האם ואיך ניתן לנצח בעזה ובלבנון

לאחרונה פורסם בכתב העת השמרני השילוח, מאמר מאת עומר דוסטרי הקורא לשוב לתפיסת ההכרעה שאפיינה את צה”ל בעשורים הראשונים לקיומו. דוסטרי טוען כי בניגוד לתפיסות הרווחות כיום, ניתן ורצוי להכריע את צבאות הטרור באמצעות תמרון יבשתי, בדומה לדרך בה הוכרעו צבאות מצרים, סוריה וירדן במלחמות ישראל.

אני שותף לביקורתו של דוסטרי על השפה המבלבלת והרעיונות הפוסט מודרניים שחדרו לשורות הפיקוד הבכיר של צה”ל בעשרים השנים האחרונות. עד לאחרונה בצה”ל דיברו יותר מדי על אפקטים, הרתעה וצריבת תודעה ופחות מדי על השמדה והכרעה. במקביל, לא ניתן להתעלם מכך שעל אף היכולות הטכנולוגיות והמודיעיניות המרשימות של צה”ל המאפשרות השמדת מטרות רבות בדיוק רב ובקצב גבוה, תוצאות המבצעים הצבאיים בשלושת העשורים האחרונים לא היו מספקות. הם לא הביאו לשקט ארוך טווח ולא אפשרו מינוף יעיל להישגים מדיניים. מדי שנה תקציב צה”ל הולך וגדל, אך התפוקות האסטרטגיות שהוא נותן הולכות ופוחתות.

דוסטרי טוען כי ההיסטוריה מוכיחה שאפשר להכריע צבאית כוחות בלתי פורמליים (ארגוני גרילה וצבאות טרור). באמצעות מספר מקרי בוחן הוא מבקש להראות כי חזרה לתמרון יבשתי היא הפתרון לבעיות הבטחון של ישראל מול החזבאללה בלבנון והחמאס בעזה. אך בחינה מהירה מראה כי לא ניתן להשוות בין עזה ולבנון לבין המקרים שנבחנו. במלאיה וקניה שלטו הבריטים במדינה והפעילו בה את עוצמתם בחופשיות ולאורך שנים, כך גם במקרים של הצרפתים באלג’יריה והאמריקאים בדרום וייטנאם. אולם חרף הצלחות אלו, בכל אותן דוגמאות נאלצו כוחות המערב לסגת שנים ספורות לאחר מכן וברוב המקרים הוחלפו באותם כוחות גרילה נגדם נלחמו.

שתי הדוגמאות הנוספות שמביא דוסטרי הן היחידות בהן הושגה הכרעה צבאית מתמשכת וברת קיימא של הטרור – הטרור הטמילי בסרי לנקה והטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. אך דווקא הן מוכיחות עד כמה טענתו של דוסטרי מנותקת מההקשר הישראלי הנוכחי. הבסת הטרור בסרי לנקה ויו”ש הושגה במאמץ רב ובפעילות מתמשכת רבת שנים, ולא במבצע בן שבועות ספורים. אך חשוב מכך – בשתיהן לא הסתיימה נוכחות הכח הצבאי ופעילותו השוטפת עד ימינו אלה. לו ייסגו צה”ל מיו”ש או צבא סרי לנקה מהאזורים הטמיליים, ישובו התנאים להתחדשות הטרור. לא במקרה אלו שני המקרים היחידים מתוך אלו שנבחנו בהם מצליח הצבא לקיים שליטה מתמשכת בשטח – רק באלו מקיימת המדינה זיקה אידיאלוגית, היסטורית ודמוגרפית לשטח מתוכו פועל הטרור. זיקה זו היא המאפשרת לה להתמיד בשליטתה הצבאית על אותו השטח.  

אם כך, תמרון יבשתי אכן יכול להביס את הטרור, אך רק בתנאי שהוא נמשך חודשים ושנים ארוכות וכי לאחריו נשארת נוכחות צבאית רצופה בשטח שטוהר מטרור.

נחזור כעת להמלצתו של דוסטורי. לטענתו, תמרון יבשתי יוכל לסייע לישראל להכריע את אויבה. אילו אויבים? באילו זירות? מה ייחשב כהכרעה? לשאלות בסיסיות אלו הוא לא נותן מענה. לו היה מנסה, היה מגלה כי הדברים אינם כה פשוטים כפי שהיה רוצה לחשוב.

