משמאל ומימין, הוא הביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳. כה שגור הוא עד כי כל צד פוליטי מנסה להצדיק את מעשיו וכוונותיו באמצעות שימוש בו. מה משמעותו? האם ישנה משמעות מוסכמת אחת שכזו, או שמא כל מחנה פוליטי רואה בו דברים שונים ואף הפוכים?

בפוסט הזה אנסה להציע חלופה לביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳ שתהיה בעלת ברורה יותר ונתונה פחות לפרשנויות.

לפעמים נדמה לנו שצירוף המילים ׳יהודית ודמוקרטית׳ ותיק כמדינה עצמה ונולד איתה אי שם בתש״ח. לכן זה ודאי יפתיע רבים לגלות כי הוא נולד במתכונתו הנוכחית רק ב-1992, עם חקיקתם של שני חוקי יסוד – חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כדי להבין את הביטוי, יש קודם כל להבין את הנסיבות בהן נולד ואת התפקיד שיועד לו. גרסה ראשונה שלו הופיעה כבר ב-1985 בתיקון לחוק יסוד: הכנסת. תיקון זה נועד לקבוע קריטריונים שיאפשרו לועדת הבחירות לפסול רשימת מועמדים לכנסת על בסיס התנגדותם לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית או כמדינתו של העם היהודי (לפי הנוסח המקורי ששונה ב-2002).

חקיקתם של חוקי היסוד ב-1992 היוותה תקדים. חוקי היסוד שחוקקו עד אז עסקו במוסדות ופרוצדורות (הכנסת, הממשלה, הנשיא וכו׳) ואילו כאן, לראשונה עמדו לחוקק חוק יסוד שעוסק בזכויות המוקנות לתושבי המדינה ואזרחיה. כל זכות מעצם טבעה היא כוללנית ובלתי מוגבלת, אך לא ניתן לאפשר לממש את כל הזכויות בצורה ללא הגבלה. זאת משתי סיבות – הראשונה, לעיתים מימוש זכותי באה על חשבון היכולת של זולתי לממש את אותה הזכות (דוגמא ציורית במיוחד: אם אממש את זכותי להשמיע ברמקולים חזקים את דעתי בתוך חלל סגור, אני פוגע בזכותם של הנוכחים במקום לממש את זכותם שלהם לחופש ביטוי); השנייה, זכויות שונות נמצאות במתח ולעיתים אף בסתירה ביניהן ויש להגביל את חלקן כדי לאפשר את מימושן של אחרות (דוגמא: הזכות לחופש שלי לעסוק בגביית ׳פרוטקשן׳ פוגעת בזכות של אחרים לקניין ולכן יש להגבילה). את האיזון הראוי בין המידה השונה בה ניתן לממש את הזכויות השונות יש לקבוע בחוקים – חוקים שבפועל מגבילים זכויות.

איך מקנים זכויות ומגינים עליהן מצד אחד, ובאותה עת מאפשרים לפגוע בהן? הנוסחה שהכנסת קבעה היא הצהרה בחוק היסוד בדבר הזכויות המוקנות מכוחו, והוספת סעיף המאפשר לפגוע בזכויות אלו רק בחוק ורק בהתאם לערכיה של מדינת ישראל. ההנחה היא שערכיה של המדינה (האם למדינה יש ערכים?) הם אלו שקובעים את המדרג בין הזכויות ורק על פיהן ניתן להכריע איזו זכות גוברת (למשל, האם הזכות למשפחה גוברת על זכותה של אישה פונדקאית לחיים בכבוד ולשלמות גופה). אם כך, מהם ערכיה של מדינת ישראל? בדיוק בשביל זה נוסף לכל אחד משני חוקי היסוד הללו סעיף המגדיר ״…את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״.

הכל טוב ויפה אבל, הביטוי שנולד כדי לסייג את מגילת הזכויות הישראלית, הפך במהרה למאפיין האולטימטיבי של זהות המדינה. פוליטיקאים, אנשי ציבור ומצעים מפלגתיים החלו להשתמש בו שלא בהקשר המשפטי של זכויות האזרח בישראל, אלא כביטוי לזהות המדינה. במסגרת הדיונים לכינון חוקה רחבה בהסכמה – הדיון על הביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳ נערך תחת הכותרת ׳אופי המדינה׳. הנה, נמצא הביטוי שכל הציבור הציוני בישראל יכול להזדהות איתו והוא יכול להוות בסיס משותף לשיח והסכמות. הלא כך?

