מי צריך משפט עברי?

רגע לפני שפרצה סערת הבחירות נסב השיח הציבורי סביב חוק הלאום. אמנם רוב המחלוקות והדיונים עסקו בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל חלק לא קטן עסק גם בסוגיה חשובה אחרת – הזיקה של הדין הישראלי למשפט העברי.

בדיון זה היו שטענו שראוי כי המדינה היהודית תשאב השראה מהקודקס האדיר של התרבות המשפטית שעיצב העם היהודי לאורך אלפי שנים, ואילו חלק אחר הביע חשש כי השראה כזו עשויה להוביל לכפיה דתית ולרידוד הערכים הליברליים המודרניים. שני הצדדים התעלמו במידה רבה מהשאלה היותר חשובה – מה יהיה יואיל למערכת המשפט וייתן מענה לבעיות האמיתיות איתן היא מתמודדת, ובראשן בעיית הודאות המשפטית.

התשובה שלי לשאלה האם יש לנו מה ללמוד מהמשפט העברי בעודנו מעצבים את המשפט הישראלי המודרני היא חיובית. אבל קודם כל, בואו נראה על מה בכלל התווכחנו.

זיקת הדין הישראלי למשפט העברי בהצעת החוק של איילת שקד ויריב לוין נוסחה כך:

א. המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל.
ב. ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

הסעיף הראשון הוא מאוד כללי, וזו הבעיה העיקרית איתו – כל אחד רואה בו מה שהוא רוצה, או מה שהוא חושש ממנו. לכן בעוד אחדים ראו בו סעיף בלתי מזיק והצהרתי בכללו, רבים ראו בו סעיף שמכשיר חקיקה דתית ואימוץ הלכות שאינן מקובלות בחברה דמוקרטית.

הסעיף השני דווקא יותר מעניין, שכן הוא מתעסק בסוגיה אוניברסלית – כיצד על שופט לנהוג כשאין בחוק הוראה מתאימה לסוגיה בה הוא עוסק. יש לציין שהסעיף הזה הוא העתק מילה במילה (למעט תוספת המילה 'מובהק' אחרי המילה 'היקש') של הסעיף הראשון ב-חוק יסודות המשפט שחוקק כבר ב-1980. חוק זה החליף פקודה מימי המנדט הבריטי.

עקרון הודאות המשפטית קובע שכדי שמערכת המשפט תהיה הוגנת, שיוויונית ונקיית כפיים, היא צריכה לספק ודאות גבוהה באשר לתוצאת המשפט. כלומר, לפי עקרון הודאות, בהינתן עובדות ידועות ומוסכמות כל שופט יפסוק באופן זהה ואחיד. היפוכה של הודאות היא השרירותיות, שאז כל שופט פוסק לפי דרכו והצדדים העומדים בפניו לא יכולים להעריך כיצד יפסוק (בהינתן שהוא מקבל את המסכת העובדתית של צד זה או אחר).

לעקרון זה יש משמעות קריטית גם ברמה היומיומית בעשרות אלפי תיקים שגרתיים אך גם ברמה הלאומית. במידה רבה, המאבקים על סמכויותיו של בית המשפט העליון נובעות מפגיעה בעקרון הודאות ברמה החוקתית שחלה מאז המהפכה החוקתית של 1992.

כל שיטת משפט אמורה להעניק מידת ודאות גדולה ככל האפשר. מידת הודאות תלויה בעיקר בחוקים ובתקדימים. אך המחוקק אינו יכול לצפות את כל התרחישים האפשריים ולתת להם מענה בחוק. לכן, נדרשת הוראה שתנחה את השופט כיצד לנהוג במקרה שלא מצא תשובה בחוק או בתקדימים. לכן המבחן לפיו עלינו לשפוט את איכות ההוראה הוא האם היא משפרת את הודאות, אם לאו.

לפני חקיקת חוק יסודות המשפט, סעיף 46 ל-דבר המלך במועצתו (כך נקראו דברי החקיקה של המנדט הבריטי), קבע כי בהיעדר תשובה בחוק או בפסיקה, על השופט להכריע לפי 'המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים'.

גם הוראה זו וגם ההוראה בחוק יסודות המשפט הנוכחי (שהייתה אמורה להשתדרג במסגרת חוק הלאום) לוקות בכלליות יתר. כל שופט יכול לפרש פרשנות יצירתית את 'דיני היושר האנגליים' או את 'עקרונות החירות, הצדק […] של מורשת ישראל' כדי להצדיק כמעט כל החלטה. לכן שתי ההוראות לא עומדות במבחן של הגדלת רמת הודאות המשפטית ודינן להיפסל.

אז איך משיגים רמת ודאות משפטית גבוהה יותר, מתחברים למורשת היהודית אבל לא מאפשרים דחיקת ערכים ליברליים? יש לי הצעה. ייחודה הוא שהיא שואבת מהמסורת היהודית פרוצדורה ולא תוכן והיא נותנת מענה לקשיים חוקתיים שעומדים בפני ישראל כאן ועכשיו.

ההצעה משתלבת עם תפיסת עולם שלא מקדשת את מודל הפרדת הרשויות הקלאסי, ורואה בהן כלי למימוש ריבונותו של העם. המודל הקלאסי של מונטסקייה (שעל פיו עוצבה חוקת ארה"ב) קובע שיש להפריד את הרשויות אחת מהשנייה כדי למנוע עריצות ופגיעה בחירות העם ומציב מערכת של איזונים ובלמים כדי לאזן אחת את רעותה. לעומתו, עומדת התפיסה האורגנית יותר של רוסו, לפיה העם הוא הריבון והיחיד והוא זה שמאציל מסמכותו הריבונית לממשל – רצון העם מתבטא בבחירות בהם הוא בוחר את נציגיו ומאציל להם את סמכותו לקבוע נורמות (חוקים) וסדרי עדיפויות (תקציב). לפי תפיסה זו, שתי הרשויות האחרות אינן אלא זרועות הביצוע של הרשות המחוקקת שנבחרת ישירות על ידי העם. תפקידן לקיים ולאכוף את החוקים (הרשות המבצעת) ולפרשם ולשפוט דין על פיהם (הרשות המחוקקת). כלומר, אם לרשות (השופטת או המבצעת) לא ברור מהו החוק, למעשה לא ברור לה מהו רצון העם, ואם לא ברור לה מהו רצון העם, עליה לשאול את נציגיו שהוסמכו לכך- הרשות המחוקקת.

כך גם פעלו בעבר הדיינים – השופטים של תקופת בית שני (כשהריבון הוא כמובן לא העם אלא אלוהים).

אמר ר׳ יוסי: בראשנה לא היו מחלוקות בישראל אלא בבית דין של שבעים בלשכת הגזית. […] נצרך אחד מהם הלכה הולך לבית דין שבעירו. […] אם שמעו אמרו לו ואם לאו הוא ומופלא שבהם, באין לבית דין שבחיל. אם שמעו אמרו להן ואם לאו אילו ואילו, הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית. נשאלה שאילה, אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למינין [עושים הצבעה ומונים את הקולות] […] משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל […] [תוספתא סנהדרין ז, א]. 

בני לאו, חכמים – כרך שני, 89

נסביר: ניגש אדם לבית דין עם סוגיה, אם הדיין מכיר את הסוגיה ויודע מה התשובה הוא פוסק את הדין הידוע. אם אינו יודע, מעלים את הסוגיה לערכאה עליונה יותר (בית דין שבחיל). אם בית הדין הזה יודע מה התשובה, הוא פוסק דין, אם לא, הוא מעלה את הסוגיה ללשכת הגזית. לשכת הגזית היא מקום מושבו של הסנהדרין – בית המחוקקים1. אם לסנהדרין יש תשובה, הוא פוסק את הדין, אם לא, הוא דן בנושא ובהצבעה מחליטים מה יהיה הדין בסוגיה זו מעתה והלאה. פסיקה זו הופכת להלכה שמחייבת את כל בתי הדין. בפעם הבאה שיבוא אדם לבית דין עם סוגיה זו, תהיה לו כבר תשובה מוכנה מראש.

בשיטה זו יש מידה גדולה של ודאות, ואכן בהמשך התוספתא מצויין שמרגע שגדל מספר תלמידי שמאי והלל שלא למדו את ההלכה לעומקה ('לא שימשו כל צרכן'), רבו המחלוקות בישראל. כלומר, מרגע שדיינים הכריעו לא לפי גוף ידע משותף ומוסכם אלא לפי הגיונם וערכיהם האישיים והיחודיים, ירדה רמת הודאות המשפטית ורבו המחלוקות.

לכן אני מציע לאמץ מחדש את השיטה שהייתה נהוגה בימי הסנהדרין – היררכיה לפרשנות החוקים, ולקבוע שני חידושים מהמצב המשפטי הנהוג כיום. החידוש הראשון: בית משפט שלא מצא תשובה בדבר חקיקה או בתקדים יפנה לבית המשפט העליון, ואם זה לא מצא תשובה; וכאן החידוש השני: אם גם בית המשפט העליון לא מצא תשובה בדבר חקיקה או תקדים, יפנה את השאלה לכנסת. הכנסת (או גוף מיוחד בה) ינחה את בית המשפט לפי איזה חוק לשפוט, ואם ראתה גם הכנסת שאין תשובה בדבר חקיקה, תחוקק חוק חדש כדי לתת בו תשובה.

זהו הנוסח שאני מציע:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, יפנה שאלה לבית המשפט העליון; לא מצא בית משפט העליון תשובה בדבר חקיקה, יפנה שאלה לכנסת; נוכחה הכנסת כי אין תשובה לשאלה, תחוקק בהקדם האפשרי חוק או תיקון לחוק הנוגע לשאלה שהופנתה אליה ועד אז לא יכריע בית המשפט העליון בשאלה; קבעה הכנסת כי יש בדבר חקיקה תשובה לשאלה המשפטית שהופנתה אליה, תורה לבית המשפט להכריע על פי דבר חקיקה זה.

יש בהצעה הזו משום ירידה לגלי הגרוטאות של ההיסטוריה היהודית, והחזרה לתחייה של מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את דורנו ולתת מענה לבעיות איתן אנחנו מתמודדים.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.


1 כמובן שבימי הסנהדרין לא הייתה נהוגה הפרדת רשויות והסנהדרין שימשה כערכאה שיפוטית עליונה וכבית מחוקקים במקביל.

לא, אדוני ראש הממשלה

לפני כמה ימים פרסמתי סטטוס קצר בפייסבוק (עלה גם כאן בבלוג) בעקבות התפטרותו של עמיר פרץ מחברותו בממשלה. עמיר פרץ לא היה העיקר, אלא רק התירוץ כדי לעסוק במהות תפקיד השר.

התפתח דיון מעניין בנוגע לשאלה האם עדיפה ממשלה המורכבת בפוליטיקאים נבחרים או כזו המורכבת ממומחים. אני לא מאלו שסבורים שצריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להיות שר אוצר. אף ציינתי זאת מפורשות בסטטוס המקורי. אבל, אני כן חושב שיש בעיה בדרך בה מורכבת הממשלה בישראל. בעיה שגורמת לחוסר יציבות מבני ולרמת ביצועים לא אופטימלית.