שני איומי צבאות הטרור הרלוונטיים כעת במקרה הישראלי הם חמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. ייתכן שבעתיד יתפתח איום דומה גם מסוריה, אך לא זו העת לדון בו. הבה נבחן כל אחת מהזירות האלו והאם תמרון קרקעי יוכל לסייע להשיג בהן הכרעה.

עזה

אין ספק שבכוחו של צה”ל לכבוש את רצועת עזה תוך הסבת נזק משמעותי לחמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועה. כיבוש זה יושג במחיר כבד של אבידות לכוחותינו ולאוכלוסיה האזרחית בשני הצדדים ויגרור אחריו ביקורת בינלאומית משמעותית, אבל נניח לרגע שישראל תוכל לעמוד בכל אלו וכי העלות שווה את התועלת. כיבוש הרצועה ומיגור החמאס, אין משמעותו חזרה ל-2005, לימים שלפני ההתנתקות, אלא ל-1993, לימים שלפני הסכם אוסלו. כלומר, על חיילי צה”ל יהיה לשבת בתוך מחנות הפליטים ובערים הצפופות לפחות בשנים הראשונות. ישראל תשוב לשלוט על לפחות מיליון וחצי פלסטינים באופן קבוע (ישנן הערכות שונות דבר גודל האוכלוסיה בעזה).

אני לא מכיר אחד מחוץ לשוליו הקיצוניים ביותר של הימין שמעוניין במציאות כזאת.

לבנון

כאן המצב מסובך יותר. תמרון בלבנון יהיה קשה וכואב הרבה יותר בשל גודל השטח, הטופוגרפיה ההררית והמיומנות הצבאית של החזבאללה, אבל גם כאן אני מאמין שצבא נחוש ומיומן יוכל לתמרן בהצלחה ולכבוש כל יעד שיוצב לו. אך מה נשיג בכך?

נניח שהממשלה תטיל על צה”ל לכבוש את דרום לבנון עד הליטני. משתושג המטרה, יעמדו בפני ישראל שתי אפשרויות – לסגת בחזרה לגבול הבינלאומי רק כדי לאפשר לחזבאללה לבנות מחדש את כוחו (כפי שהוא עושה מאז 2006). או להמשיך להחזיק בשטח, ואז החזבאללה יבנה את כוחו מצפון לליטני, מצוייד בלגיטימציה פנימית, ערבית ובינלאומית, אשר להן הוא זקוק נואשות, למאבק ב”כיבוש הישראלי”. נכבוש עד האוואלי, אזי הוא יתמקם מצפון לו. נניח שנחליט לגמור עם החזבאללה אחד ולתמיד, לכבוש את כל לבנון, לחסל את החזבאללה ואז לסגת. כאן כבר יש להטיל ספק כבד ביכולתו של צה”ל להשלים את המשימה, ועל אחת כמה וכמה בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שתינתן לישראל לצורך זה. אבל גם לו יעמוד צה”ל במשימה, החזבאללה ובעלי בריתו יפעלו כנגד כוחות צה”ל משטח סוריה. יהיה צורך לכבוש את כל שטחן של לבנון וסוריה כדי להביס סופית את החזבאללה. זאת בהנחה כי חזבאללה וארגוני טרור אחרים שיפעלו נגד ישראל לא יקבלו מחסה בטורקיה או בעיראק.

לסיכום: תמרון הכרעתי בעזה אפשרי, אך המצב בסופו אינו רצוי לישראל, ואילו בלבנון אפשרי רק תמרון מוגבל, כזה שלא יוכל לשנות את מצב האסטרטגי מול החזבאללה באופן משמעותי, אלא לכל היותר להשיג “הרתעה”.

את התמרון יש לייחד רק להשגת אותן מטרות שאותן הוא יכול להשיג ביעילות: הכרעת צבא קונבציונלי. משימה שלא עומדת על הפרק, אבל החלשת יכולת תמרון מצידנו עשויה דווקא לקרב אותה; כיבוש שטח והרחבת גבולותיה של ישראל; כיבוש שטח והקמת מדינת חסות בו; או להפלת שלטון במדינה עוינת והחלפתו באחר. למעט המשך הרתעת איומים צבאיים על ישראל, אף אחת ממטרות אלו לא עומדת על הפרק בשיח הפוליטי הישראלי.

