אני אוהב לחשוב על עצמי כמי שיש לו השקפת עולם קוהרנטית, אבל יש נושא אחד שבו דעותיי שונות באופן מהותי משותפיי להשקפת עולמי. הגיע הזמן להגיד את זה קבל עם ובלוג – פתרון שתי המדינות מת והגיע הזמן לחשוב על חלופות אחרות.
הפתרון המציאותי היחיד שעומד בפנינו הוא סיפוח מלא וחד צדדי של יהודה ושומרון למדינת ישראל תוך מתן זכות הצבעה וזכויות אזרח מלאות לכל התושבים הגרים בו.
הפוסט לא מיועד לכל אחד. הוא לא מיועד למי שחושב שחזרתנו לארץ אבותינו היא תאונה היסטורית, או ש״מה שהיה בעבר היה בעבר״ וכעת אין לדבר עוד על זכויות היסטוריות. הוא גם אינו מיועד למי שמאמין שיהודים שווים יותר או שמגיעות להם יותר זכויות ממי שאינם יהודים.
הוא כן מיועד למי שמצד אחד מכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל (גם אם הזכות הזו לא ממומשת על כולה), אבל גם למי שמאמין בערכים אוניברסליים ומאמין שכל בני האדם נבראו בצלם. שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדתם או זהותם הלאומית.
מרגע שעמדתי על דעתי הפוליטית, תמכתי בפתרון של חלוקת הארץ בין יהודים לפלסטינים. תמיכתי הייתה מבוססת על ההכרה בזכות של הפלסטינים למדינה משלהם לפי עקרון ההגדרה העצמית ובשל הרצון לשמר את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. הרבה שנים עברו מאז ובמהלך השנים הללו עמדתי השתנתה בהדרגה עד שעוצבה סופית בשנים האחרונות. בגלל הצורך להסביר את השינוי הדרמטי הזה, ובגלל שאני מניח שמרבית הקוראים של הפוסט מחזיקים בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי, וכיוון שמדובר בנושא שבו לכל אחד יש עמדה מנומקת שמהווה את הבסיס המרכזי לתפיסתו הפוליטית, הפוסט הזה יהיה ארוך מהרגיל. עם הקוראים סליחה.
מתוקף זכותנו ההיסטורית
חזרנו לארץ ישראל כי יש לנו קשר היסטורי, תרבותי (ולחלקנו דתי) לארץ הזו. בויכוח ההיסטורי בין הציונים הטריטוריאליסטים (ששאפו לריבונות יהודית במקום כלשהו, לאו דווקא בישראל) לבין ציוני ציון שחייבו ריבונות יהודית בארץ ישראל, ניצחו האחרונים. הקשר לארץ היה חשוב לאבות הציונים וחשוב עדיין לרוב הישראלים לא פחות מהשאיפה להגדרה עצמית. ויש להודות – הקשר ההיסטורי לארץ ישראל מתמקד בעיקר בחבלי ההר, חבלי יהודה ושומרון. בהם התרחשה מרבית ההיסטוריה היהודית בארץ; בהם קרו ונכתבו מרבית סיפורי התנ"ך; בהם חיה מרבית האוכלוסיה היהודית לאורך רוב שנות קיומה של עצמאות יהודית בארץ. הגליל, מישור החוף, וודאי הנגב, היו תמיד הפריפריה של ההר שהיה והינו לב הארץ.
עם חידוש הציונות וחזרתנו לארץ אבותינו ואמותינו, שמה התנועה הציונית דגש על חקלאות מודרנית. מסיבה זו, ובגלל הדלילות היחסית באוכלוסיה באזורים אלו, התמקדו פעולות היישוב במישור החוף, בעמקים ובצפון הנגב. הפריפריה הפכה למרכז והמרכז (ההר) לא שוחרר על ידינו אלא 19 שנים לאחר הקמת המדינה. העיכוב הזה לא היה בו כדי לנתק את הזיקה ההיסטורית של העם ליהודה ושומרון. הסיבה היחידה שהחוק הישראלי לא הוחל מייד על יהודה ושומרון כפי שהוחל על ירושלים רבתי (ובהמשך על רמת הגולן) הייתה החשש מאזרוח אוכלוסיה ערבית גדולה. נטפל בחשש זה בהמשך.