נדמה לי שהדרך הכי טובה להבהיר את העניין היא באמצעות השוואת הכנסת לממשלה. כבית הנבחרים, הכנסת אמורה לשקף בצורה המדויקת ביותר האפשרית את מגוון ההשקפות, הדעות והאינטרסים של אזרחי המדינה. מטבע הדברים, הכנסת היא בית להשקפות ואינטרסים סותרים. כך אמור להיות. לכן בכנסת תשרור תמיד מידה מסוימת של מחלוקת והצורך להכריע בין דעות מנוגדות באופן כוחני (באמצעות השגת רוב ותמרונים פוליטיים). באופן טבעי מתארגנת הכנסת סביב מחנות הנאבקים זה בזה על הגמוניה. בעולם אידיאלי, המחנות יתארגנו לפי השקפת עולם בכל נושא ונושא בהתאם לדעתם האותנטית של חברי הכנסת. בפועל, הכנסת מאורגנת במחנות לפי השיוך לקואליציה או לאופוזציה שלא תמיד חופפים לקווי החלוקה האידיאולוגיים, בטח שלא בכל הסוגיות שעל הפרק.

בניגוד לכנסת, וכנרמז בשמה, תפקיד הממשלה הוא למשול. כלומר לקבל החלטות ולהפעיל סמכויות כדי ליישמן. לשם כך היא צריכה שני דברים: מדיניות ויכולת ביצוע.
בכדי להשיג את שני התנאים הללו, צריך שלממשלה תהיה אידאולוגיה משותפת ושחבריה ישתפו פעולה אחד עם השני ויראו בהצלחת כל אחד מחבריה, הצלחת כולם.

החברה האנושית מורכבת מאלפי גופים – חברות, עמותות, בתי ספר, יחידות צבאיות, גופים אקדמיים, ועוד. רובם המוחלט של הארגונים הללו מורכב מהנהלה היררכית שבה הכלל (גם אם לא תמיד מיושם) הוא שקידומך תלוי ביכולתך לקדם את מטרות הארגון ולעבוד בשיתוף פעולה עם עמיתייך והממונים עלייך. נכון, מאבקי אגו, ירושה ואינטרסים תמיד יהיו, אך לעולם הם יהיו שכבה מעל למערכת שבאופן בסיסי מקדמת שיתוף פעולה. אבל ממשלת ישראל בנויה אחרת – לחבריה אין אינטרס לקדם שיתוף פעולה ביניהם, ולעיתים ההיפך: יתקדם מי שהיטיב לנכס לעצמו הישגים ולדכא את הישגיהם של שרים אחרים.

המשטר הקואליציוני שבתוכו אנו נתונים והתפרקות המערכת הפוליטית למספר רב של מפלגות בינוניות, גורמים לכך שהממשלה תתפקד יותר כמו כנסת זוטא מאשר כגוף ביצועי – שרים במקום לשתף פעולה מסכלים זה את תכניותיו של זה אם משום שכל שר מקדם מדיניות לפי האידיאולוגיה שלו, ואם משום שמדובר ביריבים פוליטיים הנלחמים על אותו מאגר מצביעים.

בואו נסתכל על הממשלה הנוכחית כדוגמא מייצגת, אם כי מוקצנת מעט ביחס לכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. כל ראשי המפלגות החברות בקואליציה רואים או ראו עצמם מועמדים ריאליים לראשות הממשלה. גם בתוך מפלגת השלטון ישנם כאלו המייעדים עצמם לגדולות. התוצאה היא ניגוד אינטרסים חריף בין השרים לבין עצמם ובינם לבין ראש הממשלה. ראש הממשלה יודע כי הצלחת אחד השרים בתפקידו, משפרת את יכולתו להחליפו, והשרים יודעים כי הצלחתם עמיתם או ראש הממשלה מפחיתים את כושרם להיתפס כחלופה. יש האומרים כי אחת הסיבות לפרישתו של כחלון מהממשלה היא כי הפופולריות העולה שלו, שנבעה מהצלחה בתפקידו, איימה על ראש הממשלה שהחל להצר את צעדיו. ייתכן כי זו גם סיבת פרישתו של גדעון סער.

אבל מעבר לאינטרסים ישנן גם רגשות. נתניהו (ונזכיר, נתניהו הוא רק דוגמא לכל ראשי הממשלה שכיהנו כאן אי פעם) לא יכול להרשות לעצמו למנות אנשים שהוא מעריך באופן אישי וחושב שביכולתו לעבוד איתם. הוא נאלץ למנות את מי שמביא איתו אצבעות בכנסת. גם השותפות הקואליציוניות לא בוחרות לשרת תחת נתניהו בגלל הערכתן אליו, אלא כי הוא זה שנבחר להרכיב את הממשלה. האיבה ההדדית בין בנט לנתניהו ידועה וכך גם הבוז שלפיד וראש הממשלה חולקים אחד כלפי השני. כשהתפטר פרץ מהממשלה, נפרד ממנו נתניהו באמירה שטוב שהבין כי מקומו אינו בממשלה הזו. איזו מידה של שיתוף פעולה שניהם היו יכולים לייצר כדי לקדם את התחום עליו הופקד פרץ, אם זו מידת ההערכה ההדדית ששורה ביניהם? וכך יוצא שמרבית השרים הבכירים לא מעריכים כלל את הבוס שלהם וכי הרגש הדדי. בתנאים כאלו, גם כשאין אינטרסים ושיקולי הישרדות, קשה מאוד לשתף פעולה באופן אפקטיבי.

שרים כבמעשה שבשגרה מקדמים מדיניות או מתבטאים בצורה שנוגדת את המדיניות הרשמית של הממשלה. כך בנט שתוקף את הממשלה לעיתים תכופות וכך ליברמן שפוגע ביחסי החוץ של מדינת ישראל ופועל בניגוד להנחיות נתניהו. בכל ארגון נורמלי, שניהם היו מפוטרים על ידי ראש הארגון, אבל בממשלה לא ניתן לפטרם שכן פיטוריו של שר, ובמיוחד שהוא ראש מפלגה, מוביל לפרישת מפלגתו מהקואליציה ואובדן הרוב בכנסת. מתי כן יכול לפטר ראש הממשלה שר סורר? כשהוא ממפלגתו וכשאין לו כח מספיק כדי לגרום למשבר פנימי. כך יכל נתניהו לפטר את סגן שר הבטחון דני דנון במהלך מבצע צוק איתן, שכן למרות שדני דנון הוא יו״ר מרכז הליכוד, פיטוריו לא יכלו להחמיר עוד את הקרע שנוצר בינו לבין נתניהו.

אפשר לטעון שהבעיה היא פרסונלית ולא בשיטה. שלו רק היה כאן ראש ממשלה עם אתיקה ואידאולוגיה מפותחות יותר, הממשלה הייתה מתנהלת בהרמוניה. אבל האינטרס לשרוד סופו שינצח גם את האתיקה החזקה ביותר. אבל מעבר לכך, שיטה טובה נמדדת גם ביכולתה לתפקד כראוי גם כשהיא מאוישת על ידי אנשים בינוניים, ויש לזכור – רוב האנשים, וגם ראשי הממשלה, הם בינוניים.

הבעיה שהצגתי משותפת לכל מדינה שבה נדרשת הקמת קואליציה. פטורים ממנה במידה רבה (אבל לא לגמרי) ממשלים נשיאותיים ומשטרים פלרמנטריים שבהם למפלגה אחת יש רוב בפרלמנט. באנגליה למשל, רק שר או שניים בכירים נמצאים בעמדה של איום כלפיי ראש הממשלה ורק ביניהם לבינו נוצר ניגוד אינטרסים. אבל לפחות הם בעלי השקפה דומה וחברותם באותה המפלגה משמעותה כי נסיון בוטה מדי של שר בכיר לחתור תחת ראש ממשלתו עשויה להיתקל ברוגזם של חברי המפלגה שבחרו מלכתחילה את ראש הממשלה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מטיף לשיטה נשיאותית או לשיטה דו מפלגתית. להיפך, אני חושב שהכנסת צריכה להיות עוד יותר מגוונת מאשר היא כיום (לכן אני גם מתנגד לאחוז החסימה). מה שאני טוען הוא שהממשלה לא צריכה להיות מורכבת כתוצאה של שיקולים או אילוצים קואליציוניים.

המפתח להשבת יכולת הביצוע לממשלה הוא בהפרדה בין ייצוגיות לבין ביצועיות. הכנסת תייצג ותקבע מדיניות. הממשלה תבצע את המדיניות הנבחרת.

אז מה צריך לעשות? אני חוזר להצעה שהעליתי בעבר (כאן וכאן) והיא לבטל את המשטר הקואליציוני ולתת לראש הממשלה את הסמכות למנות שרים בעצמו בהתאם ליכולתו לעבוד עימם. כדי לוודא שהשרים יפעלו לפי השקפת הרוב בכנסת, מינויים יהיה טעון אישור בפני ועדת הכנסת הממונה על תחומי אחריותו.

איך הכנסת תתפקד ללא קואליציה ואופוזיציה? מצויין – חברי כנסת יוכלו סוף סוף להצביע בכל נושא לפי השקפת עולמם והבטחות הבחירות שלהם. אלו שיבחרו לא לעשות כן, יוענשו על ידי הציבור. כמובן שנצטרך למצוא שיטה חדשה כדי לבחור ראש ממשלה (ולהדיחו), אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

כן, לספח

כצפוי, הפוסט שבו הצעתי לספח את יהודה ושומרון לישראל גרר תגובות רבות. חלק שיבחו, חלק ביקרו ומספר מגיבים אף העלו טענות טובות שלא ניתן להן מענה בטקסט המקורי. אבל לטובת מי שבמקרה פיספס את הפוסט המקורי, עיקרי הדברים:

פתרון שתי המדינות מת. את ארץ ישראל כבר לא ניתן לחלק – לא בהסכם, בגלל אי היכולת להסכים על סוגיות הליבה (ובעיקר הפליטים וירושלים) ולא בנסיגה חד צדדית, בגלל הנסיון המר שיש לישראלים עם נסיגות חד צדדיות. בנוסף, בכל מתווה, יהיה צורך לפנות עשרות אלפי מתנחלים. מהלך שיעלה עשרות רבות (אם לא מאות) של מיליארדי שקלים ויסכן את שלמותה של החברה הישראלית.

בניגוד למקובל לחשוב, בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון ישנו רוב יהודי מוצק, והמגמות הדמוגרפיות העדכניות מבטיחות כי הרוב הזה יישמר ואף יגדל.

סיפוח יהודה ושומרון יאפשר לפלסטינים לקבל זכויות אזרח מלאות, חלוקה שיוויונית יותר של המשאבים, וחיים בדמוקרטיה שגם אם בלתי מושלמת, עדיין טובה מהמשטרים האחרים במרחב.

את הפוסט זה אייחד להתייחסות לטענות המאתגרות שהעלו המגיבים, אך אני מודה שאין כאן תשובות לכל הטענות וזאת מפני קוצר היריעה.

אם נספח את יו"ש ישראל תחדל מלהיות מדינה יהודית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שבה יש רוב יהודי מוצק, חוק שבות ליהודים, מרחב ציבורי שמעוצב ברוח התרבות היהודית והעברית (כולל שפה, ימי מנוחה, מערכת לימודים וכו'), וסמלים לאומיים יהודיים. את כל אלו אנחנו מצליחים לקיים היום בהצלחה יחסית כשבקרבנו חי מיעוט לאומי משמעותי בשיעור של 20%. אם נספח את יו"ש המיעוט הזה יגדל אמנם לכ-30%, אבל זה אומר שעדיין נהנה מרוב מוצק של כ-70% יהודים ומיעוטים פרו ציוניים המהווים רוב פוליטי מוחלט הדרוש כדי להמשיך ולקיים את אופיה היהודי של המדינה. לכן צריך לזכור, הברירה היא לא בין מדינה ללא מיעוט לאומי לבין מדינה עם מיעוט לאומי, אלא בין מדינה עם מיעוט גדול למדינה עם מיעוט מעט יותר גדול, עם שטח גדול יותר ושליטה בטחונית טובה יותר.