ובכן, הסתבר שלא כך. כוחו של הביטוי בתמציותו, אך מסתבר שזוהי גם חולשתו הגדולה. מייד עולה השאלה – מה המשמעות של מדינה יהודית. האם מדינת הלכה, מדינת היהודים (מבחינה אתנית), מדינה בעלת אופי ופרהסיה יהודיים? ומסתבר שגם ההיגד ׳מדינה דמוקרטית׳ נתון לפרשנויות שונות מהותית זו מזו, החל מדמוקרטיה פורמלית ועד לדמוקרטיה מהותית.

עדות לרב-המשמעות של הביטוי ניתן למצוא בדבריו של פרופ׳ אשר מעוז באחד הדיונים בועדת החוקה של הכנסת בראשות חה״כ לשעבר, מיכאל איתן, בהם התחבטו ארוכות בדרך להגדיר את אופי המדינה.

"…יהודית ודמוקרטית – האם ייתכן? אנחנו מניחים כאילו יש יהדות מעור אחד ודמוקרטיה מעור אחד, בעיקר לגבי דמוקרטיה אנחנו בטוחים שזה לא נכון. יש דמוקרטיה ליברלית, יש דמוקרטיה קהילתית, וזה שונה…"

אז הבנו שהביטוי ׳יהודית ודמוקרטית׳ הוא ביטוי מעורפל ונתון לפרשנויות – כל אחד יכול למצוא בו את ערכיו שלו. לכאורה, מה רע? הרי דווקא ניסוחים מעורפלים שכאלו הם המאפשרים ליצור הסכמות רחבות ומכנה משותף. הצרה היא כפולה – ראשית, הביטוי משמש אבן בוחן לבחינת חוקתיותם של חוקים שמחוקקת הכנסת. כל עוד אין הסכמה על הפרשנות לביטוי, לא יכולה להיות הסכמה בדבר החוקים שעומדים בסף שהוא מציב. התוצאה היא תרומה משמעותית לחיכוך הבלתי נמנע בין הכנסת לבית המשפט העליון ופגיעה משמעותית באמון הציבור בהליכים דמוקרטיים ושיפוטיים המובילים לירידה במעמד בית המשפט העליון.

הצרה השנייה היא שתנאי הכרחי לקיום שיח ציבורי יעיל ואמיתי הוא קיומה של שפה משותפת. כלומר סט של מונחים שמשמעותם ברורה לכל (ללא צורך בהזדהות איתם). אם כשאני אומר ׳מדינה יהודית׳, אני מתכוון למשהו שונה לחלוטין ממה שמבין שלמה מבני ברק, לא נוכל אלא לקיים שיח של חירשים.

לכן, אם אנחנו מעוניינים להבהיר את הביטוי שמגדיר את אופי המדינה, אנו נדרשים להפשיט ממנו את המשמעויות השונות שלו, ולהיוותר רק עם הלוז ההכרחי שבלעדיו מדינת ישראל היא לא מדינת ישראל. מתוך ההגדרה המצמצמת יכולות לנבוע המשמעויות האחרות.

הנוסח שאני מציע הוא:
1. ריבונות המדינה נתונה בידי אזרחיה כפי שמתבטא בבחירות חופשיות.
2. מדינת ישראל היא המדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית.

שני הסעיפים הללו מגדירים בצורה מאוד צרה וברורה את המהות הדמוקרטית של המדינה, ואת ייעודה – להוות בית לאומי לעם היהודי. מכל אחד מהם לחוד וביחד נובעות משמעויות נוספות, כגון חופש הביטוי, העיתונות וההתאגדות הדרושים כדי לאפשר למממש את ריבונותו; הזכות לעודד הגירה יהודית לישראל ולעצב פרהסיה יהודית המהווים חלק מההגדרה העצמית של כל עם; האיזון בין שני הסעיפים מבטיח את ההכרח להקנות שוויון מלא לאזרחים שאינם חלק מהעם יהודי.