לא ניתן יותר לחלק את ארץ ישראל
ההיסטוריון והפוליטיקאי מירון בנבנישתי העז לקבוע עוד בשנות השמונים שאבד הכלח על נסיונות חלוקת הארץ. מספר המתנחלים אז עמד על כ-30,000 בלבד. היום קביעתו נכונה שבעתיים. זה לא משנה אם אנחנו מרוצים ממציאות זו או לא, אבל עלינו להכיר בעובדה כי תנועת ההתנחלות הצליחה לקבוע עובדות בשטח – הם למדו זאת מצויין מהחלוצים שבמו ידיהם קבעו את גבולות מדינת ישראל הצעירה. כיום חיים כ-350,000 מתנחלים ברחבי יהודה ושומרון ועוד כרבע מיליון בשכונות היהודיות במזרח ירושלים. גם אם נקזז את מאות האלפים שגרים בקרבה לקווי שביתת הנשק של 49' (הקו הירוק), עדיין ניוותר עם אוכלוסיה של כ-100,000 אזרחי ישראל המתגוררים בעומק שטחי יהודה ושומרון. שום ממשלה לא תוכל לפנות מספר מתנחלים כזה. לשם ההשוואה, הפינוי של כ-8,000 מתנחלי רצועת עזה, אזור נטול קדושה, נטול קשר היסטורי עמוק למרבית הישראלים עלה למדינה כ-10 מיליארד שקלים וכמעט שגרם למלחמת אחים. ניסיון לפנות את יהודה ושומרון, ערש העם היהודי, בית למאות אלפי ישראלים, ומרכיב מרכזי בזהות של מיליוני ישראלים, יעלה מעל 100 מיליארד ₪ ועלול להוביל למלחמת אזרחים ולקרע בל יאוחה בחברה הישראלית. הנסיון מראה כי אין לצפות כי נסיגה מיו"ש, תאפשר קיצוץ בהוצאות הבטחון, להיפך, ולכן מימון עלויות הפינוי צפוי לקבור לשנים ארוכות את החלום לחידושה של מדינת הרווחה בישראל.
וזה בתנאי שיתממשו התרחישים האופטימיים ביותר ולאחר הפינוי ישרור שקט וייפסק הטרור. נסיון נסיגות העבר (אוסלו, אוסלו ב', הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה) מראה כי בין שהנסיגה בוצעה בהסכם ובין שבוצעה עד לקו הגבול הבינלאומי, הטרור נמשך והתגבר והוביל למבצעים צבאיים ומלחמות רבות נפגעים בשני הצדדים. הציבור הישראלי כבר לא קונה את הסיסמא "השטחים תמורת שלום" ובצדק. במיוחד לאחר מבצע "צוק איתן" ולאחר נאום הכחשת השואה של אבו מאזן.
חשוב להדגיש כי גבולות שביתת הנשק מעולם לא היו גבול מוכר בינלאומית. מעולם לא התקיימו מדינות שאלו היו גבולותיהן וקו הגבול עצמו לא נשען על הגיון גאוגרפי או דמוגרפי מוצק. קו הגבול מייצג את הישגיהם היחסיים של צבאות ערב ושל צה"ל במלחמת העצמאות ותו לא. לפיכך אין לייחס לו שום חשיבות היסטורית, דמוגרפית או משפטית.
אבל מה עם הדמוגרפיה?
זאת השאלה הקבועה ושאלה שהטרידה גם אותי במשך שנים. הרי אם ביהודה ושומרון היו גרים כמה אלפי פלסטינים, היינו מחילים עליהם את החוק הישראלי מזמן והשליטה בהם הייתה הופכת לקונצנזוס ישראלי ממש כפי שרמת הגולן נמצאת בקונצנזוס. אכן, שאלת הדמוגרפיה היא השאלה הקריטית על פיה יכריעו רוב הישראלים אם ניתן לספח את יו"ש או לא. אין ברירה אלא לצלול לנתונים.
במדינת ישראל התגוררו נכון לסוף שנת 2013 כ-8.1 מיליון תושבים ואזרחים. מתוכם כ-6.5 מיליון יהודים ואחרים1, המהווים כ-80% מהאוכלוסיה, וכ-1.4 מיליון מוסלמים המהווים כ-17% מהאוכלוסייה. שאר האוכלוסיה היא נוצרים, דרוזים וצ'רקסים המהווים כ-3%.
ביהודה ושומרון התגוררו ב-2013 לפי פרסומי הלמ"ס הפלסטינית כ-2.7 מיליון פלסטינים. אם נחבר נתונים אלו, נקבל כי לכאורה שיעור היהודים בשטח המשולב של מדינת ישראל ויהודה ושומרון הוא כ-60%. רוב מובהק, אבל בעייתי בכל הנוגע להגדרת אופיה וזהותה של המדינה.