אתה מונע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם

נכון, ואני לא מתבייש בכך. לפלסטינים ניתנו הזדמנויות רבות לממש את זכותם להגדרה עצמית והם סירבו לממשן. בהיעדר יכולת להגיע לידי הסכם שלום עם הפלסטינים (ועל זה רובנו כבר מסכימים), מימוש הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים ממילא נמצא בהקפאה. מה שאני מציע הוא חלופה למימוש הזכות להגדרה עצמית שמרבית הפלסטינים יוכלו לחיות עימה – לגור במדינה דמוקרטית ומפותחת כלכלית שנותנת אוטונומיה מסוימת למיעוטים הלאומיים בה (מערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפה רשמית וכד').

רק לפני כמה שבועות הסקוטים העדיפו לוותר על זכותם להגדרה עצמית מלאה תמורת ההטבות הכלכליות הכרוכות בחברות באיחוד הבריטי. גם ערביי ישראל ברובם המוחלט מעדיפים לוותר על מגורים במדינת הלאום משלהם תמורת הזכות לגור במדינת ישראל "הגזענית" והמפלה. לכן אני משער שבחשבון סופי מרבית האוכלוסיה הפלסטינית ביו"ש תעדיף להיות חלק ממדינת עולם ראשון על פני מימוש זכותם להגדרה עצמית במדינת עולם שלישי. באמירת אגב, סיפוח יו"ש לא שולל מהפלסטינים אפיקים אחרים למימוש זכותם להגדרה עצמית בחלקים אחרים של פלשתינה ההיסטורית (ירדן ועזה).

הפלסטינים לא יוותרו על זכות השיבה

נכון, הפלסטינים לעולם לא יוותרו בצורה רשמית על זכות השיבה וזו אחת הסיבות העיקריות בגינן הסכם שלום הוא לא אפשרי. אכן, סיפוח יו"ש לישראל לא מאפשר לפלסטינים לחזור למולדתם, אבל מי שמעלים את הטיעון הזה כמכשול בפני תכנית הסיפוח, מתבלבל בין תפיסת המולדת של הפלסטינים לתפיסתנו שלנו. יהודים רואים בכל ארץ ישראל את מולדתם ולכן חזרה אליה והתיישבות ביישוב כלשהו בה, היא מבחינתנו מימוש השיבה לארצנו. החלק ניכר מהפלסטינים לעומת זאת מעוניינים לחזור לכפרים והערים הספציפיים מהם הם ברחו/נעקרו/גורשו. בסקר שנעשה בקרב הפזורה הפלסטינית, מרבית הנשאלים שביקשו לשוב לשטח ישראל הצהירו כי אם לא תהיה אפשרות פיזית לחזור לבתיהם ומקום יישובם המקורי, הם יעדיפו לוותר על מימוש זכות השיבה. לכן, גם אם תוקם מדינה פלסטינית ביו"ש לא יהיה בכך כדי לתת מענה לרצון השיבה של הפלסטינים שגורשו/ברחו/נעקרו מחיפה, יפו, לוד, רמלה ומאות כפרים בשטחי ישראל. כלומר, אין פתרון לזכות השיבה שיהיה מקובל על הפליטים עצמם אלא פתרון שלא מקובל על רוב רובו של הציבור בישראל.

אם הפלסטינים יוכלו לנוע לישראל בחופשיות הטרור יגבר

הטענה הזאת נובעת מקוצר רואי ומראייה טקטית ולא אסטרטגית של המצב. בישראל חיים כמיליון וחצי אזרחים ערבים בעלי זכויות אזרח וחופש תנועה מלא ומשום מה אנחנו לא רואים אותם מתפוצצים במסעדות ואוטובוסים או הורגים יהודים על ימין ועל שמאל. למעשה, שיעור המעורבות של תושבי יו"ש בטרור גבוה פי 50 לפחות משיעור המעורבות של ערביי ישראל בטרור. אותם ערבים ישראלים שכן מעורבים בטרור הם בדרך כלל פלסטינים שהיגרו לישראל במסגרת איחוד משפחות וחיו את רוב חייהם ביו"ש. ערביי יו"ש וערביי ישראל זהים מכל בחינה שהיא כשהדבר היחידי שמבדיל ביניהם הוא שלערביי ישראל יש זכויות אזרח ולתושבי יו"ש אין. ציניים יגידו שלערביי ישראל יש יותר מה להפסיד אם יהיו מעורבים בטרור, אחרים יגידו שכשאתה לא חי תחת משטר דיכוי צבאי, קל לך יותר להשלים עם היותך מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית. כך או כך, מתן זכויות לא יהפוך את ערביי יו"ש משונאים לאוהבים ולא יפתור את הסכסוך, אבל יפחית משמעותית את המוטיבציה שלהם לבצע טרור. עדיין יהיו לנו חברי כנסת מעצבנים כדוגמת חנין זועבי, אבל אני מעדיף עשר חנין זועבי על פני עשרה מחבלים מתאבדים.

אם נספח את יו"ש נצטרך לשלם קצבאות ביטוח לאומי לפלסטינים. הכלכלה תקרוס

אכן, לסיפוח תהיה עלות כספית. קשה להעריך מהי תהיה, לצורך כך יש לערוך מחקר נרחב ומעמיק, אבל אפשר ללמוד מההיסטוריה. ב-1990 אוחדו מזרח גרמניה ומערב גרמניה למדינה אחת. למרות ההבדלים הרבים בין גרמניה לישראל יש גם קווי דמיון – גם שם מדובר היה באיחוד של מדינה עשירה עם מדינה נחשלת. האיחוד הצריך הוצאה כספית גדולה במשך שנים. השנים הראשונות היו קשות וכללו מיתון (בין היתר בגלל טעויות מדיניות שמהן ניתן ללמוד ולא לחזור עליהן), אך המשיך בצמיחה מואצת ובהפיכתה של גרמניה לכלכלה החזקה באירופה. הפערים הכלכליים בין מזרח למערב עדיין קיימים אך הם הצטמצמו משמעותית והם במגמת צמצום מתמשכת.

כשבוחנים את הסיפוח מבחינה כלכלית יש לחשוב עליו כמו על כל פרוייקט כלכלי ולבחון אותו לאור האלטרנטיבות. האלטרנטיבה לסיפוח היקר אינו אפס הוצאה, אלא פינוי התנחלויות – פינוי שכפי שכבר ציינתי, צפוי לעלות לפחות 100 מיליארד שקלים. עכשיו ישאל עצמו הקורא האם הוא מעדיף להשקיע את הסכום האסטרונומי הזה בהרס סיטונאי של בתים, נטישת תשתיות שהושקע בהן ממון רב ובניית בתים חליפיים או בהשקעה ברמת החיים של שכנינו הפלסטינים. השקעה שתניב שיפור דרמטי ברמת החיים שלהם ועשויה להפחית את המוטיבציה שלהם לפנות לדרך הטרור.

אתה לא פותר את הסכסוך אלא מכניס אותו פנימה לישראל

נכון, הסכסוך יימשך. זה נאיבי לחשוב שחתימה על הסכם תסיים את הסכסוך, ולא משנה על מה יחתמו המנהיגים (בהנחה שניתן לחתום על הסכם, ואני לא מאמין שזה אפשרי). הרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן סיימו את הסכסוך בין המדינות באופן רשמי,  אך בפועל ישנו נתק עמוק בין העמים, חרמות ותעמולה אנטישמית וכמעט אפס שיתוף פעולה כלכלי. כל זאת בקרב עמים שלא חיו תחת כיבוש ישראלי, לא טוענים שישראל הוקמה על אדמתם ואשר רובם מעולם לא פגשו ישראלי בימי חייהם. לכן הבחירה היא לא בין סיום הסכסוך או המשכו, אלא בין המשך הסכסוך בין שתי מדינות שעלולות להגרר לעימותים צבאיים לבין הפיכת הסכסוך למאבק אזרחי על זכויות ונראטיבים. אני חוזר שוב – אני מעדיף כל יום את חנין זועבי שמקללת את חיילי צה"ל בעודה חברת כנסת במדינת ישראל על פני מבצעים צבאיים כל שנתיים שמביאים להרג וסבל רב בשני הצדדים. בסוף כנראה ישלימו הפלסטינים עם קיומנו כאן, אבל זה לא יקרה בדור הזה, בטח לא אם הם יחיו מצדה השני של גדר שמפרידה בין עולם ראשון לעולם שלישי.

העולם לא ייתן לנו לספח

העולם יתרגל. במהלך 66 שנות קיומה סיפחה ישראל שטחים מאוכלסים בערבים שלוש פעמים[1]. בכל הפעמים עשתה זאת ישראל באופן חד צדדי וללא הסכמת העולם. בכל שלושת הפעמים, לאחר תקופה קצרה של קשיים דיפלומטיים, העולם התרגל, גם אם לא קיבל. העולם עדיין לא מכיר ברמת הגולן כחלק מישראל ובעיניו גם בכותל המערבי אנחנו כובשים. אפילו מערב ירושלים (!) לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם כבירת ישראל. אז העולם אמנם לא יכיר בסיפוח באופן רשמי, בטח לא בהתחלה, אבל הסיפוח עצמו יהווה את סיומו של משטר הכיבוש והדיכוי הישראלי בשטחים שהוא הוא העוולה הגדולה עליה מתקומם העולם.

אנחנו לא רואים הרבה הפגנות באירופה נגד "כיבוש הגולן" וזה בגלל שבגולן אין בעיה של כיבוש ודיכוי. כל תושבי הגולן זכאים לקבל אזרחות ישראלית וחלקם אף בחר לקבל אותה. אז נכון שהעולם התרגל לכך שאת "אקיבוש" אפשר לפתור רק בדרך של הקמת מדינה פלסטינית, אבל זה לא מחוייב המציאות. עד שנות השמונים דרך המלך לסיום הכיבוש נחשבה להיות חתימת הסכם שלום עם ירדן והחזרת יו"ש אליה. רעיון המדינה הפלסטינית זכה לתהודה בעיקר בעקבות האינתיפאדה הראשונה. לכן כפי שנטש העולם את האופציה הירדנית לטובת אופציה שתי המדינות, כך סביר להניח שהוא ייטוש רעיון זה לטובת מתן זכויות פוליטיות לפלסטינים במסגרת מדינת ישראל.

העלית רעיון יפה אבל איך תיישם אותו בפועל?

בהדרגה. הסיפוח יצליח אם יהיה תוצאתו של תהליך הדרגתי. יש להכין את האוכלוסיות אליו בשום שכל. המקומות הטבעיים להתחיל בהם הם החלה הדרגתית של חוקי ישראל ביו״ש, הסרת מחסומים פנימיים, הגדלת ההיתרים לכניסה לישראל באופן הדרגתי עד כדי מתן חופש תנועה מלא בין יו״ש לישראל. בהמשך תועברנה סמכויות אזרחיות מהמנהל האזרחי לידי משרדי הממשלה. לכל אלו תלווה העברת האחריות הבטחונית ביו״ש מידי צה״ל לידי מג״ב והמשטרה. הסיפוח הרשמי יבוא לאחר כמה שנים ושאלת עיתויו המדויק תלויה בנסיבות שתהיינה ובהזדמנויות שיהיה ניתן לנצל.