כוחו של הניסוח הזה, הוא לא רק במה שישנו אלא גם במה שאין בו. הוא מאפשר גמישות עתידית למשל, בכל הנוגע לזכויות מיעוטים, וההיקף של הקשר בין הדת למדינה. כך לדוגמא, הנוסח לא נוקט עמדה ולא שולל הגדרה עתידית של המדינה כמדינה דו-לאומית, שכן ככל שמדינה דו לאומית לא שוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, היא אינה סותרת את הנוסח המוצע. גם האופי הדתי של המדינה נמצא מחוץ לנוסח ובכך מאפשר גמישות רבה לשינויים עתידיים.

כיום נשמעת תדיר הטענה כי ישנה סתירה בין היותה של המדינה יהודית להיותה דמוקרטית (הטענה נשמעת הן מהשמאל והן מהימין). לעיתים מנוסחת הטענה כבחירה שיש לעשות בין מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה. הנוסח המוצע מעקר את הטענה הזאת ומייתר את הצורך לבחור בין אפשרויות, שכן הוא מפריד בין ריבונות המדינה שנתונה לכל האזרחים, כפרטים לבין מימוש זכות ההגדרה העצמית שהיא זכות של לאום ולא של הפרטים המרכיבים אותו. בנוסף, הנוסח המוצע יאפשר להגביר את הודאות במערכת היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון ולהפחית את החיכוך ביניהם, ואולי חשוב מכך, יאפשר למסגר את הדיון הציבורי בשאלות הקשורות לאופי המדינה סביב מושגים שמשמעותם נהירה וברורה לכולם.

אם אי פעם יושלם תהליך כינונה של חוקה לישראל, טוב יעשו העוסקים במלאכה אם יאמצו את הנוסח המוצע או דומה לו ולא את ההגדרה הפלקטית והעמומה הנהוגה כיום.

דמוקרטיה ייצוגית 2.0

בראשית 2009 [1] בגדו חברי מפלגת העבודה במצביעיהם – בהצבעה בנושא רפורמת הקרקעות הצביעו נגד עמדתם המסורתית והמוצהרת. למרבה הצער מקרה שכזה הוא הנורמה בכנסת ובפרלמנטים אחרים בעולם. כיצד ניתן למנוע תופעה זו, להגביר את אמון הבוחרים בנבחריהם ואת אחריותיות (accountability) הנבחרים כלפיי בוחריהם?

בפוסט הזה אני מתכוון להציג את הכשל העיקרי של שיטות הייצוג הפרלמנטריות המוכרות בדמוקרטיות המערביות בימינו. בנוסף, אציג את הדרך הנכונה לדעתי לאפשר פרלמנט חזק, המשקף נאמנה את מגוון הדעות וההשקפות בציבור, וממשלה יעילה, המוציאה לפועל את מדיניות הפרלמנט וסדר העדיפויות שקבעה. יתר על כן, אראה כי ישנה חלופה טובה יותר לפרדיגמת הקואליציה-אופוזיציה שמכתיבה במידה רבה את התנהלות חיינו הציבוריים.

כצרכנים בחברת השפע המודרנית, אנו נהנים מחופש בחירה נרחב בנוגע לעיצוב חיינו הפרטיים. אנו מחליטים היכן נגור, מה נרכוש ומה נאכל מבין מגוון רחב המוצע לנו. אמנם אנו מוגבלים בהחלטותינו בהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו, אך בידינו עדיין כוח רב לבחור בהתאם להעדפותינו השונות. אולם, מה אם הייתה עומדת בפנינו ברירה אחת בין סלי מוצרים שונים? מה אם בצמידות להחלטתנו אם נגור בעיר או בכפר היינו נאלצים לבחור אם לאכול בשר או ירקות? במקרה כזה הייתה נפגעת חירותנו באופן משמעותי. מוכרי אותן חבילות, מצידם, היו מנצלים את חוסר יכולתנו לבחור על ידי השקעה במספר מצומצם של מוצרי דגל, תוך הזנחת השאר. ניתן לזהות תופעה זו ברשתות הקניות הגדולות, שם אנו עדים להורדת מחירים במספר מצומצם של מוצרים, אשר מטרתה משיכת הצרכנים לקנות את כל סל הקניות שלהם באותה החנות, בשעה שמחירי שאר המוצרים לאו דווקא נמוכים.