בפועל התמונה כנראה אחרת. בדיקות שנעשו בשנים האחרונות הראו שמספר התושבים הפלסטינים כפי שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית מנופח בהרבה מהמציאות. בין היתר, נספרו תושבי מזרח ירושלים פעמיים (הן באוכלוסיה הישראלית והן באוכלוסיה הפלסטינית), הפלסטינים מעריכים הגירה חיובית של כ-50,000 איש בשנה, כשהמציאות היא הגירה שלילית של כ-17,000 בשנה. הפלסטינים רושמים פלסטינים שמתגוררים מחוץ ליו"ש ועזה יותר משנה כתושבים, בניגוד לנורמות בינלאומיות (והתושבים הפיקטביים האלו ממשיכים להוליד ילדים חדשים לפי חישובי הפלסטינים), פלסטינים שהיגרו לישראל כחלק מאיחוד משפחות נספרים פעמיים, שיעורי הילודה מנופחים וכן הלאה.
ישנם שלושה נתונים אמינים הנאספים על ידי סוכנויות פלסטיניות עצמאיות שתואמים בדיקות בינלאומיות שמעידים שמספר הפלסטינים הגרים ביו"ש נמוך הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. נתוני הלידה של משרד הבריאות הפלסטיני, נתוני ההרשמה לכיתה א' של משרד החינוך הפלסטיני ומספר המצביעים לפי ועדת הבחירות הפלסטינית, כולם מצביעים על כך כי המספר האמיתי של תושבי יו"ש הפלסטינים עומד על כ-1.6 מיליון "בלבד". כשמשווים זאת למספר המתנחלים (כולל מזרח ירושלים) העומד על כחצי מיליון, אפשר להבין שהתמונה שונה מהותית ממה שנוהגים להציג לנו.
עתה כשמשקללים את מספר התושבים האמיתי ביו"ש, אפשר לראות כי בשטח המשולב של ישראל ויו"ש קיים רוב יהודי של כ-67%. אם מוסיפים לנתון זה, את הנתונים על עלייה בפריון היהודי (החילוני!) וירידה בפריון הערבי (בשנת 2014 מספר הילדים לאישה יהודיה כמעט השתווה למספר הילדים לאישה מוסלמית) ועוד לוקחים בחשבון זרם יציב של עולים למדינת ישראל, נראה כי שיעור זה צפוי להתייצב ואף לגדול בשנים הקרובות. פרץ עלייה פתאומי ובלתי צפוי כפי שקורה אחת לעשור וחצי לערך, עשוי להעלות את הנתון הזה לכ-75%-80% מהאוכלוסיה.
זכות הגדרה עצמית פלסטינית
אחת הטענות של התומכים בפתרון שתי המדינות הוא ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. מולם מתייצבים אלו הטוענים כי הפלסטינים הם 'עם מומצא'. אלו ואלו טועים. גם אם העם הפלסטיני הוא מציאות חדשה בהיסטוריה, לא לנו הזכות והסמכות לתת ציונים לאותנטיות של עמים. הפלסטינים רואים את עצמם כעם וזה תנאי מספיק כדי שהם אכן יהיו עם. מצד שני, היותם עם לא מבטיחה להם זכות הגדרה עצמית בלתי מוגבלת.
כך למשל, גם אם תקום תנועה רחבה בעם היהודי שתדרוש להרחיב את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כך שתכלול את גבולות ההבטחה התנ"כיים מנחל מצרים ועד הפרת, אין להניח מכך שעל הקהילה הבינלאומית להכיר בדרישה זו. במרכז הגליל ישנו רוב מוצק של כ-80% ערבים. האם יעלה על דעתו של מישהו ברוב השפוי להיענות לדרישת עצמאות ערבית בגליל? וודאי שלא. כך גם לגביי דרישה של חלק ניכר מהפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית במקום מדינת ישראל ולא לצידה.
רוצה לומר, את זכותם להגדרה עצמית של הפלסטינים יש לכבד, אך לא חובה לקיימה בכל שטח בו יחפצו ואותו ידרשו. קיימות כיום שתי מדינות פלסטיניות דה פקטו. מדינת עזה שאינה מדינה רשמית, אך מתפקדת ככזו, וממלכת ירדן, שמרבית אוכלוסייתה (70%-80%) הם פלסטינים. לאחר סיום הכיבוש, תוכלנה שתי מדינות אלו להוות ביטוי מספק של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית.