אז האם עלינו לוותר על יכולות התמרון של צבא היבשה? והאם נגזר עלינו להתפשר או להכנע לדרישות צבאות הטרור? לא ולא.

כדי להתמודד עם צבאות הטרור יש לחזק את מערכי ההגנה שלנו מול הגבולות, לשפר את המענה כנגד איום הרקטות באמצעות פיתוח מערכות יירוט בלייזר יעילות וזולות, ובעיקר לפעול באמצעים אחרים, גלויים וחשאיים, כדי להביס אותם מדינית. במקביל על מדינת ישראל להמשיך ולטפח את צבא היבשה ואת יכולתו לתמרן לעומק האויב, זאת כדי להשאיר בידיה את כל האפשרויות פתוחות, וכדי לקדם שינויים שעלולים להתרחש בשכונה הבלתי יציבה בה אנחנו חיים. את זאת יש להבטיח באמצעות אימונים איכותיים, מאתגרים ותכופים, תורות לחימה מעודכנות וציוד ראוי – ליחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים.

תוספת:

חבר ותיק הפנה אותי בהתכתבות פרטית למאמר מעניין של עופר שלח ולשיחה קצרה איתו. בהם הוא טוען שרק תמרון יסייע לקצר את המערכה. לכאורה זו עמדה הפוכה לגמרי לזאת שהבעתי למעלה, אך לדעתי אין סתירה בין דעותינו. אני בהחלט חושב שהאסטרטגיה של ״הפצץ וקווה לסיום״ (מונח קולע ששאלתי מהבלוג שאלה אסטרטגית של עמר דנק) רק מאריכה את משך המבצעים ולא משיגה הרבה תוצאות. כתבתי את זה בפסקה השניה לעיל.

הטענה שלי היא שגם לו יבוצע תמרון, הוא לא יכריע את חמאס וחזבאללה, אלא אם צה״ל יישאר בשטח שייכבש שנים רבות.

בנוסף, שלח מזכיר בתחילת השיחה שאנחנו משחקים במגרש ההישגים המבצעיים (כמה השמדנו) בשעה שאויבינו משחקים במגרש המדיני (״תראו את הישראלים הרשעים שהורגים נשים וילדים״ כלפי העולם ו-״ירינו עד הרגע האחרון, זהו נצחון אלוהי כנגד היישות הציונית המתפוררת״ כלפיי העולם הערבי). תמרון אגרסיבי משרת את שני הנראטיבים של האויב ומשחק לידיו. לכן שווה לנקוט בו רק אם יש לו (לתמרון) פוטנציאל להכריע את האויב. או אז נרטיב הנצחון האלוהי יספוג מכה קשה והתועלת הכרוכה בהכרעה תהיה שווה כנראה את מחיר הנזק בזירה הבינלאומית.

ייתכן בהחלט שעד להשגת יכולת יירוט רקטות כמעט הרמטית, לא תהיה ברירה, וכדי לקצר את המבצעים יהיה צורך בתמרון, כזה שלא יוכל להכריע, לכן המדיניות צריכה להיות השגת יכולת יירוט שכזו בהקדם האפשרי.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

האם נצחנו ומה עושים עם עזה

האם נצחנו?

התשובה הקצרה: אני לא יודע. תשובה קצת יותר ארוכה: זה תלוי את מי שואלים ואיך מגדירים נצחון. ב-1973 הבסנו את המצרים בצורה מוחצת – סיימנו את המלחמה כשחצי מהצבא המצרי מכותר ועומד לגווע בצמא וכשכוחות צה”ל נמצאים 101 ק”מ מקהיר, כשבינם לבין העיר אין כוחות משמעותיים. הדבר לא הפריע למצרים להכריז על נצחון, להקים לכבודו מוזאונים ולקיים בכל שנה צעדות נצחון. מלבד ההבנה המצויינת של אוייבינו שלפעמים תדמית יותר חשובה מהמציאות, ישנם הבדלים בהגדרה מהו נצחון. מבחינת המצרים די היה בחציית תעלת סואץ והשארות כוחות מעברה המזרחי בסיום הלחימה כדי להכריז על נצחון. הסכמתה של ישראל כעבור 6 שנים לוותר על כל חצי האי סיני, עליו סירבה לוותר לפני המלחמה, חזקו את תחושת הנצחון שלהם.