אותה ברירה שרירותית, אותה לא היינו מסכימים לקבל בחיינו הפרטיים, נתפסת על ידנו כטבעית בתחום הציבורי. כאזרחים המחזיקים בדעות ובהשקפות מגוונות בנוגע לדרכים בהן חיינו הציבוריים צריכים להתנהל, ניטלת מאיתנו היכולת לבחור באופן חופשי על פי מצפוננו ושיקול דעתנו.

בקלפי חייב האזרח לבחור ב"סל מוצרים" אחד ויחיד וכפועל יוצא מכך עליו להתפשר על תכולתו. זאת ועוד: כיוון שרובנו מחליטים למי להצביע לפי תחום מדיניות מרכזי אחד (לרוב על-פי השקפתנו המדינית), אין ביכולתנו "להעניש" את הנבחרים על תת-ביצוע או לתגמלם על ביצוע מוצלח בתחומים האחרים. מי ממצביעי העבודה ישקול הצבעה לליכוד כיוון שמפלגתו אכזבה אותו בתחום החברתי? מי ממצביעי הימין יבחר בפעם הבאה בחד"ש בגלל פועלו של ח"כ דב חנין בתחום איכות הסביבה?

כיצד ניתן לפתור זאת? לכאורה ניתן לעבור לשיטה של דמוקרטיה ישירה בה כל אזרח יוכל להביע את דעתו על כל צעד מדיניות ומינוי של כל בעל תפקיד. במציאות חיינו המודרנית הדבר אינו אפשרי. החלטות רבות דורשות ידע קודם, התעמקות בפרטים והחלטה מתוך ראייה רחבה. בחברה המודרנית מתקבלות בפרלמנט ובדרג הביצועי עשרות החלטות חשובות שכאלה מדי יום ואין שום דרך לתת לגוף בוחר בן מיליוני אנשים להשתתף באופן יום-יומי בהחלטות כגון דא. דרך אחרת היא לתת לכל אזרח יותר מקול אחד ביום הבחירות. על-פי הצעה זו, בקלפי יוכל הבוחר להצביע למספר מפלגות לפי העדפותיו. אולם, קיימת פה בעיה: אזרח פלוני יצביע למפלגה בגלל חלק מסוים במצעה או בגלל מועמדים מסוימים מטעמה. כיצד "תדע" כל מפלגה להשתמש בקולות שקיבלה דווקא בהתאם לסיבות הפרטניות שבגללן הוענקו לה וכיצד יידע האזרח שקולו משמש רק על-פי כוונתו המקורית?

דרוש לנו, אם כן, מנגנון אשר יאפשר לכל אזרח לכוון את הצבעתו בהתאם לדעותיו השונות. במילים אחרות, יש לפרק את "סל המוצרים" האידיאולוגי אשר מציעה כל מפלגה ולאפשר לכל בוחר לבחור כל מוצר בנפרד.

שיטת הבחירות הנהוגה כיום ברוב הדמוקרטיות בעולם היא ייצוגית – אנו בוחרים, בשיטות רבות ומגוונות, נציגים למליאת הפרלמנט ועלינו לסמוך, לשווא, שאלו אכן ייצגו במידת האפשר את דעותינו. את השיטה אותה אני מציע ניתן לכנות השיטה המייצגת. על-פי שיטה זו, הבחירות תהיינה לא למליאת הכנסת כי אם לועדותיה. בבואו לקלפי יבחר האזרח בכל ועדת כנסת, עבור איזו מפלגה לתת את קולו.

לשם המחשה, אזרח הסבור שיש לשמור על ארץ ישראל השלמה אך גם חשוב לו לשמור על זכויות ילדי העובדים הזרים והגנה על הסביבה יוכל לתת את קולו לנציג "האיחוד הלאומי" בועדת החוץ והביטחון; לנציג "מרצ" בועדת הרווחה ולנציג "הירוקים" בועדת הפנים והגנת הסביבה. שיטה זו תביא בהכרח להגדלת יכולתו של האזרח להביא לידי ביטוי את דעותיו בנושאים השונים הקשורים לנחלת הכלל ותעצב כנסת אשר השקפות חבריה תייצגנה בצורה מדויקת ונאמנה יותר את השקפות הבוחרים.