מדינה דו לאומית?
אומרים לנו כי אם שליש מתושבי המדינה יהיו ערבים, כי אז מדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית, וכי ההיסטוריה מראה לנו כי מדינות דו לאומיות מתקשות לשרוד ולשגשג. ואכן ידועות הדוגמאות של יוגוסלביה לשעבר שהתפרקה בתהליך אלים ומדמם, צ'כוסלובקיה שהתפרקה בשקט יחסי ומדינות כמו בלגיה, ספרד והממלכה המאוחדת שמתקשות לשמור על אחדותן על רקע פילוג לאומי ואתני.
אבל אותם המבקרים מפספסים מדינה אחת שכן מוכיחה יכולת לשרוד ולשגשג לאורך זמן למרות קיומו של מיעוט לאומי גדול בקרבה. זוהי מדינת ישראל, שלאורך 66 שנות קיומה משגשגת למרות קיומו של מיעוט ערבי המונה כ-20% אוכלוסייתה. נכון, ישנה אפליה. נכון, לעיתים קיימת עוינות בין יהודים לערבים. אך מי שחושב שהאפליה והעוינות אינם ברי תיקון, צריך לשאול את עצמו האם בנוסף לוויתור על יהודה ושומרון, יש לוותר גם על הגליל, המשולש וצפון הנגב. ומי שחושב שהאפליה והעוינות הם ברי טיפול, צריך להסביר למה הם ברי טיפול עם מיעוט בן 20% ולא עם מיעוט בן 30%.
דווקא תגובת הציבור הערבי להצעתו של ליברמן, להעביר לתחומי המדינה הפלסטינית העתידית את המשולש על תושביו הערבים, מוכיחה כי מדינת ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית המכבדת את מיעוטיה. מרבית הציבור הפלסטיני בישראל מעדיף לחיות כמיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית מאשר לחיות במדינת לאום פלסטינית. גם ביו"ש תושבים רבים אומרים בגלוי כי העדיפו את השלטון הצבאי הישראלי על פני שלטון הרשות הפלסטינית המושחתת. חזקה עליהם כי רבים עוד יותר יעדיפו להיות אזרחים שווי זכויות במסגרת מדינת ישראל מאשר לחיות כנתינים בדיקטטורה חמאסית או פת"חאווית.
הערה אחרונה
אז למה אני חבר במפלגת העבודה למרות שאני תומך לכאורה ברעיונות 'ימניים' של סיפוח יו"ש? ראשית, גם בימין אין מפלגות שתומכות בסיפוח-אזרוח2. שנית, אמנם נכון שרבים משייכים את עצמם למחנה פוליטי בהתאם להשקפותיהם המדיניות, אך לי ולרבים אחרים חשוב הרבה יותר השדה הכלכלי-חברתי. ובשדה הזה דעותיי הן שמאליות במובהק. שלישית, האופציה של סיפוח-אזרוח היא לא השקפה ימנית בהכרח. גם השמאל וגם הימין תמיד שאפו להחיל את ריבונותה של ישראל על חלק כמה שיותר גדול מארץ ישראל. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, היו שותפים מנהיגים ואנשי רוח מהשמאל ומהימין להקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. רק לאחר כמה שנים החלו להתחדד הגבולות בין המחנות הפוליטיים סביב שאלת השטחים, שאלה שעד היום מגדירה במידה רבה את גבולות המחנות.
הרצון שלי ושל אחרים כמוני בשמאל להחיל את ריבונותנו על יהודה ושומרון נובעים מערכים הומניסטיים ולאומיים שעומדים בבסיס השמאל הציוני – הכרה בשיוויון ערך האדם ובארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של עם ישראל. החלת הריבונות תהיה עוד צעד בתהליך הארוך של שיבת ציון.
1 ההגדרה "אחרים" מתייחסת בעיקר לחלק מעולי ברית המועצת לשעבר שלא מוגדרים כיהודים ע"פ ההלכה אך מהווים חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.
2 אבל ישנם מספר חברי כנסת, פוליטקאים ופובליציסטים מהימין שהביעו תמיכה ברעיונות אלו, ביניהם הנשיא ריבלין, שר הבטחון לשעבר משה ארנס, ח"כ ציפי חוטובלי והפובליציסט אורי אליצור ז"ל. ראו למשל כאן
אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.
במחשבה שלישית 