מצד שני, מלחמת לבנון השניה נחוותה על יד שני הצדדים כהפסד ישראלי צורב וכנצחון אלוהי של החזבאללה, אבל בפועל הובילה לתקופת השקט הארוכה והיציבה ביותר בגבול הצפוני מאז שנות השישים.

אז מה עושים עם עזה?

ישראל תקועה מזה עשור בלופ אינסופי של סבבי לחימה בעזה, שאמנם קונים לנו תקופות רגיעה זמניות, אך סופן במפגש עם אויב חזק יותר, אלימות גדולה יותר, אתגר גדול יותר עבור העורף הישראלי ופגיעה חריפה יותר במעמדה של ישראל בעולם. ברמה הטכנו-טקטית אנחנו מוצאים פתרון לכל אתגר שחמאס מציב עבורנו, אבל ברמה האסטרטגית ניכר כי ישראל נמצאת במבוכה מול עזה. 

השיח הציבורי הישראלי ממעט לעסוק בנושאים אסטרטגיים ונראה כי הדיון על עזה נוטה לנוע בין שני קטבים – “כנסו בהם” ו”בואו ננסה לייצב את המצב ולשמור על השקט”. חשיבה אסטרטגית רצינית לא נגררת לחלוקה דיכוטומית ושטחית כזו ועליה לבחון ולנתח את כל החלופות האפשרויות. אלו החלופות שעל השולחן:

הסכם מדיני – חתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ולסיום האלימות בין העמים. כדי לקדם מו”מ לפתרון קבע יהיה צורך לעודד פיוס בין הרשות הפלסטינית (הרש”פ) לבין החמאס, או להכיר בחמאס כשותף לגיטמי למו”מ ולקוות שיהיה מוכן לקיים מו”מ לשלום. הסיכוי שאחד מאלו יקרה נמוך. הסכם מדיני הוא אפשרות לא רצויה בעיני הימין המעוניין לשמור על שליטה ישראלית ביו״ש, אבל גם בעיני רוב השמאל זו לא נחשבת אפשרות מציאותית בימינו. יש לקחת בחשבון שהכשלון הקודם במו”מ לשלום הוביל לאינתיפאדה השניה, וכי כשלון נוסף עלול להוביל לאינתיפאדה נוספת.

הסדרה מול עזה – מו״מ עם החמאס שיניב הסכם שבו תמורת שקט ארוך טווח ישראל תתן תמורות משמעותיות לחמאס, לרבות הקמת נמלי ים ותעופה, הסרת המצור הימי וצעדים נוספים. זו חלופה קוסמת בה ישראל לא נדרשת לשלם מחירים כבדים, ואילו החמאס מצידו לא נאלץ לוותר על סיבת קיומו ועל האידיאולוגיה שלו. אבל היא תלויה בהנחת יסוד מפוקפקת לפיה חמאס יעדיף לנצור את נשקו כדי לשמור את הישגיו בתחום האזרחי. יש הטוענים כי הסבב האחרון נולד בדיוק בגלל הכרעה הפוכה – להעדיף את המאבק האלים על פני הפיתוח האזרחי. 

“כיסוח דשא” – מדיניות של תקיפות שוטפות למניעת התעצמות כגון חיסולי בכירים, השמדת מנהרות ואתרי שליטה, משגרים ונקודות ייצור רקטות. מדיניות כיסוח הדשא מוגבלת על ידי היכולת של חמאס לירות רקטות לשטח ישראל. יש להניח שכל תקיפה ישראלית תלווה בירי תגובה, תוך שימוש בתושבי הדרום כבני ערובה של החמאס למניעת פגיעה בו. החלפת מהלומות כזאת יכולה להתדרדר בקלות לסבב נוסף.