בתחילה רבים כמובן יצביעו בצורה אוטומטית עבור אותה מפלגת "בית" בכל הועדות, אולם כפי שאימוץ שיטת הבחירה הישירה הביא לשינוי נרחב בהרגלי ההצבעה של הבוחרים, שינוי שאת מרוריו אנו טועמים עד היום, ניתן להניח בסבירות גבוהה שאימוץ שיטה זו ישנה אותם אף יותר. אולם, בניגוד לפיצול הקיים כיום במערכת הפוליטית המעודד ומחדד כיתתיות, מעבר לשיטה המייצגת בהכרח יגביר את שיתוף הפעולה ואת חיפוש המשותף על פני המפריד. מצביעים החלוקים בנושאים מסוימים בוודאי יוכלו להסכים בנושאים אחרים. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין תנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא, ביחד עם ארגונים ואישים רבים אחרים, אשר בדרך כלל דעותיהם חלוקות בנושאים המרכזיים שעל הפרק, כאשר שיתפו פעולה נגד רפורמת הקרקעות שהציעה הממשלה לאחרונה. קל לדמיין קואליציות רבות כאלו אשר תתארגנה בעקבות מעבר לשיטת הבחירות המייצגת.

שיטה זו תבטיח כי כל ועדה תורכב מתמהיל דעות והשקפות דומה לתמהיל ההשקפות השורר בציבור בתחום מדיניות זה. מעבר לכך, השיח הציבורי, שנוטה בימים רגילים ובעיקר לפני בחירות להתמקד בסוגיות מדיניות-ביטחוניות גרידא, בהכרח יתרחב ויקיף תחומים רבים וחשובים, המגיעים לידי ביטוי חסר מאוד כיום, הן בדפוסי ההצבעה והן בתשומת הלב הניתנת להם. פוליטיקאים האמורים להיבחר על-פי השקפתם בתחומים כגון כלכלה, חינוך, סביבה, זהות לאומית וכדומה ידאגו לכך.

כדי שייתן הבוחר הממוצע אמון בשיטה המוצעת, עלינו להבטיח כי חברי הכנסת אכן ישתמשו במנדט שניתן להם בהתאם לכוונת הבוחר. לא ייתכן שחבר הכנסת שנבחר על סמך מצעו הסביבתי ייתן קולו בעד או נגד הסכם מדיני בצורה שלאו דווקא תואמת את רצונותיהם של בוחריו. לכן יש להגביל את מירב סמכויות חברי הכנסת לתחום שעליו נבחרו. לשם כך עלינו לחזק מאוד את סמכויות ועדות הכנסת ולהחליש בהתאם את מליאתה.

כבר כיום נשמעים קולות רבים הקוראים להעצים את תפקיד הועדות בעבודת הכנסת. אין ספק שזהו תהליך רצוי. מרבית ההחלטות והפעולות הנדרשות כדי לגבש ולנהל מדיניות, כפי שנדרש מהכנסת, דורשות היכרות מעמיקה עם הנושאים שעל הפרק, הקדשת זמן רב, תשומת לב ומידה רבה של אחריות. אף לא אחד מאלה ניתנים ליישום אמיתי בגוף בעל מאה ועשרים חברים אשר נדרשים להפגין ידע ומומחיות בכל הנושאים הרבים המונחים על שולחן הכנסת. יש, על כן, להעביר את רוב פעילות החקיקה, הפיקוח, הבקרה והתקצוב לידי ועדות הכנסת. רק בהן יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה כנדרש מהם. שני הצעדים הראשונים הנדרשים הם העברת גיבוש התקציב של כל משרד ממשלתי ואישורו, מועדת הכספים לידי הועדה האחראית עליו ובדומה העברת סמכויות הביקורת על המשרד מהוועדה לביקורת המדינה.

בהמשך יש לשקול העברת כל תהליך החקיקה לידי הועדות תוך ביטול תהליך הקריאות הנהוג כיום. בגמר התהליך יישארו בידי המליאה סמכויות הדרושות לתיאום בין תחומי השלטון השונים ותפקידים טקסיים. במסגרת תפקידה זה תידרש המליאה לאשר את סדר העדיפויות הלאומי ובכללו עניינים כגון סדר גודל התקציב וחלוקתו בין משרדי הממשלה השונים, יישוב מחלוקות והתנגשויות אינטרסים בין ועדות שונות וטיפול בעניינים חוצי ועדות. קביעת סדר העדיפויות תהיה בידי ועדת התיאום שתורכב מיושבי ראש ועדות הכנסת ואשר בראשה יישב יושב ראש הכנסת. בשיטה זו מעמדו יתעצם ותפקידו, הלכה למעשה, יהיה להוביל את קביעת מדיניות המדינה ואת סדר העדיפויות שלה.