הרעיון לספח את יו"ש הוא לא חדש, אבל הוא טרם נחקר לעומק. כשהוא יעלה ברצינות לסדר היום הציבורי ניתן יהיה בקלות רבה יותר לזהות את הפתרונות לבעיות הכרוכות בו. גם את היתרונות הגלומים בו יהיה קל יותר לזהות. בעוד כמה שנים נסתכל על התקופה הזאת ולא נבין איך לא ראינו את הפתרון שעמד לנו מול העיניים כל הזמן הזה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.


[1] הגליל, המשולש, שפלת יהודה והנגב אחרי מלחמת השחרור; מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים; ורמת הגולן ב-1981.

לצאת מהארון המדיני

אני אוהב לחשוב על עצמי כמי שיש לו השקפת עולם קוהרנטית, אבל יש נושא אחד שבו דעותיי שונות באופן מהותי משותפיי להשקפת עולמי. הגיע הזמן להגיד את זה קבל עם ובלוג – פתרון שתי המדינות מת והגיע הזמן לחשוב על חלופות אחרות.

הפתרון המציאותי היחיד שעומד בפנינו הוא סיפוח מלא וחד צדדי של יהודה ושומרון למדינת ישראל תוך מתן זכות הצבעה וזכויות אזרח מלאות לכל התושבים הגרים בו.

הפוסט לא מיועד לכל אחד. הוא לא מיועד למי שחושב שחזרתנו לארץ אבותינו היא תאונה היסטורית, או ש״מה שהיה בעבר היה בעבר״ וכעת אין לדבר עוד על זכויות היסטוריות. הוא גם אינו מיועד למי שמאמין שיהודים שווים יותר או שמגיעות להם יותר זכויות ממי שאינם יהודים.

הוא כן מיועד למי שמצד אחד מכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל (גם אם הזכות הזו לא ממומשת על כולה), אבל גם למי שמאמין בערכים אוניברסליים ומאמין שכל בני האדם נבראו בצלם. שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדתם או זהותם הלאומית.

מרגע שעמדתי על דעתי הפוליטית, תמכתי בפתרון של חלוקת הארץ בין יהודים לפלסטינים. תמיכתי הייתה מבוססת על ההכרה בזכות של הפלסטינים למדינה משלהם לפי עקרון ההגדרה העצמית ובשל הרצון לשמר את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הרבה שנים עברו מאז ובמהלך השנים הללו עמדתי השתנתה בהדרגה עד שעוצבה סופית בשנים האחרונות. בגלל הצורך להסביר את השינוי הדרמטי הזה, ובגלל שאני מניח שמרבית הקוראים של הפוסט מחזיקים בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי, וכיוון שמדובר בנושא שבו לכל אחד יש עמדה מנומקת שמהווה את הבסיס המרכזי לתפיסתו הפוליטית, הפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל. עם הקוראים סליחה.

מתוקף זכותנו ההיסטורית

חזרנו לארץ ישראל כי יש לנו קשר היסטורי, תרבותי (ולחלקנו דתי) לארץ הזו. בויכוח ההיסטורי בין הציונים הטריטוריאליסטים (ששאפו לריבונות יהודית במקום כלשהו, לאו דווקא בישראל) לבין ציוני ציון שחייבו ריבונות יהודית בארץ ישראל, ניצחו האחרונים. הקשר לארץ היה חשוב לאבות הציונים וחשוב עדיין לרוב הישראלים לא פחות מהשאיפה להגדרה עצמית. ויש להודות – הקשר ההיסטורי לארץ ישראל מתמקד בעיקר בחבלי ההר, חבלי יהודה ושומרון. בהם התרחשה מרבית ההיסטוריה היהודית בארץ; בהם  קרו ונכתבו מרבית סיפורי התנ"ך; בהם חיה מרבית האוכלוסיה היהודית לאורך רוב שנות קיומה של עצמאות יהודית בארץ. הגליל, מישור החוף, וודאי הנגב, היו תמיד הפריפריה של ההר שהיה והינו לב הארץ.

עם חידוש הציונות וחזרתנו לארץ אבותינו ואמותינו, שמה התנועה הציונית דגש על חקלאות מודרנית. מסיבה זו, ובגלל הדלילות היחסית באוכלוסיה באזורים אלו, התמקדו פעולות היישוב במישור החוף, בעמקים ובצפון הנגב. הפריפריה הפכה למרכז והמרכז (ההר) לא שוחרר על ידינו אלא 19 שנים לאחר הקמת המדינה. העיכוב הזה לא היה בו כדי לנתק את הזיקה ההיסטורית של העם ליהודה ושומרון. הסיבה היחידה שהחוק הישראלי לא הוחל מייד על יהודה ושומרון כפי שהוחל על ירושלים רבתי (ובהמשך על רמת הגולן) הייתה החשש מאזרוח אוכלוסיה ערבית גדולה. נטפל בחשש זה בהמשך.

לא ניתן יותר לחלק את ארץ ישראל

ההיסטוריון והפוליטיקאי מירון בנבנישתי העז לקבוע עוד בשנות השמונים שאבד הכלח על נסיונות חלוקת הארץ. מספר המתנחלים אז עמד על כ-30,000 בלבד. היום קביעתו נכונה שבעתיים. זה לא משנה אם אנחנו מרוצים ממציאות זו או לא, אבל עלינו להכיר בעובדה כי תנועת ההתנחלות הצליחה לקבוע עובדות בשטח – הם למדו זאת מצויין מהחלוצים שבמו ידיהם קבעו את גבולות מדינת ישראל הצעירה. כיום חיים כ-350,000 מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון ועוד כרבע מיליון בשכונות היהודיות במזרח ירושלים. גם אם נקזז את מאות האלפים שגרים בקרבה לקווי שביתת הנשק של 49' (הקו הירוק), עדיין ניוותר עם אוכלוסיה של כ-100,000 אזרחי ישראל המתגוררים בעומק שטחי יהודה ושומרון. שום ממשלה לא תוכל לפנות מספר מתנחלים כזה. לשם ההשוואה, הפינוי של כ-8,000 מתנחלי רצועת עזה, אזור נטול קדושה, נטול קשר היסטורי עמוק למרבית הישראלים עלה למדינה כ-10 מיליארד שקלים וכמעט שגרם למלחמת אחים. ניסיון לפנות את יהודה ושומרון, ערש העם היהודי, בית למאות אלפי ישראלים, ומרכיב מרכזי בזהות של מיליוני ישראלים, יעלה מעל 100 מיליארד ₪ ועלול להוביל למלחמת אזרחים ולקרע בל יאוחה בחברה הישראלית. הנסיון מראה כי אין לצפות כי נסיגה מיו"ש, תאפשר קיצוץ בהוצאות הבטחון, להיפך, ולכן מימון עלויות הפינוי צפוי לקבור לשנים ארוכות את החלום לחידושה של מדינת הרווחה בישראל.

וזה בתנאי שיתממשו התרחישים האופטימיים ביותר ולאחר הפינוי ישרור שקט וייפסק הטרור. נסיון נסיגות העבר (אוסלו, אוסלו ב', הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה) מראה כי בין שהנסיגה בוצעה בהסכם ובין שבוצעה עד לקו הגבול הבינלאומי, הטרור נמשך והתגבר והוביל למבצעים צבאיים ומלחמות רבות נפגעים בשני הצדדים. הציבור הישראלי כבר לא קונה את הסיסמא "השטחים תמורת שלום" ובצדק. במיוחד לאחר מבצע "צוק איתן" ולאחר נאום הכחשת השואה של אבו מאזן.

חשוב להדגיש כי גבולות שביתת הנשק מעולם לא היו גבול מוכר בינלאומית. מעולם לא התקיימו מדינות שאלו היו גבולותיהן וקו הגבול עצמו לא נשען על הגיון גאוגרפי או דמוגרפי מוצק. קו הגבול מייצג את הישגיהם היחסיים של צבאות ערב ושל צה"ל במלחמת העצמאות ותו לא. לפיכך אין לייחס לו שום חשיבות היסטורית, דמוגרפית או משפטית.

אבל מה עם הדמוגרפיה?

זאת השאלה הקבועה ושאלה שהטרידה גם אותי במשך שנים. הרי אם ביהודה ושומרון היו גרים כמה אלפי פלסטינים, היינו מחילים עליהם את החוק הישראלי מזמן והשליטה בהם הייתה הופכת לקונצנזוס ישראלי ממש כפי שרמת הגולן נמצאת בקונצנזוס. אכן, שאלת הדמוגרפיה היא השאלה הקריטית על פיה יכריעו רוב הישראלים אם ניתן לספח את יו"ש או לא. אין ברירה אלא לצלול לנתונים.

במדינת ישראל התגוררו נכון לסוף שנת 2013 כ-8.1 מיליון תושבים ואזרחים. מתוכם כ-6.5 מיליון יהודים ואחרים1, המהווים כ-80% מהאוכלוסיה, וכ-1.4 מיליון מוסלמים המהווים כ-17% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסיה היא נוצרים, דרוזים וצ'רקסים המהווים כ-3%.

ביהודה ושומרון התגוררו  ב-2013 לפי פרסומי הלמ"ס הפלסטינית כ-2.7 מיליון פלסטינים. אם נחבר נתונים אלו, נקבל כי לכאורה שיעור היהודים בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון הוא כ-60%. רוב מובהק, אבל בעייתי בכל הנוגע להגדרת אופיה וזהותה של המדינה.

בפועל התמונה כנראה אחרת. בדיקות שנעשו בשנים האחרונות הראו שמספר התושבים הפלסטינים כפי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מנופח בהרבה מהמציאות. בין היתר, נספרו תושבי מזרח ירושלים פעמיים (הן באוכלוסיה הישראלית והן באוכלוסיה הפלסטינית), הפלסטינים מעריכים הגירה חיובית של כ-50,000 איש בשנה, כשהמציאות היא הגירה שלילית של כ-17,000 בשנה. הפלסטינים רושמים פלסטינים שמתגוררים מחוץ ליו"ש ועזה יותר משנה כתושבים, בניגוד לנורמות בינלאומיות (והתושבים הפיקטביים האלו ממשיכים להוליד ילדים חדשים לפי חישובי הפלסטינים), פלסטינים שהיגרו לישראל כחלק מאיחוד משפחות נספרים פעמיים, שיעורי הילודה מנופחים וכן הלאה.

ישנם שלושה נתונים אמינים הנאספים על ידי סוכנויות פלסטיניות עצמאיות שתואמים בדיקות בינלאומיות שמעידים שמספר הפלסטינים הגרים ביו"ש נמוך הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. נתוני הלידה של משרד הבריאות הפלסטיני, נתוני ההרשמה לכיתה א' של משרד החינוך הפלסטיני ומספר המצביעים לפי ועדת הבחירות הפלסטינית, כולם מצביעים על כך כי המספר האמיתי של תושבי יו"ש הפלסטינים עומד על כ-1.6 מיליון "בלבד". כשמשווים זאת למספר המתנחלים (כולל מזרח ירושלים) העומד על כחצי מיליון, אפשר להבין שהתמונה שונה מהותית ממה שנוהגים להציג לנו.

עתה כשמשקללים את מספר התושבים האמיתי ביו"ש, אפשר לראות כי בשטח המשולב של ישראל ויו"ש קיים רוב יהודי של כ-67%. אם מוסיפים לנתון זה, את הנתונים על עלייה בפריון היהודי (החילוני!) וירידה בפריון הערבי (בשנת 2014 מספר הילדים לאישה יהודיה כמעט השתווה למספר הילדים לאישה מוסלמית) ועוד לוקחים בחשבון זרם יציב של עולים למדינת ישראל, נראה כי שיעור זה צפוי להתייצב ואף לגדול בשנים הקרובות. פרץ עלייה פתאומי ובלתי צפוי כפי שקורה אחת לעשור וחצי לערך, עשוי להעלות את הנתון הזה לכ-75%-80% מהאוכלוסיה.