מדיניות הסבבים – המדיניות הקיימת על פיה כל כמה שנים פורץ סבב אלים בו חמאס יורה אלפי רקטות אל ישראל וישראל משמידה תשתיות ופוגעת בפעילי טרור עד ששני הצדדים מסכימים על הפסקת אש. יתרונה בכך שהיא חוסכת מהממשלה את הצורך להסתכן בשינוי המציאות (לכאן או לכאן) תוך הענקת תקופות רגיעה ארוכות לרוב המדינה. חסרונה הוא הפרת השקט במערב הנגב לעיתים מזדמנות ופרצי אלימות שגורמים להפרת השגרה במדינה מדי כמה שנים, אבדות בשני הצדדים, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם והתחזקות של החמאס. 

כיבוש רצועת עזה –  את עזה אפשר לכבוש, אך במחיר של מאות אבדות, של אובדן הלגיטימציה הבינלאומית, והפנימית, וכל זאת עבור מה? יש המציעים בסיום הכיבוש להעביר את עזה לידי הרש”פ. הרש”פ כמובן תסרב, כי לא תרצה להתפס כמשת”פית של ישראל, אבל נניח שתסכים – האם מוסרי להקריב מאות חיילים ישראלים כדי להעביר את עזה מארגון פלסטיני אחד לארגון פלסטיני אחר? לדעתי לא. צעד כזה יוביל אותנו שוב במוקדם או במאוחר למו”מ לשלום מול הפלסטינים שכאמור לא סביר שיסתיים בהסכם, לאור הפערים בין הצדדים, ועלול להתדרדר שוב לעימות כולל מולם. 

אם יסתיים הכיבוש בנסיגה חד צדדית, חמאס יתאושש ויחזור למסלול ההתעצמות שיבשר סבב נוסף לאחר מספר שנים. אם לעומת זאת חמאס לא ישרוד את הכיבוש, יתפוס את מקומו ארגון אחר, כנראה קיצוני יותר, ושוב חזרנו למדיניות הסבבים. 

השארות בשטח לאחר הכיבוש תעניק לנו את התענוג המפוקפק לשלוט מחדש בשני מיליון פלסטינים, לספק להם שירותים ולרדוף אחרי מיידי אבנים בסמטאות מחנות הפליטים. הדרך היחידה להמשיך לשלוט בשטח ללא חיכוך עם האוכלוסיה הוא לגרש אותה במהלך כיבוש הרצועה, אך צעד זה אינו מוסרי ואינו מציאותי.

קל לראות, לנוכח כל החלופות הגרועות, מדוע בוחרת הממשלה, במודע או שלא במודע, להמשיך במדיניות הסבבים. בתנאים הנוכחיים זהו הרע במיעוטו.

האם פתרון טכנולוגי יאפשר תמורה אסטרטגית?

מה בעצם הבעיה שלנו עם עזה? בהכללה הבעיה היא עצמים מעופפים – רקטות, פצמ”רים, בלוני נפץ וכטב”מים הנורים או מוטסים לשטח ישראל על מנת לפגוע באוכלוסיה האזרחית וברכוש. עם סיום מבצע שומר החומות, בצה”ל קראו לאיום הרקטות בעיית הבעיות. אכן, חמאס גם חופר מנהרות תקיפה, מכשיר כוחות קומנדו יבשתיים וימיים ובונה צוללות טרור, אבל אלו איומים שאיתם צה”ל יודע להתמודד במידה גבוהה של הצלחה, ובכל מקרה אלו איומים מקומיים ברובם המהווים חלק מאתגר הבטחון השוטף ואבטחת הגבול. חמאס ללא רקטות ואמצעים מעופפים אחרים הופך מצבא טרור מאיים לארגון טרור ניתן להכלה.

העצמים המעופפים, והרקטות בראשן מאתגרות את המטרה העיקרית של צה”ל – להגן על תושבי ישראל, ואת דרך הפעולה העיקרית שלו – העברת הלחימה לשטח האויב. כשמדובר ברקטות, בניגוד ללחימה ביבשה, העברת הלחימה לשטח האויב לא עוצרת את המשך הפגיעה, בו בזמן, בעורף. 

ירי הרקטות מאפשר לחמאס (ולג’יהאד ולחזבאללה) לטעון לנצחון בכל עימות, מפני שזהו אמצעי שמאפשר להם לפגוע בעורף הישראלי עד דקת הלחימה האחרונה ובכך לייצר סימטריה בינו לבין צה”ל.