מומחי מדע המדינה נוהגים להציג את רמת ייצוגיות הפרלמנט ויכולת המשילות כגורמים מנוגדים הסותרים זה את זה ואשר יש לאזן ביניהם, כל אחד לפי ראות עיניו. מעבר לשיטה המייצגת מבטיח הגברת רמת הייצוגיות בד בבד עם הגברת יכולת המשילות של ממשלותינו.

רבים מהכשלים במערכת הפרלמנטרית הנהוגה בישראל טמונים בעירוב הרשויות שהינו חלק בלתי נפרד מהשיטה. העובדה כי רוב חברי הממשלה באים משורות הכנסת וכי עצם קיום הממשלה תלוי בקיום רוב מתמיד לטובתה יחד עם העובדה שבעיני רבים תפקיד חבר הכנסת אינו אלא מקפצה לתפקיד היוקרתי יותר של שר בממשלה – כולם נובעים משיטה זו. רבים מאלו המציעים לאמץ שיטת משטר נשיאותית עושים כך בדיוק בגלל כשלים אלו, כך שבעצם הם תומכים בהפרדת הרשויות. והנה, השיטה המייצגת טומנת בחובה הפרדה יעילה יותר בין הרשויות, אולם ללא הנזקים המיוחסים לריכוז עוצמה רבה מדי בידי הרשות המבצעת הקיים בשיטה הנשיאותית. אותו ההיגיון המחייב הצבעה נפרדת עבור כל נושא, מחייב ריכוז סמכויות הממשלה במסגרת משרדיה ולא במסגרת מליאתה. מינוי שרים חייב שיהיה בשליטת הועדות, ושבתפקידם כשרים יהיו אמונים אך ורק על ביצוע מדיניות בתחום משרדם ולא על החלטות אחרות אשר כיום מתקבלות סביב שולחן הממשלה.

העברת מרכז הכובד של ההחלטות ויחד עימן הסמכות והאחריות משולחן הממשלה אל ועדות הכנסת וועדת התיאום בראשן, תקטין את שאיפתם של חברי הכנסת להתמנות לשרים ותעודדם להתמקד בתפקידם. כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להקטין את מספר משרדי הממשלה למספר סביר יותר (8-10) וכן לתחם את תחומי פעילותם בצורה ברורה יותר. שרי הממשלה בשיטה זו יהוו פקידים בכירים האחראים על יישום מדיניות הנקבעת על ידי הועדה האחראית עליהם. על-פי שיטה זו ניתן לדמות משרד ממשלתי לחברה מסחרית. ועדת הכנסת הממונה על המשרד דומה לדירקטוריון החברה ויו"ר הועדה ליו"ר הדירקטוריון. השר הממונה הוא בהשוואה זו המנכ"ל, אשר תפקידו ליישם את מדיניות הועדה לה הוא נותן דין וחשבון ולקבוע מדיניות רק כל עוד לא קבעה הועדה אחרת.

ראש הממשלה ישמש כפקיד הבכיר העומד בראש הרשות המבצעת ומומלץ שייבחר על-ידי הכנסת על-פי יכולתו ליישם את מדיניותה ובצורה שתבטיח את מירב שיתוף הפעולה בתוכה ומיעוט חיכוכים בינה לבין הממשלה. הדרך הטובה ביותר לדעתי לעשות זאת היא שיטת "העשן הלבן" הנהוגה בבחירות לנשיא המדינה. את שרי הממשלה יבחר ראש הממשלה, כמי שיצטרך לעבוד עימם, אך מינויים יהיה טעון אישור ועדת הכנסת האחראית על משרדם, כמי שתצטרך לסמוך על השר בביצוע מדיניותה.