זכות הגדרה עצמית פלסטינית

אחת הטענות של התומכים בפתרון שתי המדינות הוא ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. מולם מתייצבים אלו הטוענים כי הפלסטינים הם 'עם מומצא'. אלו ואלו טועים. גם אם העם הפלסטיני הוא מציאות חדשה בהיסטוריה, לא לנו הזכות והסמכות לתת ציונים לאותנטיות של עמים. הפלסטינים רואים את עצמם כעם וזה תנאי מספיק כדי שהם אכן יהיו עם. מצד שני, היותם עם לא מבטיחה להם זכות הגדרה עצמית בלתי מוגבלת.

כך למשל, גם אם תקום תנועה רחבה בעם היהודי שתדרוש להרחיב את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כך שתכלול את גבולות ההבטחה התנ"כיים מנחל מצרים ועד הפרת, אין להניח מכך שעל הקהילה הבינלאומית להכיר בדרישה זו. במרכז הגליל ישנו רוב מוצק של כ-80% ערבים. האם יעלה על דעתו של מישהו ברוב השפוי להיענות לדרישת עצמאות ערבית בגליל? וודאי שלא. כך גם לגביי דרישה של חלק ניכר מהפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית במקום מדינת ישראל ולא לצידה.

רוצה לומר, את זכותם להגדרה עצמית של הפלסטינים יש לכבד, אך לא חובה לקיימה בכל שטח בו יחפצו ואותו ידרשו. קיימות כיום שתי מדינות פלסטיניות דה פקטו. מדינת עזה שאינה מדינה רשמית, אך מתפקדת ככזו, וממלכת ירדן, שמרבית אוכלוסייתה (70%-80%) הם פלסטינים. לאחר סיום הכיבוש, תוכלנה שתי מדינות אלו להוות ביטוי מספק של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית.

מדינה דו לאומית?

אומרים לנו כי אם שליש מתושבי המדינה יהיו ערבים, כי אז מדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית, וכי ההיסטוריה מראה לנו כי מדינות דו לאומיות מתקשות לשרוד ולשגשג. ואכן ידועות הדוגמאות של יוגוסלביה לשעבר שהתפרקה בתהליך אלים ומדמם, צ'כוסלובקיה שהתפרקה בשקט יחסי ומדינות כמו בלגיה, ספרד והממלכה המאוחדת שמתקשות לשמור על אחדותן על רקע פילוג לאומי ואתני.

אבל אותם המבקרים מפספסים מדינה אחת שכן מוכיחה יכולת לשרוד ולשגשג לאורך זמן למרות קיומו של מיעוט לאומי גדול בקרבה. זוהי מדינת ישראל, שלאורך 66 שנות קיומה משגשגת למרות קיומו של מיעוט ערבי המונה כ-20% אוכלוסייתה. נכון, ישנה אפליה. נכון, לעיתים קיימת עוינות בין יהודים לערבים. אך מי שחושב שהאפליה והעוינות אינם ברי תיקון, צריך לשאול את עצמו האם בנוסף לוויתור על יהודה ושומרון, יש לוותר גם על הגליל, המשולש וצפון הנגב. ומי שחושב שהאפליה והעוינות הם ברי טיפול, צריך להסביר למה הם ברי טיפול עם מיעוט בן 20% ולא עם מיעוט בן 30%.

דווקא תגובת הציבור הערבי להצעתו של ליברמן, להעביר לתחומי המדינה הפלסטינית העתידית את המשולש על תושביו הערבים, מוכיחה כי מדינת ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית המכבדת את מיעוטיה. מרבית הציבור הפלסטיני בישראל מעדיף לחיות כמיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית מאשר לחיות במדינת לאום פלסטינית. גם ביו"ש תושבים רבים אומרים בגלוי כי העדיפו את השלטון הצבאי הישראלי על פני שלטון הרשות הפלסטינית המושחתת. חזקה עליהם כי רבים עוד יותר יעדיפו להיות אזרחים שווי זכויות במסגרת מדינת ישראל מאשר לחיות כנתינים בדיקטטורה חמאסית או פת"חאווית.

הערה אחרונה

אז למה אני חבר במפלגת העבודה למרות שאני תומך לכאורה ברעיונות 'ימניים' של סיפוח יו"ש? ראשית, גם בימין אין מפלגות שתומכות בסיפוח-אזרוח2. שנית, אמנם נכון שרבים משייכים את עצמם למחנה פוליטי בהתאם להשקפותיהם המדיניות, אך לי ולרבים אחרים חשוב הרבה יותר השדה הכלכלי-חברתי. ובשדה הזה דעותיי הן שמאליות במובהק. שלישית, האופציה של סיפוח-אזרוח היא לא השקפה ימנית בהכרח. גם השמאל וגם הימין תמיד שאפו להחיל את ריבונותה של ישראל על חלק כמה שיותר גדול מארץ ישראל. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, היו שותפים מנהיגים ואנשי רוח מהשמאל ומהימין להקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. רק לאחר כמה שנים החלו להתחדד הגבולות בין המחנות הפוליטיים סביב שאלת השטחים, שאלה שעד היום מגדירה במידה רבה את גבולות המחנות.

הרצון שלי ושל אחרים כמוני בשמאל להחיל את ריבונותנו על יהודה ושומרון נובעים מערכים הומניסטיים ולאומיים שעומדים בבסיס השמאל הציוני – הכרה בשיוויון ערך האדם ובארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של עם ישראל. החלת הריבונות תהיה עוד צעד בתהליך הארוך של שיבת ציון.


1 ההגדרה "אחרים" מתייחסת בעיקר לחלק מעולי ברית המועצת לשעבר שלא מוגדרים כיהודים ע"פ ההלכה אך מהווים חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.

2 אבל ישנם מספר חברי כנסת, פוליטקאים ופובליציסטים מהימין שהביעו תמיכה ברעיונות אלו, ביניהם הנשיא ריבלין, שר הבטחון לשעבר משה ארנס, ח"כ ציפי חוטובלי והפובליציסט אורי אליצור ז"ל. ראו למשל כאן

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

שיח חירשים

המאבק סביב סוגיית ״השיוויון בנטל״ הוא מקרה מובהק של שיח חירשים ערכי. את החרדים ניתן יהיה לשלב בחברה הישראלית רק באמצעות הרבה אמפתיה ורק אם נשכיל לשים עצמנו במקומם. רק כך נוכל להוציא את החברה הישראלית בכלל, והחרדית בפרט מהתסבוכת שהצלחנו להכניס את עצמנו אליה.

שלוש הערות מקדימות:
1. אי אפשר להגדיר את שני המחנות סביב סוגיית השוויון בנטל כחרדים וחילוניים. גם מפני שישנם מי שאינם חרדים שמתוך כבוד למסורת (כפי שהם תופסים אותה) וכבוד למנהיגים הרבניים, תומכים בהסדר תורתו אומנותו, וגם מפני שמרבית הציבור הדתי סולד מהשימוש בתורה כקרדום לחפור בה. מצד שני, אי אפשר להגדיר את שני המחנות כישראלים מול חרדים, שכן החרדים גם הם ישראלים ולעומת זה הערבים (ישראלים אף הם) כמעט שלא משמיעים קולם בנושא זה (ובצדק). לכן בפוסט הזה אגדיר את המאבק הזה כמאבק ציוני-חרדי.

2. אני מסתייג מהביטוי ״שוויון בנטל״ ולכן אתייחס לנושא כסוגיית גיוס החרדים. אני לא מרגיש פראייר בגלל השירות הצבאי ששירתי. להיפך, אני גאה בו מאוד. אני כן חושב שמעבר ליתרונות של מודל צבא העם לצה״ל עצמו, לשירות בצבא תפקיד חברתי חשוב – להפוך את שלל השבטים בישראל לחלק מחברה ישראלית אחת ולהגביר את תחושת ההזדהות של הציבור עם המדינה והעם. השירות בצה"ל הוא לא נטל, אלא זכות.

3. חרדים וציוניים מציעים לפתור את סוגיית השוויון בנטל על ידי הפיכת צה״ל מצבא העם לצבא מקצועי. אמנם הדיון בדבר מודל הגיוס הראוי לצה״ל הוא דיון חשוב וראוי (ואני מתכוון לעסוק בו בעתיד הקרוב), אבל עד כמה שזה יישמע מפתיע, לא עליו נסוב הדיון הציבורי סביב גיוס החרדים. הדיון נסוב על השאלה מה מקומה של החברה החרדית בישראל. האם היא חלק מהחברה היהודית הכללית, או שמא היא חברה כמעט נפרדת עם ערכים שונים ואתוס שונה בדומה לחברה הישראלית-ערבית.

כדי להבין את סוגיית גיוס החרדים יש לבחון את שתי נקודות המבט העיקריות שמעצבות אותה. נקודת המבט הציונית ונקודת המבט החרדית. את נקודת המבט הציונית לא קשה לתאר, אני וכנראה כל מי שיקרא את הפוסט הזה שותפים לה. מבחינתנו מדובר על פגיעה באתוס השוויון שעל פיו על כולם חלים זכויות וחובות שווים, וכי פטור מחובות או זכויות יתר ניתנים כדי לסייע למי שזקוק לסיוע או כדי לקדם ערכים משותפים לכלל החברה. אבל נדמה לי שההסבר הזה, עד כמה שהוא נכון, לא יכול להסביר את עוצמת הרגשות שאופפת את סוגיית גיוס החרדים. מנקודת מבט של פסיכולוגיה בגרוש, נדמה לי שיותר משהציבור הכללי מרגיש פראייר בגלל הפטור שניתן לחרדים ולא לו (שכן רוב הציבור ניחן במוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי בצה״ל ולא מעוניין לקבל פטור), הוא מרגיש עלבון. עלבון מפני שמה שנחשב בעיניו כביטוי הנעלה ביותר של תרומה למדינה וסיוע להגנתה וצמיחתה, נחשב בעיני החרדים כעונש וכגזירה שאין לעמוד בה. מנקודת מבט זו דומים החרדים לבן הרשע מההגדה של פסח – מתוך שמוציאים את עצמם מן הכלל, הם כופרים בעיקר. ניתן עם כן להבין מדוע לא מופנית עוצמת רגשות דומה כלפי הפטור משירות של האוכלוסיה הערבית. הערבים עדיין לא נתפסים כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית השותף לאותו סט ערכים ואותו אתוס משותף, ולכן הישראלים לא נעלבים או נפגעים מכך שהם לא מביעים רצון להתגייס. להיפך, רובם מקבלים זאת בהבנה ובטבעיות גמורה.

מסיבות מובנות נקודת המבט החרדית קשה יותר לתיאור אובייקטיבי, אך אשתדל להציגה בצורה ההגונה ביותר שאוכל במגבלות הבנתי את החברה החרדית והלך מחשבתה. במובן הבסיסי ביותר, הציבור החרדי רואה בלימוד תורה (למעשה לימוד גמרא, שכן בישיבות חרדיות לא לומדים תורה כלל) שירות קדוש שהוא מעניק לעם ישראל. השירות הזה מהווה מעין קורבן אלוהי שמקריבים תלמידי הישיבות ׳הממיתים עצמם באוהלה של תורה׳ ובכך מגנים על העם. זכור לי כי בראיון לפני מספר חודשים צעיר חרדי טען (טענה מופרכת שאין לה על מה להסתמך) כי אפילו בימי דוד המלך, על כל חייל ששירת בחזית ישב תלמיד ישיבה בעורף שלמד תורה ובכך הבטיח את הצלחת מלחמות דוד.