כיפת ברזל היא פיתוח טכנולוגי מדהים, אבל היא סובלת משני חסרונות משמעותיים. חסרון טכנולוגי – אחוזי יירוט הקרובים ל-90% הם מעולים, אבל לא מספיקים כשצבאות הטרור יורים אלפי רקטות. החסרון התפיסתי (שגם הוא מבוסס על חסרון טכנולוגי) – אופי היירוט שמתבצע בשטח ישראל ומעל אזורים מאוכלסים מחייב בכל זאת בפגיעה בשגרה באזורים המאויימים. באופן פרדקוסלי, האזעקות שנועדו להגן על הציבור מפני פגיעה פיזית, מעצימות את הפגיעה המנטלית, שהיא ההישג האמיתי של הטרור. רקטה שיורטה או נפלה בשטח פתוח עדיין מכניסה עשרות אלפי למרחבים מוגנים, מבטלת לימודים, סוגרת את נתב”ג וגורמת לחרדות ופוסט טראומה בקרב הציבור.

לו הייתה לנו יכולת ליירט את הרקטות בשיעור הצלחה גבוה מאוד (מעל 99%) ובקרבה למקום שיגורן, כך שהיה מתייתר הצורך באזעקות, אמצעי מיגון ופגיעה בשגרה בעורף, הדינמיקה מול החמאס (וחזבאללה) הייתה משתנה לחלוטין בשלושה מובנים:

יכולת כזו תאפשר לישראל לתקוף באופן חד צדדי את החמאס ללא איום פגיעה שלו בעורף. במצב זה ברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. היא תמנע מראש התדרדרות לסבבי לחימה, כי אם החמאס לא מצליח לאיים על העורף בצורה אפקטיבית, אז לישראל אין סיבה ממשית לתקוף בעזה בהיקפים גדולים. אך יותר מכל, יכולת כזאת תאפשר לישראל למנוע את התעצמותו של חמאס באופן שוטף, בתקיפות נקודתיות, מפני שהחשש מפני תגובת החמאס יוסר. בקיצור, יכולת כזאת תוכל לאפשר לישראל לעבור ממדיניות הסבבים למדיניות כיסוח הדשא, ואם יתפתח בכל זאת סבב ביום מן הימים, להכריע אותו במהירות ללא פגיעה כמעט בעורף.

יכולת כזאת אפשרית – מערכת ליירוט באמצעות לייזר תאפשר ליירט רקטות בשלב הראשון של מעופן, להשמיד פצמ”רים, כטמ”בים ובלוני נפץ לפני שהם חוצים לשטח ישראל. פריצת דרך בתחום התרחשה בשנים האחרונות.

יש אסכולה שטוענת שישראל ממגנת את עצמה לדעת במקום לתקוף ולהכריע את אויביה. אסכולה זו מתנגדת לכיפת ברזל, או למצער רואה בה תמריץ לישראל למתן את תגובותיה לתקיפות האויב. אני מציע לראות במערכת ליירוט בלייזר, לא כמערכת שגורמת להשתבללות של צה”ל לתוך מגננה פסיבית, אלא כמערכת מאפשרת המגדילה את חופש הפעולה שלו. נטרול איום אויבנו על העורף יאפשר לצה”ל לפעול בחופשיות ובתקיפות רבות יותר כנגד האויב, כל זאת תוך צמצום הביקורת הבינלאומית. פיתוח מואץ של המערכת ופריסתה לאורך הגבולות תוביל לשינוי במצב האסטרטגי ובמערכת היחסים בין ישראל לבין אויביה.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל בראש העמוד.

שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

לקראת חיל הגנה מרחבית

כשהייתי בן 14 או 15, הגיע בטעות לדואר של אמא שלי בעבודה גיליון של "מערכות" – הרבעון לענייני בטחון וצבא של הוצאת הבית של משרד הביטחון. אמא שלי שידעה שאני "מורעל" (כן, כבר אז) הביאה לי את הגיליון. עוד באותו יום לאחר שקראתי את כולו, נרשמתי למנוי לרבעון, שבו אני מחזיק כבר 18 שנים.