כחלק בלתי נפרד מהשינויים המוצעים לעיל, צפויה להשתנות פרדיגמת יחסי קואליציה-אופוזיציה המוכרת בכל דמוקרטיה מערבית ונחשבת, בטעות, לחיונית לחיים דמוקרטיים תקינים. חלוקה דיכוטומית זו בין קואליציה התומכת אוטומטית בממשלה ואופוזיציה החותרת תחתיה, מוסברת כהכרחית על מנת למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גוף אחד וכדי שצד אחד של המפה הפוליטית ישמש ככלב שמירה על הצד השני. בפועל, מערכת זו מחדדת הבדלים במקום בו אינם קיימים, מסכלת אפשרויות לשיתופי פעולה וגורמת לנבחרי ציבור לפעול פעמים רבות בניגוד לצו מצפונם ודעותיהם המוצהרות. בנוסף היא גורמת, בעיקר לעת בחירות, לטשטוש עמדות במטרה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית. למעשה, ניתן לומר כי 80 אחוזים מהעם מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים שעל סדר היום אך אלו אינם מטופלים כיוון שאנו עסוקים בהתקוטטות בנוגע ל-20 האחוזים השנויים במחלוקת.

מעבר לשיטה המייצגת יבטיח שינוי מצב מעוות זה. ביטול הצורך להפיל את הממשלה כדי לסכל את מדיניותה (או כדי לכבוש את כיסאותיה הנחשקים) ובהכרח גם ביטול הצורך בהגנה עיקשת עליה, יאפשרו הידוק שיתוף הפעולה וליבון מחלוקות במסגרת הועדות השונות. חברי הכנסת לא יהיו אנוסים להצביע בניגוד לדעתם ודעת שולחיהם כי אופן הצבעתם לא ישפיע על שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה. מעבר לכך, יהיה להם אינטרס ברור להצביע לפי עמדתם המוצהרת כדי לא להסתכן באיבוד קולות. מובן כי פשרה ככלי פוליטי תמשיך להוות אמצעי שגרתי בעבודת הכנסת וועדותיה, אך אם כיום מתפשרים בכנסת בעיקר לשם הגנה או התקפה על שלמות הממשלה, עם אימוץ השיטה המייצגת, היכולת לממש את מצעך המוצהר תהיה אמת המידה העיקרית לעתידך הפוליטי ולכן פשרות ישמשו כלי להשגת מטרה זו בלבד.

פיצול הכוח והסמכות בין הועדות השונות יבטיח צמצום כוחם של מיעוטים אשר בשיטה הנוכחית מהווים לשון מאזניים ולכן זוכים לעוצמה חסרת פרופורציות לגודלם היחסי. צמצום היכולת לקשור עניין אחד במשנהו וביטול היכולת להקדמת הבחירות והפלת הממשלה ימנע מהמיעוט להכתיב דרכיו לרוב. לדוגמא, ניתן יהיה להנהיג תכנית ליבה במערכת החינוך על-ידי קואליציית אד- הוק של רוב נציגי הבית ללא יכולתם של החרדים והערבים לאיים באי-תמיכה בתקציב או בצעדים אחרים. עצם שינוי שיטת הבחירות יעלה את אחוז החסימה. אם בכנסת של 120 חברים אחוז החסימה הטבעי הינו 0.7%, והרף החוקי הוא 2%, בוועדה בת 10-12 חברים שיעור זה יעלה לכ-8%-10%. יש כי יטענו ששיעור זה הרסני לאופיו המייצג של הפרלמנט, ואנו טוענים כי העובדה שמיעוטים תרבותיים/לאומיים/דתיים קטנים לא יוכלו לרוץ ברשימה מתבדלת ולכן ייאלצו לחבור לכוחות אחרים, תועיל להורדת הגדרות בין קבוצות שונות בישראל.

הגיע הזמן לעבור לשיטה מייצגת טובה יותר אשר תאפשר ייצוג נכון יותר של האינטרסים והדעות השונים בקרב העם מחד גיסא, ומאידך גיסא תאפשר לקיים ממשלות יעילות, בעלות יכולת ביצוע גבוהה המסוגלות להשלים את מלוא כהונותיהן. מעבר לשיטה המייצגת, שיטה מקורית שאין לה תקדים, בוודאי מחייב מחשבה רבה והכנות מדוקדקות. אולם, בעיקר הוא מחייב אומץ. אומץ לקחת אחריות על חיינו. אומץ לפרוץ דרך ולהתחייב לדרך חדשה אשר תקדם את הדמוקרטיה הישראלית אל מעבר לכשלי הדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים ולעבר כינון חברה צודקת יותר המהווה אור לגויים בדרכי התנהלותה ושלטונה.


[1] מבוסס על מאמר שנכתב בסמוך להצבעה בנושא הרפורמה בנדל"ן בשנת 2009.