לכן לדידם, אין פה השתמטות משירות, אלא להיפך, שירות מובחר שמקיימת החברה החרדית למען הכלל, שרק מתי מעט מהציבור היהודי מסוגלים לעמוד בו. על השירות הזה משלמים תלמידי הישיבות ומשפחותיהם בעוני מרוד ובמצוקות יומיומיות גדולות. לכן, כל נסיון לכפות גיוס חרדים לצבא נתפס כעלבון נגדי – כאי הכרה תודה של החברה הכללית ואי הכרה בקורבן שמקריב למענה הציבור החרדי.

במשך השנים הפך אי השירות בצבא כמאפיין זהות של החברה החרדית. בעיני החרדים אם אתה משרת, כנראה שאתה כבר לא חרדי. מאי גיוס כדי ללמוד בישיבה, נוצר מצב הפוך של למידה כדי לא להתגייס. התוצאה היא פגיעה לא רק באתוס השוויון המקודש בעיני החברה הכללית, אלא גם ברמת הלימודים בישיבות ובאלפי התלמידים שנאלצים ללמוד שנים ארוכות בישיבה חרף הכרתם ורצונם.

מדובר על התנגשות של עולמות ערכים מנוגדים. הציבור הכללי רוצה שחרדים יראו בשירות ערך ולא חובה. והחרדים רוצים שהציבור הכללי יראה ערך מיוחד (לא רק תרבותי ודתי) בלימוד תורה וגמרא. איך מתירים את הקשר הגורדי הזה? הדבר הכי קל הוא להתעלם מנקודת המבט החרדית ולדרוש בתוקף גיוס של החרדים ולאיים עליהם בסנקציות כלכליות ופליליות. אבל ערכים ותחושת הזדהות לא ניתן להקנות בכח. נדרשת מנהיגות אמיצה שתדע לעשות צעדים חכמים אך לא פופולריים. צעדים שייתפסו כלא הוגנים בטווח הקצר אבל יטמנו את זרעי השינוי לשנים הבאות.

תחושת ההזדהות של החרדים עם החברה הכללית תגדל רק לאחר שיוסרו החומות בין החברות ולא להיפך. רק מפגש וחיכוך יומיומיים בין שתי החברות יוביל להתערות החרדים והגדלת מידת הזדהותם. דוגמא למפגש מוצלח שכזה (בדרך כלל) הוא המפגש בין דתיים וחילוניים בצבא. לרבים מהם זו הפעם הראשונה בה הם חיים עם ורוכשים חברים מהמגזר השני. המפגש לא מביא לאימוץ ערכי הצד השני, אבל מסייע לגבש מכנה משותף ערכי והבנה גדולה יותר בין הצדדים. בשלב ראשון צה״ל לא יכול להוות מקום המפגש הזה בין החרדים לחברה הכללית, אבל שוק העבודה כן. לכן אני מציע לפטור מראש וללא התניות את כל החרדים משירות צבאי, ממש כפי שכיום פטורים ממנו ערבים ונשים דתיות. הצעה ברוח זו הציעה חברת הכנסת מרב מיכאלי לפני מספר חודשים. הפטור יאפשר להם בפעם הראשונה לא להיות תלויים בישיבות כדי להימנע מהגיוס ויאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. במובן הזה, חוק הגיוס החדש עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה – בפועל הוא אכן משחרר את החרדים מחובת הלימוד בישיבה (עד 2017), אך הוא עוטף את השחרור הזה בסנקציות וגינויים (אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על עלבונות ותחושות) שתוצאתם תהיה עצירת תהליכי השינוי שחלים בחברה החרדית.

אם יותר חרדים ייצאו לעבוד, באופן טבעי האינטנסיביות של החיכוך (החיובי) בינם לבין החברה הכללית תגבר ומתוכו ייווצר סט ערכים וזהות משותפים. עד מהרה חלק גדול מהחרדים יעזבו את הישיבות וייצאו לשוק העבודה. הם כבר לא יתגייסו, אבל אחיהם הקטנים יחיו בחברה פתוחה יותר ויתגייסו בשיעורים הולכים וגדלים. דוגמא מעולה לכך ניתן למצוא מסיפורו המרתק של יהודה משי זהב, ׳קמב״ץ העדה החרדית׳, שהיה ממובילי ההפגנות החרדיות בעבר, ושמאוחר יותר הקים את ארגון זק״א – (זיהוי קורבנות אסון). מתנדבי ארגון זה לקחו חלק בזיהוי קורבנות וטיפול בגופות של נפגעי טרור בגל פיגועי הטרור של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. מתוך ההתמודדות המשותפת עם האיום החיצוני, גדלה הזדהותו של משי זהב עם החברה הכללית וכיום הוא מגדיר את עצמו ציוני וילדיו משרתים בנח"ל החרדי ובגולני.

לנקודת מבט נוספת (ומקצועית יותר) על המתחולל בחברה החרדית, אני ממליץ לקרוא את הפוסט האחרון של תומר פרסיקו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

פוסט יהודי ודמוקרטי

אחד הביטויים הכי שגורים בשיח הציבורי הישראלי, משמאל ומימין, הוא הביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳. כה שגור הוא עד כי כל צד פוליטי מנסה להצדיק את מעשיו וכוונותיו באמצעות שימוש בו. מה משמעותו? האם ישנה משמעות מוסכמת אחת שכזו, או שמא כל מחנה פוליטי רואה בו דברים שונים ואף הפוכים?

בפוסט הזה אנסה להציע חלופה לביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳ שתהיה בעלת ברורה יותר ונתונה פחות לפרשנויות.

לפעמים נדמה לנו שצירוף המילים ׳יהודית ודמוקרטית׳ ותיק כמדינה עצמה ונולד איתה אי שם בתש״ח. לכן זה ודאי יפתיע רבים לגלות כי הוא נולד במתכונתו הנוכחית רק ב-1992, עם חקיקתם של שני חוקי יסוד – חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כדי להבין את הביטוי, יש קודם כל להבין את הנסיבות בהן נולד ואת התפקיד שיועד לו. גרסה ראשונה שלו הופיעה כבר ב-1985 בתיקון לחוק יסוד: הכנסת. תיקון זה נועד לקבוע קריטריונים שיאפשרו לועדת הבחירות לפסול רשימת מועמדים לכנסת על בסיס התנגדותם לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית או כמדינתו של העם היהודי (לפי הנוסח המקורי ששונה ב-2002).

חקיקתם של חוקי היסוד ב-1992 היוותה תקדים. חוקי היסוד שחוקקו עד אז עסקו במוסדות ופרוצדורות (הכנסת, הממשלה, הנשיא וכו׳) ואילו כאן, לראשונה עמדו לחוקק חוק יסוד שעוסק בזכויות המוקנות לתושבי המדינה ואזרחיה. כל זכות מעצם טבעה היא כוללנית ובלתי מוגבלת, אך לא ניתן לאפשר לממש את כל הזכויות בצורה ללא הגבלה. זאת משתי סיבות – הראשונה, לעיתים מימוש זכותי באה על חשבון היכולת של זולתי לממש את אותה הזכות (דוגמא ציורית במיוחד: אם אממש את זכותי להשמיע ברמקולים חזקים את דעתי בתוך חלל סגור, אני פוגע בזכותם של הנוכחים במקום לממש את זכותם שלהם לחופש ביטוי); השנייה, זכויות שונות נמצאות במתח ולעיתים אף בסתירה ביניהן ויש להגביל את חלקן כדי לאפשר את מימושן של אחרות (דוגמא: הזכות לחופש שלי לעסוק בגביית ׳פרוטקשן׳ פוגעת בזכות של אחרים לקניין ולכן יש להגבילה). את האיזון הראוי בין המידה השונה בה ניתן לממש את הזכויות השונות יש לקבוע בחוקים – חוקים שבפועל מגבילים זכויות.

איך מקנים זכויות ומגינים עליהן מצד אחד, ובאותה עת מאפשרים לפגוע בהן? הנוסחה שהכנסת קבעה היא הצהרה בחוק היסוד בדבר הזכויות המוקנות מכוחו, והוספת סעיף המאפשר לפגוע בזכויות אלו רק בחוק ורק בהתאם לערכיה של מדינת ישראל. ההנחה היא שערכיה של המדינה (האם למדינה יש ערכים?) הם אלו שקובעים את המדרג בין הזכויות ורק על פיהן ניתן להכריע איזו זכות גוברת (למשל, האם הזכות למשפחה גוברת על זכותה של אישה פונדקאית לחיים בכבוד ולשלמות גופה). אם כך, מהם ערכיה של מדינת ישראל? בדיוק בשביל זה נוסף לכל אחד משני חוקי היסוד הללו סעיף המגדיר ״…את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״.

הכל טוב ויפה אבל, הביטוי שנולד כדי לסייג את מגילת הזכויות הישראלית, הפך במהרה למאפיין האולטימטיבי של זהות המדינה. פוליטיקאים, אנשי ציבור ומצעים מפלגתיים החלו להשתמש בו שלא בהקשר המשפטי של זכויות האזרח בישראל, אלא כביטוי לזהות המדינה. במסגרת הדיונים לכינון חוקה רחבה בהסכמה – הדיון על הביטוי ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳ נערך תחת הכותרת ׳אופי המדינה׳. הנה, נמצא הביטוי שכל הציבור הציוני בישראל יכול להזדהות איתו והוא יכול להוות בסיס משותף לשיח והסכמות. הלא כך?

ובכן, הסתבר שלא כך. כוחו של הביטוי בתמציותו, אך מסתבר שזוהי גם חולשתו הגדולה. מייד עולה השאלה – מה המשמעות של מדינה יהודית. האם מדינת הלכה, מדינת היהודים (מבחינה אתנית), מדינה בעלת אופי ופרהסיה יהודיים? ומסתבר שגם ההיגד ׳מדינה דמוקרטית׳ נתון לפרשנויות שונות מהותית זו מזו, החל מדמוקרטיה פורמלית ועד לדמוקרטיה מהותית.

עדות לרב-המשמעות של הביטוי ניתן למצוא בדבריו של פרופ׳ אשר מעוז באחד הדיונים בועדת החוקה של הכנסת בראשות חה״כ לשעבר, מיכאל איתן, בהם התחבטו ארוכות בדרך להגדיר את אופי המדינה.

"…יהודית ודמוקרטית – האם ייתכן? אנחנו מניחים כאילו יש יהדות מעור אחד ודמוקרטיה מעור אחד, בעיקר לגבי דמוקרטיה אנחנו בטוחים שזה לא נכון. יש דמוקרטיה ליברלית, יש דמוקרטיה קהילתית, וזה שונה…"

אז הבנו שהביטוי ׳יהודית ודמוקרטית׳ הוא ביטוי מעורפל ונתון לפרשנויות – כל אחד יכול למצוא בו את ערכיו שלו. לכאורה, מה רע? הרי דווקא ניסוחים מעורפלים שכאלו הם המאפשרים ליצור הסכמות רחבות ומכנה משותף. הצרה היא כפולה – ראשית, הביטוי משמש אבן בוחן לבחינת חוקתיותם של חוקים שמחוקקת הכנסת. כל עוד אין הסכמה על הפרשנות לביטוי, לא יכולה להיות הסכמה בדבר החוקים שעומדים בסף שהוא מציב. התוצאה היא תרומה משמעותית לחיכוך הבלתי נמנע בין הכנסת לבית המשפט העליון ופגיעה משמעותית באמון הציבור בהליכים דמוקרטיים ושיפוטיים המובילים לירידה במעמד בית המשפט העליון.