החודש התפרסם לראשונה מאמר שלי במערכות. במאמר אני מציע להקים חיל ייעודי לפעילות השוטפת של הגנת גבולותיה של מדינת ישראל. הקמת חיל זה נחוצה כדי לאפשר ליחידות השדה להתאמן כראוי לייעודם העיקרי – ניצחון במלחמה וכדי לשפר את המענה הגנתי שניתן בגבולות – מענה שנפגע בגלל שהיחידות שמבצעות אותו היום לא בנויות לבצעו כהלכה.

לקריאת המאמר באתר "מערכות" (זהירות PDF).

ניתן גם להתרשם משאר הגיליון כאן.

שיח חירשים

המאבק סביב סוגיית ״השיוויון בנטל״ הוא מקרה מובהק של שיח חירשים ערכי. את החרדים ניתן יהיה לשלב בחברה הישראלית רק באמצעות הרבה אמפתיה ורק אם נשכיל לשים עצמנו במקומם. רק כך נוכל להוציא את החברה הישראלית בכלל, והחרדית בפרט מהתסבוכת שהצלחנו להכניס את עצמנו אליה.

שלוש הערות מקדימות:
1. אי אפשר להגדיר את שני המחנות סביב סוגיית השוויון בנטל כחרדים וחילוניים. גם מפני שישנם מי שאינם חרדים שמתוך כבוד למסורת (כפי שהם תופסים אותה) וכבוד למנהיגים הרבניים, תומכים בהסדר תורתו אומנותו, וגם מפני שמרבית הציבור הדתי סולד מהשימוש בתורה כקרדום לחפור בה. מצד שני, אי אפשר להגדיר את שני המחנות כישראלים מול חרדים, שכן החרדים גם הם ישראלים ולעומת זה הערבים (ישראלים אף הם) כמעט שלא משמיעים קולם בנושא זה (ובצדק). לכן בפוסט הזה אגדיר את המאבק הזה כמאבק ציוני-חרדי.

2. אני מסתייג מהביטוי ״שוויון בנטל״ ולכן אתייחס לנושא כסוגיית גיוס החרדים. אני לא מרגיש פראייר בגלל השירות הצבאי ששירתי. להיפך, אני גאה בו מאוד. אני כן חושב שמעבר ליתרונות של מודל צבא העם לצה״ל עצמו, לשירות בצבא תפקיד חברתי חשוב – להפוך את שלל השבטים בישראל לחלק מחברה ישראלית אחת ולהגביר את תחושת ההזדהות של הציבור עם המדינה והעם. השירות בצה"ל הוא לא נטל, אלא זכות.

3. חרדים וציוניים מציעים לפתור את סוגיית השוויון בנטל על ידי הפיכת צה״ל מצבא העם לצבא מקצועי. אמנם הדיון בדבר מודל הגיוס הראוי לצה״ל הוא דיון חשוב וראוי (ואני מתכוון לעסוק בו בעתיד הקרוב), אבל עד כמה שזה יישמע מפתיע, לא עליו נסוב הדיון הציבורי סביב גיוס החרדים. הדיון נסוב על השאלה מה מקומה של החברה החרדית בישראל. האם היא חלק מהחברה היהודית הכללית, או שמא היא חברה כמעט נפרדת עם ערכים שונים ואתוס שונה בדומה לחברה הישראלית-ערבית.

