האם נצחנו ומה עושים עם עזה

האם נצחנו?

התשובה הקצרה: אני לא יודע. תשובה קצת יותר ארוכה: זה תלוי את מי שואלים ואיך מגדירים נצחון. ב-1973 הבסנו את המצרים בצורה מוחצת – סיימנו את המלחמה כשחצי מהצבא המצרי מכותר ועומד לגווע בצמא וכשכוחות צה”ל נמצאים 101 ק”מ מקהיר, כשבינם לבין העיר אין כוחות משמעותיים. הדבר לא הפריע למצרים להכריז על נצחון, להקים לכבודו מוזאונים ולקיים בכל שנה צעדות נצחון. מלבד ההבנה המצויינת של אוייבינו שלפעמים תדמית יותר חשובה מהמציאות, ישנם הבדלים בהגדרה מהו נצחון. מבחינת המצרים די היה בחציית תעלת סואץ והשארות כוחות מעברה המזרחי בסיום הלחימה כדי להכריז על נצחון. הסכמתה של ישראל כעבור 6 שנים לוותר על כל חצי האי סיני, עליו סירבה לוותר לפני המלחמה, חזקו את תחושת הנצחון שלהם.

מצד שני, מלחמת לבנון השניה נחוותה על יד שני הצדדים כהפסד ישראלי צורב וכנצחון אלוהי של החזבאללה, אבל בפועל הובילה לתקופת השקט הארוכה והיציבה ביותר בגבול הצפוני מאז שנות השישים.

אז מה עושים עם עזה?

ישראל תקועה מזה עשור בלופ אינסופי של סבבי לחימה בעזה, שאמנם קונים לנו תקופות רגיעה זמניות, אך סופן במפגש עם אויב חזק יותר, אלימות גדולה יותר, אתגר גדול יותר עבור העורף הישראלי ופגיעה חריפה יותר במעמדה של ישראל בעולם. ברמה הטכנו-טקטית אנחנו מוצאים פתרון לכל אתגר שחמאס מציב עבורנו, אבל ברמה האסטרטגית ניכר כי ישראל נמצאת במבוכה מול עזה. 

השיח הציבורי הישראלי ממעט לעסוק בנושאים אסטרטגיים ונראה כי הדיון על עזה נוטה לנוע בין שני קטבים – “כנסו בהם” ו”בואו ננסה לייצב את המצב ולשמור על השקט”. חשיבה אסטרטגית רצינית לא נגררת לחלוקה דיכוטומית ושטחית כזו ועליה לבחון ולנתח את כל החלופות האפשרויות. אלו החלופות שעל השולחן:

הסכם מדיני – חתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ולסיום האלימות בין העמים. כדי לקדם מו”מ לפתרון קבע יהיה צורך לעודד פיוס בין הרשות הפלסטינית (הרש”פ) לבין החמאס, או להכיר בחמאס כשותף לגיטמי למו”מ ולקוות שיהיה מוכן לקיים מו”מ לשלום. הסיכוי שאחד מאלו יקרה נמוך. הסכם מדיני הוא אפשרות לא רצויה בעיני הימין המעוניין לשמור על שליטה ישראלית ביו״ש, אבל גם בעיני רוב השמאל זו לא נחשבת אפשרות מציאותית בימינו. יש לקחת בחשבון שהכשלון הקודם במו”מ לשלום הוביל לאינתיפאדה השניה, וכי כשלון נוסף עלול להוביל לאינתיפאדה נוספת.

הסדרה מול עזה – מו״מ עם החמאס שיניב הסכם שבו תמורת שקט ארוך טווח ישראל תתן תמורות משמעותיות לחמאס, לרבות הקמת נמלי ים ותעופה, הסרת המצור הימי וצעדים נוספים. זו חלופה קוסמת בה ישראל לא נדרשת לשלם מחירים כבדים, ואילו החמאס מצידו לא נאלץ לוותר על סיבת קיומו ועל האידיאולוגיה שלו. אבל היא תלויה בהנחת יסוד מפוקפקת לפיה חמאס יעדיף לנצור את נשקו כדי לשמור את הישגיו בתחום האזרחי. יש הטוענים כי הסבב האחרון נולד בדיוק בגלל הכרעה הפוכה – להעדיף את המאבק האלים על פני הפיתוח האזרחי. 