הצרה השנייה היא שתנאי הכרחי לקיום שיח ציבורי יעיל ואמיתי הוא קיומה של שפה משותפת. כלומר סט של מונחים שמשמעותם ברורה לכל (ללא צורך בהזדהות איתם). אם כשאני אומר ׳מדינה יהודית׳, אני מתכוון למשהו שונה לחלוטין ממה שמבין שלמה מבני ברק, לא נוכל אלא לקיים שיח של חירשים.

לכן, אם אנחנו מעוניינים להבהיר את הביטוי שמגדיר את אופי המדינה, אנו נדרשים להפשיט ממנו את המשמעויות השונות שלו, ולהיוותר רק עם הלוז ההכרחי שבלעדיו מדינת ישראל היא לא מדינת ישראל. מתוך ההגדרה המצמצמת יכולות לנבוע המשמעויות האחרות.

הנוסח שאני מציע הוא:
1. ריבונות המדינה נתונה בידי אזרחיה כפי שמתבטא בבחירות חופשיות.
2. מדינת ישראל היא המדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית.

שני הסעיפים הללו מגדירים בצורה מאוד צרה וברורה את המהות הדמוקרטית של המדינה, ואת ייעודה – להוות בית לאומי לעם היהודי. מכל אחד מהם לחוד וביחד נובעות משמעויות נוספות, כגון חופש הביטוי, העיתונות וההתאגדות הדרושים כדי לאפשר למממש את ריבונותו; הזכות לעודד הגירה יהודית לישראל ולעצב פרהסיה יהודית המהווים חלק מההגדרה העצמית של כל עם; האיזון בין שני הסעיפים מבטיח את ההכרח להקנות שוויון מלא לאזרחים שאינם חלק מהעם יהודי.

כוחו של הניסוח הזה, הוא לא רק במה שישנו אלא גם במה שאין בו. הוא מאפשר גמישות עתידית למשל, בכל הנוגע לזכויות מיעוטים, וההיקף של הקשר בין הדת למדינה. כך לדוגמא, הנוסח לא נוקט עמדה ולא שולל הגדרה עתידית של המדינה כמדינה דו-לאומית, שכן ככל שמדינה דו לאומית לא שוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, היא אינה סותרת את הנוסח המוצע. גם האופי הדתי של המדינה נמצא מחוץ לנוסח ובכך מאפשר גמישות רבה לשינויים עתידיים.

כיום נשמעת תדיר הטענה כי ישנה סתירה בין היותה של המדינה יהודית להיותה דמוקרטית (הטענה נשמעת הן מהשמאל והן מהימין). לעיתים מנוסחת הטענה כבחירה שיש לעשות בין מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה. הנוסח המוצע מעקר את הטענה הזאת ומייתר את הצורך לבחור בין אפשרויות, שכן הוא מפריד בין ריבונות המדינה שנתונה לכל האזרחים, כפרטים לבין מימוש זכות ההגדרה העצמית שהיא זכות של לאום ולא של הפרטים המרכיבים אותו. בנוסף, הנוסח המוצע יאפשר להגביר את הודאות במערכת היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון ולהפחית את החיכוך ביניהם, ואולי חשוב מכך, יאפשר למסגר את הדיון הציבורי בשאלות הקשורות לאופי המדינה סביב מושגים שמשמעותם נהירה וברורה לכולם.

אם אי פעם יושלם תהליך כינונה של חוקה לישראל, טוב יעשו העוסקים במלאכה אם יאמצו את הנוסח המוצע או דומה לו ולא את ההגדרה הפלקטית והעמומה הנהוגה כיום.

דמוקרטיה ייצוגית 2.0

בראשית 2009[1] בגדו חברי מפלגת העבודה במצביעיהם – בהצבעה בנושא רפורמת הקרקעות הצביעו נגד עמדתם המסורתית והמוצהרת. למרבה הצער מקרה שכזה הוא הנורמה בכנסת ובפרלמנטים אחרים בעולם. כיצד ניתן למנוע תופעה זו, להגביר את אמון הבוחרים בנבחריהם ואת אחריותיות (accountability) הנבחרים כלפיי בוחריהם?

בפוסט הזה אני מתכוון להציג את הכשל העיקרי של שיטות הייצוג הפרלמנטריות המוכרות בדמוקרטיות המערביות בימינו. בנוסף, אציג את הדרך הנכונה לדעתי לאפשר פרלמנט חזק, המשקף נאמנה את מגוון הדעות וההשקפות בציבור, וממשלה יעילה, המוציאה לפועל את מדיניות הפרלמנט וסדר העדיפויות שקבעה. יתר על כן, אראה כי ישנה חלופה טובה יותר לפרדיגמת הקואליציה-אופוזיציה שמכתיבה במידה רבה את התנהלות חיינו הציבוריים.

כצרכנים בחברת השפע המודרנית, אנו נהנים מחופש בחירה נרחב בנוגע לעיצוב חיינו הפרטיים. אנו מחליטים היכן נגור, מה נרכוש ומה נאכל מבין מגוון רחב המוצע לנו. אמנם אנו מוגבלים בהחלטותינו בהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו, אך בידינו עדיין כוח רב לבחור בהתאם להעדפותינו השונות. אולם, מה אם הייתה עומדת בפנינו ברירה אחת בין סלי מוצרים שונים? מה אם בצמידות להחלטתנו אם נגור בעיר או בכפר היינו נאלצים לבחור אם לאכול בשר או ירקות? במקרה כזה הייתה נפגעת חירותנו באופן משמעותי. מוכרי אותן חבילות, מצידם, היו מנצלים את חוסר יכולתנו לבחור על ידי השקעה במספר מצומצם של מוצרי דגל, תוך הזנחת השאר. ניתן לזהות תופעה זו ברשתות הקניות הגדולות, שם אנו עדים להורדת מחירים במספר מצומצם של מוצרים, אשר מטרתה משיכת הצרכנים לקנות את כל סל הקניות שלהם באותה החנות, בשעה שמחירי שאר המוצרים לאו דווקא נמוכים.

אותה ברירה שרירותית, אותה לא היינו מסכימים לקבל בחיינו הפרטיים, נתפסת על ידנו כטבעית בתחום הציבורי. כאזרחים המחזיקים בדעות ובהשקפות מגוונות בנוגע לדרכים בהן חיינו הציבוריים צריכים להתנהל, ניטלת מאיתנו היכולת לבחור באופן חופשי על פי מצפוננו ושיקול דעתנו.

בקלפי חייב האזרח לבחור ב"סל מוצרים" אחד ויחיד וכפועל יוצא מכך עליו להתפשר על תכולתו. זאת ועוד: כיוון שרובנו מחליטים למי להצביע לפי תחום מדיניות מרכזי אחד (לרוב על-פי השקפתנו המדינית), אין ביכולתנו "להעניש" את הנבחרים על תת-ביצוע או לתגמלם על ביצוע מוצלח בתחומים האחרים. מי ממצביעי העבודה ישקול הצבעה לליכוד כיוון שמפלגתו אכזבה אותו בתחום החברתי? מי ממצביעי הימין יבחר בפעם הבאה בחד"ש בגלל פועלו של ח"כ דב חנין בתחום איכות הסביבה?

כיצד ניתן לפתור זאת? לכאורה ניתן לעבור לשיטה של דמוקרטיה ישירה בה כל אזרח יוכל להביע את דעתו על כל צעד מדיניות ומינוי של כל בעל תפקיד. במציאות חיינו המודרנית הדבר אינו אפשרי. החלטות רבות דורשות ידע קודם, התעמקות בפרטים והחלטה מתוך ראייה רחבה. בחברה המודרנית מתקבלות בפרלמנט ובדרג הביצועי עשרות החלטות חשובות שכאלה מדי יום ואין שום דרך לתת לגוף בוחר בן מיליוני אנשים להשתתף באופן יום-יומי בהחלטות כגון דא. דרך אחרת היא לתת לכל אזרח יותר מקול אחד ביום הבחירות. על-פי הצעה זו, בקלפי יוכל הבוחר להצביע למספר מפלגות לפי העדפותיו. אולם, קיימת פה בעיה: אזרח פלוני יצביע למפלגה בגלל חלק מסוים במצעה או בגלל מועמדים מסוימים מטעמה. כיצד "תדע" כל מפלגה להשתמש בקולות שקיבלה דווקא בהתאם לסיבות הפרטניות שבגללן הוענקו לה וכיצד יידע האזרח שקולו משמש רק על-פי כוונתו המקורית?

דרוש לנו, אם כן, מנגנון אשר יאפשר לכל אזרח לכוון את הצבעתו בהתאם לדעותיו השונות. במילים אחרות, יש לפרק את "סל המוצרים" האידיאולוגי אשר מציעה כל מפלגה ולאפשר לכל בוחר לבחור כל מוצר בנפרד.

שיטת הבחירות הנהוגה כיום ברוב הדמוקרטיות בעולם היא ייצוגית – אנו בוחרים, בשיטות רבות ומגוונות, נציגים למליאת הפרלמנט ועלינו לסמוך, לשווא, שאלו אכן ייצגו במידת האפשר את דעותינו. את השיטה אותה אני מציע ניתן לכנות השיטה המייצגת. על-פי שיטה זו, הבחירות תהיינה לא למליאת הכנסת כי אם לועדותיה. בבואו לקלפי יבחר האזרח בכל ועדת כנסת, עבור איזו מפלגה לתת את קולו.

לשם המחשה, אזרח הסבור שיש לשמור על ארץ ישראל השלמה אך גם חשוב לו לשמור על זכויות ילדי העובדים הזרים והגנה על הסביבה יוכל לתת את קולו לנציג "האיחוד הלאומי" בועדת החוץ והביטחון; לנציג "מרצ" בועדת הרווחה ולנציג "הירוקים" בועדת הפנים והגנת הסביבה. שיטה זו תביא בהכרח להגדלת יכולתו של האזרח להביא לידי ביטוי את דעותיו בנושאים השונים הקשורים לנחלת הכלל ותעצב כנסת אשר השקפות חבריה תייצגנה בצורה מדויקת ונאמנה יותר את השקפות הבוחרים.

בתחילה רבים כמובן יצביעו בצורה אוטומטית עבור אותה מפלגת "בית" בכל הועדות, אולם כפי שאימוץ שיטת הבחירה הישירה הביא לשינוי נרחב בהרגלי ההצבעה של הבוחרים, שינוי שאת מרוריו אנו טועמים עד היום, ניתן להניח בסבירות גבוהה שאימוץ שיטה זו ישנה אותם אף יותר. אולם, בניגוד לפיצול הקיים כיום במערכת הפוליטית המעודד ומחדד כיתתיות, מעבר לשיטה המייצגת בהכרח יגביר את שיתוף הפעולה ואת חיפוש המשותף על פני המפריד. מצביעים החלוקים בנושאים מסוימים בוודאי יוכלו להסכים בנושאים אחרים. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין תנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא, ביחד עם ארגונים ואישים רבים אחרים, אשר בדרך כלל דעותיהם חלוקות בנושאים המרכזיים שעל הפרק, כאשר שיתפו פעולה נגד רפורמת הקרקעות שהציעה הממשלה לאחרונה. קל לדמיין קואליציות רבות כאלו אשר תתארגנה בעקבות מעבר לשיטת הבחירות המייצגת.