“כיסוח דשא” – מדיניות של תקיפות שוטפות למניעת התעצמות כגון חיסולי בכירים, השמדת מנהרות ואתרי שליטה, משגרים ונקודות ייצור רקטות. מדיניות כיסוח הדשא מוגבלת על ידי היכולת של חמאס לירות רקטות לשטח ישראל. יש להניח שכל תקיפה ישראלית תלווה בירי תגובה, תוך שימוש בתושבי הדרום כבני ערובה של החמאס למניעת פגיעה בו. החלפת מהלומות כזאת יכולה להתדרדר בקלות לסבב נוסף.

מדיניות הסבבים – המדיניות הקיימת על פיה כל כמה שנים פורץ סבב אלים בו חמאס יורה אלפי רקטות אל ישראל וישראל משמידה תשתיות ופוגעת בפעילי טרור עד ששני הצדדים מסכימים על הפסקת אש. יתרונה בכך שהיא חוסכת מהממשלה את הצורך להסתכן בשינוי המציאות (לכאן או לכאן) תוך הענקת תקופות רגיעה ארוכות לרוב המדינה. חסרונה הוא הפרת השקט במערב הנגב לעיתים מזדמנות ופרצי אלימות שגורמים להפרת השגרה במדינה מדי כמה שנים, אבדות בשני הצדדים, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם והתחזקות של החמאס. 

כיבוש רצועת עזה –  את עזה אפשר לכבוש, אך במחיר של מאות אבדות, של אובדן הלגיטימציה הבינלאומית, והפנימית, וכל זאת עבור מה? יש המציעים בסיום הכיבוש להעביר את עזה לידי הרש”פ. הרש”פ כמובן תסרב, כי לא תרצה להתפס כמשת”פית של ישראל, אבל נניח שתסכים – האם מוסרי להקריב מאות חיילים ישראלים כדי להעביר את עזה מארגון פלסטיני אחד לארגון פלסטיני אחר? לדעתי לא. צעד כזה יוביל אותנו שוב במוקדם או במאוחר למו”מ לשלום מול הפלסטינים שכאמור לא סביר שיסתיים בהסכם, לאור הפערים בין הצדדים, ועלול להתדרדר שוב לעימות כולל מולם. 

אם יסתיים הכיבוש בנסיגה חד צדדית, חמאס יתאושש ויחזור למסלול ההתעצמות שיבשר סבב נוסף לאחר מספר שנים. אם לעומת זאת חמאס לא ישרוד את הכיבוש, יתפוס את מקומו ארגון אחר, כנראה קיצוני יותר, ושוב חזרנו למדיניות הסבבים. 

השארות בשטח לאחר הכיבוש תעניק לנו את התענוג המפוקפק לשלוט מחדש בשני מיליון פלסטינים, לספק להם שירותים ולרדוף אחרי מיידי אבנים בסמטאות מחנות הפליטים. הדרך היחידה להמשיך לשלוט בשטח ללא חיכוך עם האוכלוסיה הוא לגרש אותה במהלך כיבוש הרצועה, אך צעד זה אינו מוסרי ואינו מציאותי.

קל לראות, לנוכח כל החלופות הגרועות, מדוע בוחרת הממשלה, במודע או שלא במודע, להמשיך במדיניות הסבבים. בתנאים הנוכחיים זהו הרע במיעוטו.

האם פתרון טכנולוגי יאפשר תמורה אסטרטגית?

מה בעצם הבעיה שלנו עם עזה? בהכללה הבעיה היא עצמים מעופפים – רקטות, פצמ”רים, בלוני נפץ וכטב”מים הנורים או מוטסים לשטח ישראל על מנת לפגוע באוכלוסיה האזרחית וברכוש. עם סיום מבצע שומר החומות, בצה”ל קראו לאיום הרקטות בעיית הבעיות. אכן, חמאס גם חופר מנהרות תקיפה, מכשיר כוחות קומנדו יבשתיים וימיים ובונה צוללות טרור, אבל אלו איומים שאיתם צה”ל יודע להתמודד במידה גבוהה של הצלחה, ובכל מקרה אלו איומים מקומיים ברובם המהווים חלק מאתגר הבטחון השוטף ואבטחת הגבול. חמאס ללא רקטות ואמצעים מעופפים אחרים הופך מצבא טרור מאיים לארגון טרור ניתן להכלה.

העצמים המעופפים, והרקטות בראשן מאתגרות את המטרה העיקרית של צה”ל – להגן על תושבי ישראל, ואת דרך הפעולה העיקרית שלו – העברת הלחימה לשטח האויב. כשמדובר ברקטות, בניגוד ללחימה ביבשה, העברת הלחימה לשטח האויב לא עוצרת את המשך הפגיעה, בו בזמן, בעורף. 

ירי הרקטות מאפשר לחמאס (ולג’יהאד ולחזבאללה) לטעון לנצחון בכל עימות, מפני שזהו אמצעי שמאפשר להם לפגוע בעורף הישראלי עד דקת הלחימה האחרונה ובכך לייצר סימטריה בינו לבין צה”ל.

כיפת ברזל היא פיתוח טכנולוגי מדהים, אבל היא סובלת משני חסרונות משמעותיים. חסרון טכנולוגי – אחוזי יירוט הקרובים ל-90% הם מעולים, אבל לא מספיקים כשצבאות הטרור יורים אלפי רקטות. החסרון התפיסתי (שגם הוא מבוסס על חסרון טכנולוגי) – אופי היירוט שמתבצע בשטח ישראל ומעל אזורים מאוכלסים מחייב בכל זאת בפגיעה בשגרה באזורים המאויימים. באופן פרדקוסלי, האזעקות שנועדו להגן על הציבור מפני פגיעה פיזית, מעצימות את הפגיעה המנטלית, שהיא ההישג האמיתי של הטרור. רקטה שיורטה או נפלה בשטח פתוח עדיין מכניסה עשרות אלפי למרחבים מוגנים, מבטלת לימודים, סוגרת את נתב”ג וגורמת לחרדות ופוסט טראומה בקרב הציבור.

לו הייתה לנו יכולת ליירט את הרקטות בשיעור הצלחה גבוה מאוד (מעל 99%) ובקרבה למקום שיגורן, כך שהיה מתייתר הצורך באזעקות, אמצעי מיגון ופגיעה בשגרה בעורף, הדינמיקה מול החמאס (וחזבאללה) הייתה משתנה לחלוטין בשלושה מובנים:

יכולת כזו תאפשר לישראל לתקוף באופן חד צדדי את החמאס ללא איום פגיעה שלו בעורף. במצב זה ברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. היא תמנע מראש התדרדרות לסבבי לחימה, כי אם החמאס לא מצליח לאיים על העורף בצורה אפקטיבית, אז לישראל אין סיבה ממשית לתקוף בעזה בהיקפים גדולים. אך יותר מכל, יכולת כזאת תאפשר לישראל למנוע את התעצמותו של חמאס באופן שוטף, בתקיפות נקודתיות, מפני שהחשש מפני תגובת החמאס יוסר. בקיצור, יכולת כזאת תוכל לאפשר לישראל לעבור ממדיניות הסבבים למדיניות כיסוח הדשא, ואם יתפתח בכל זאת סבב ביום מן הימים, להכריע אותו במהירות ללא פגיעה כמעט בעורף.

יכולת כזאת אפשרית – מערכת ליירוט באמצעות לייזר תאפשר ליירט רקטות בשלב הראשון של מעופן, להשמיד פצמ”רים, כטמ”בים ובלוני נפץ לפני שהם חוצים לשטח ישראל. פריצת דרך בתחום התרחשה בשנים האחרונות.

יש אסכולה שטוענת שישראל ממגנת את עצמה לדעת במקום לתקוף ולהכריע את אויביה. אסכולה זו מתנגדת לכיפת ברזל, או למצער רואה בה תמריץ לישראל למתן את תגובותיה לתקיפות האויב. אני מציע לראות במערכת ליירוט בלייזר, לא כמערכת שגורמת להשתבללות של צה”ל לתוך מגננה פסיבית, אלא כמערכת מאפשרת המגדילה את חופש הפעולה שלו. נטרול איום אויבנו על העורף יאפשר לצה”ל לפעול בחופשיות ובתקיפות רבות יותר כנגד האויב, כל זאת תוך צמצום הביקורת הבינלאומית. פיתוח מואץ של המערכת ופריסתה לאורך הגבולות תוביל לשינוי במצב האסטרטגי ובמערכת היחסים בין ישראל לבין אויביה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.