שיטה זו תבטיח כי כל ועדה תורכב מתמהיל דעות והשקפות דומה לתמהיל ההשקפות השורר בציבור בתחום מדיניות זה. מעבר לכך, השיח הציבורי, שנוטה בימים רגילים ובעיקר לפני בחירות להתמקד בסוגיות מדיניות-ביטחוניות גרידא, בהכרח יתרחב ויקיף תחומים רבים וחשובים, המגיעים לידי ביטוי חסר מאוד כיום, הן בדפוסי ההצבעה והן בתשומת הלב הניתנת להם. פוליטיקאים האמורים להיבחר על-פי השקפתם בתחומים כגון כלכלה, חינוך, סביבה, זהות לאומית וכדומה ידאגו לכך.

כדי שייתן הבוחר הממוצע אמון בשיטה המוצעת, עלינו להבטיח כי חברי הכנסת אכן ישתמשו במנדט שניתן להם בהתאם לכוונת הבוחר. לא ייתכן שחבר הכנסת שנבחר על סמך מצעו הסביבתי ייתן קולו בעד או נגד הסכם מדיני בצורה שלאו דווקא תואמת את רצונותיהם של בוחריו. לכן יש להגביל את מירב סמכויות חברי הכנסת לתחום שעליו נבחרו. לשם כך עלינו לחזק מאוד את סמכויות ועדות הכנסת ולהחליש בהתאם את מליאתה.

כבר כיום נשמעים קולות רבים הקוראים להעצים את תפקיד הועדות בעבודת הכנסת. אין ספק שזהו תהליך רצוי. מרבית ההחלטות והפעולות הנדרשות כדי לגבש ולנהל מדיניות, כפי שנדרש מהכנסת, דורשות היכרות מעמיקה עם הנושאים שעל הפרק, הקדשת זמן רב, תשומת לב ומידה רבה של אחריות. אף לא אחד מאלה ניתנים ליישום אמיתי בגוף בעל מאה ועשרים חברים אשר נדרשים להפגין ידע ומומחיות בכל הנושאים הרבים המונחים על שולחן הכנסת. יש, על כן, להעביר את רוב פעילות החקיקה, הפיקוח, הבקרה והתקצוב לידי ועדות הכנסת. רק בהן יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה כנדרש מהם. שני הצעדים הראשונים הנדרשים הם העברת גיבוש התקציב של כל משרד ממשלתי ואישורו, מועדת הכספים לידי הועדה האחראית עליו ובדומה העברת סמכויות הביקורת על המשרד מהוועדה לביקורת המדינה.

בהמשך יש לשקול העברת כל תהליך החקיקה לידי הועדות תוך ביטול תהליך הקריאות הנהוג כיום. בגמר התהליך יישארו בידי המליאה סמכויות הדרושות לתיאום בין תחומי השלטון השונים ותפקידים טקסיים. במסגרת תפקידה זה תידרש המליאה לאשר את סדר העדיפויות הלאומי ובכללו עניינים כגון סדר גודל התקציב וחלוקתו בין משרדי הממשלה השונים, יישוב מחלוקות והתנגשויות אינטרסים בין ועדות שונות וטיפול בעניינים חוצי ועדות. קביעת סדר העדיפויות תהיה בידי ועדת התיאום שתורכב מיושבי ראש ועדות הכנסת ואשר בראשה יישב יושב ראש הכנסת. בשיטה זו מעמדו יתעצם ותפקידו, הלכה למעשה, יהיה להוביל את קביעת מדיניות המדינה ואת סדר העדיפויות שלה.

מומחי מדע המדינה נוהגים להציג את רמת ייצוגיות הפרלמנט ויכולת המשילות כגורמים מנוגדים הסותרים זה את זה ואשר יש לאזן ביניהם, כל אחד לפי ראות עיניו. מעבר לשיטה המייצגת מבטיח הגברת רמת הייצוגיות בד בבד עם הגברת יכולת המשילות של ממשלותינו.

רבים מהכשלים במערכת הפרלמנטרית הנהוגה בישראל טמונים בעירוב הרשויות שהינו חלק בלתי נפרד מהשיטה. העובדה כי רוב חברי הממשלה באים משורות הכנסת וכי עצם קיום הממשלה תלוי בקיום רוב מתמיד לטובתה יחד עם העובדה שבעיני רבים תפקיד חבר הכנסת אינו אלא מקפצה לתפקיד היוקרתי יותר של שר בממשלה – כולם נובעים משיטה זו. רבים מאלו המציעים לאמץ שיטת משטר נשיאותית עושים כך בדיוק בגלל כשלים אלו, כך שבעצם הם תומכים בהפרדת הרשויות. והנה, השיטה המייצגת טומנת בחובה הפרדה יעילה יותר בין הרשויות, אולם ללא הנזקים המיוחסים לריכוז עוצמה רבה מדי בידי הרשות המבצעת הקיים בשיטה הנשיאותית. אותו ההיגיון המחייב הצבעה נפרדת עבור כל נושא, מחייב ריכוז סמכויות הממשלה במסגרת משרדיה ולא במסגרת מליאתה. מינוי שרים חייב שיהיה בשליטת הועדות, ושבתפקידם כשרים יהיו אמונים אך ורק על ביצוע מדיניות בתחום משרדם ולא על החלטות אחרות אשר כיום מתקבלות סביב שולחן הממשלה.

העברת מרכז הכובד של ההחלטות ויחד עימן הסמכות והאחריות משולחן הממשלה אל ועדות הכנסת וועדת התיאום בראשן, תקטין את שאיפתם של חברי הכנסת להתמנות לשרים ותעודדם להתמקד בתפקידם. כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להקטין את מספר משרדי הממשלה למספר סביר יותר (8-10) וכן לתחם את תחומי פעילותם בצורה ברורה יותר. שרי הממשלה בשיטה זו יהוו פקידים בכירים האחראים על יישום מדיניות הנקבעת על ידי הועדה האחראית עליהם. על-פי שיטה זו ניתן לדמות משרד ממשלתי לחברה מסחרית. ועדת הכנסת הממונה על המשרד דומה לדירקטוריון החברה ויו"ר הועדה ליו"ר הדירקטוריון. השר הממונה הוא בהשוואה זו המנכ"ל, אשר תפקידו ליישם את מדיניות הועדה לה הוא נותן דין וחשבון ולקבוע מדיניות רק כל עוד לא קבעה הועדה אחרת.

ראש הממשלה ישמש כפקיד הבכיר העומד בראש הרשות המבצעת ומומלץ שייבחר על-ידי הכנסת על-פי יכולתו ליישם את מדיניותה ובצורה שתבטיח את מירב שיתוף הפעולה בתוכה ומיעוט חיכוכים בינה לבין הממשלה. הדרך הטובה ביותר לדעתי לעשות זאת היא שיטת "העשן הלבן" הנהוגה בבחירות לנשיא המדינה. את שרי הממשלה יבחר ראש הממשלה, כמי שיצטרך לעבוד עימם, אך מינויים יהיה טעון אישור ועדת הכנסת האחראית על משרדם, כמי שתצטרך לסמוך על השר בביצוע מדיניותה.

כחלק בלתי נפרד מהשינויים המוצעים לעיל, צפויה להשתנות פרדיגמת יחסי קואליציה-אופוזיציה המוכרת בכל דמוקרטיה מערבית ונחשבת, בטעות, לחיונית לחיים דמוקרטיים תקינים. חלוקה דיכוטומית זו בין קואליציה התומכת אוטומטית בממשלה ואופוזיציה החותרת תחתיה, מוסברת כהכרחית על מנת למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גוף אחד וכדי שצד אחד של המפה הפוליטית ישמש ככלב שמירה על הצד השני. בפועל, מערכת זו מחדדת הבדלים במקום בו אינם קיימים, מסכלת אפשרויות לשיתופי פעולה וגורמת לנבחרי ציבור לפעול פעמים רבות בניגוד לצו מצפונם ודעותיהם המוצהרות. בנוסף היא גורמת, בעיקר לעת בחירות, לטשטוש עמדות במטרה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית. למעשה, ניתן לומר כי 80 אחוזים מהעם מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים שעל סדר היום אך אלו אינם מטופלים כיוון שאנו עסוקים בהתקוטטות בנוגע ל-20 האחוזים השנויים במחלוקת.

מעבר לשיטה המייצגת יבטיח שינוי מצב מעוות זה. ביטול הצורך להפיל את הממשלה כדי לסכל את מדיניותה (או כדי לכבוש את כיסאותיה הנחשקים) ובהכרח גם ביטול הצורך בהגנה עיקשת עליה, יאפשרו הידוק שיתוף הפעולה וליבון מחלוקות במסגרת הועדות השונות. חברי הכנסת לא יהיו אנוסים להצביע בניגוד לדעתם ודעת שולחיהם כי אופן הצבעתם לא ישפיע על שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה. מעבר לכך, יהיה להם אינטרס ברור להצביע לפי עמדתם המוצהרת כדי לא להסתכן באיבוד קולות. מובן כי פשרה ככלי פוליטי תמשיך להוות אמצעי שגרתי בעבודת הכנסת וועדותיה, אך אם כיום מתפשרים בכנסת בעיקר לשם הגנה או התקפה על שלמות הממשלה, עם אימוץ השיטה המייצגת, היכולת לממש את מצעך המוצהר תהיה אמת המידה העיקרית לעתידך הפוליטי ולכן פשרות ישמשו כלי להשגת מטרה זו בלבד.

פיצול הכוח והסמכות בין הועדות השונות יבטיח צמצום כוחם של מיעוטים אשר בשיטה הנוכחית מהווים לשון מאזניים ולכן זוכים לעוצמה חסרת פרופורציות לגודלם היחסי. צמצום היכולת לקשור עניין אחד במשנהו וביטול היכולת להקדמת הבחירות והפלת הממשלה ימנע מהמיעוט להכתיב דרכיו לרוב. לדוגמא, ניתן יהיה להנהיג תכנית ליבה במערכת החינוך על-ידי קואליציית אד- הוק של רוב נציגי הבית ללא יכולתם של החרדים והערבים לאיים באי-תמיכה בתקציב או בצעדים אחרים. עצם שינוי שיטת הבחירות יעלה את אחוז החסימה. אם בכנסת של 120 חברים אחוז החסימה הטבעי הינו 0.7%, והרף החוקי הוא 2%, בוועדה בת 10-12 חברים שיעור זה יעלה לכ-8%-10%. יש כי יטענו ששיעור זה הרסני לאופיו המייצג של הפרלמנט, ואנו טוענים כי העובדה שמיעוטים תרבותיים/לאומיים/דתיים קטנים לא יוכלו לרוץ ברשימה מתבדלת ולכן ייאלצו לחבור לכוחות אחרים, תועיל להורדת הגדרות בין קבוצות שונות בישראל.

הגיע הזמן לעבור לשיטה מייצגת טובה יותר אשר תאפשר ייצוג נכון יותר של האינטרסים והדעות השונים בקרב העם מחד גיסא, ומאידך גיסא תאפשר לקיים ממשלות יעילות, בעלות יכולת ביצוע גבוהה המסוגלות להשלים את מלוא כהונותיהן. מעבר לשיטה המייצגת, שיטה מקורית שאין לה תקדים, בוודאי מחייב מחשבה רבה והכנות מדוקדקות. אולם, בעיקר הוא מחייב אומץ. אומץ לקחת אחריות על חיינו. אומץ לפרוץ דרך ולהתחייב לדרך חדשה אשר תקדם את הדמוקרטיה הישראלית אל מעבר לכשלי הדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים ולעבר כינון חברה צודקת יותר המהווה אור לגויים בדרכי התנהלותה ושלטונה.


[1] מבוסס על מאמר שנכתב בסמוך להצבעה בנושא הרפורמה בנדל"ן בשנת 2009.