כדי להבין את סוגיית גיוס החרדים יש לבחון את שתי נקודות המבט העיקריות שמעצבות אותה. נקודת המבט הציונית ונקודת המבט החרדית. את נקודת המבט הציונית לא קשה לתאר, אני וכנראה כל מי שיקרא את הפוסט הזה שותפים לה. מבחינתנו מדובר על פגיעה באתוס השוויון שעל פיו על כולם חלים זכויות וחובות שווים, וכי פטור מחובות או זכויות יתר ניתנים כדי לסייע למי שזקוק לסיוע או כדי לקדם ערכים משותפים לכלל החברה. אבל נדמה לי שההסבר הזה, עד כמה שהוא נכון, לא יכול להסביר את עוצמת הרגשות שאופפת את סוגיית גיוס החרדים. מנקודת מבט של פסיכולוגיה בגרוש, נדמה לי שיותר משהציבור הכללי מרגיש פראייר בגלל הפטור שניתן לחרדים ולא לו (שכן רוב הציבור ניחן במוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי בצה״ל ולא מעוניין לקבל פטור), הוא מרגיש עלבון. עלבון מפני שמה שנחשב בעיניו כביטוי הנעלה ביותר של תרומה למדינה וסיוע להגנתה וצמיחתה, נחשב בעיני החרדים כעונש וכגזירה שאין לעמוד בה. מנקודת מבט זו דומים החרדים לבן הרשע מההגדה של פסח – מתוך שמוציאים את עצמם מן הכלל, הם כופרים בעיקר. ניתן עם כן להבין מדוע לא מופנית עוצמת רגשות דומה כלפי הפטור משירות של האוכלוסיה הערבית. הערבים עדיין לא נתפסים כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית השותף לאותו סט ערכים ואותו אתוס משותף, ולכן הישראלים לא נעלבים או נפגעים מכך שהם לא מביעים רצון להתגייס. להיפך, רובם מקבלים זאת בהבנה ובטבעיות גמורה.

מסיבות מובנות נקודת המבט החרדית קשה יותר לתיאור אובייקטיבי, אך אשתדל להציגה בצורה ההגונה ביותר שאוכל במגבלות הבנתי את החברה החרדית והלך מחשבתה. במובן הבסיסי ביותר, הציבור החרדי רואה בלימוד תורה (למעשה לימוד גמרא, שכן בישיבות חרדיות לא לומדים תורה כלל) שירות קדוש שהוא מעניק לעם ישראל. השירות הזה מהווה מעין קורבן אלוהי שמקריבים תלמידי הישיבות ׳הממיתים עצמם באוהלה של תורה׳ ובכך מגנים על העם. זכור לי כי בראיון לפני מספר חודשים צעיר חרדי טען (טענה מופרכת שאין לה על מה להסתמך) כי אפילו בימי דוד המלך, על כל חייל ששירת בחזית ישב תלמיד ישיבה בעורף שלמד תורה ובכך הבטיח את הצלחת מלחמות דוד.

לכן לדידם, אין פה השתמטות משירות, אלא להיפך, שירות מובחר שמקיימת החברה החרדית למען הכלל, שרק מתי מעט מהציבור היהודי מסוגלים לעמוד בו. על השירות הזה משלמים תלמידי הישיבות ומשפחותיהם בעוני מרוד ובמצוקות יומיומיות גדולות. לכן, כל נסיון לכפות גיוס חרדים לצבא נתפס כעלבון נגדי – כאי הכרה תודה של החברה הכללית ואי הכרה בקורבן שמקריב למענה הציבור החרדי.

במשך השנים הפך אי השירות בצבא כמאפיין זהות של החברה החרדית. בעיני החרדים אם אתה משרת, כנראה שאתה כבר לא חרדי. מאי גיוס כדי ללמוד בישיבה, נוצר מצב הפוך של למידה כדי לא להתגייס. התוצאה היא פגיעה לא רק באתוס השוויון המקודש בעיני החברה הכללית, אלא גם ברמת הלימודים בישיבות ובאלפי התלמידים שנאלצים ללמוד שנים ארוכות בישיבה חרף הכרתם ורצונם.

מדובר על התנגשות של עולמות ערכים מנוגדים. הציבור הכללי רוצה שחרדים יראו בשירות ערך ולא חובה. והחרדים רוצים שהציבור הכללי יראה ערך מיוחד (לא רק תרבותי ודתי) בלימוד תורה וגמרא. איך מתירים את הקשר הגורדי הזה? הדבר הכי קל הוא להתעלם מנקודת המבט החרדית ולדרוש בתוקף גיוס של החרדים ולאיים עליהם בסנקציות כלכליות ופליליות. אבל ערכים ותחושת הזדהות לא ניתן להקנות בכח. נדרשת מנהיגות אמיצה שתדע לעשות צעדים חכמים אך לא פופולריים. צעדים שייתפסו כלא הוגנים בטווח הקצר אבל יטמנו את זרעי השינוי לשנים הבאות.

תחושת ההזדהות של החרדים עם החברה הכללית תגדל רק לאחר שיוסרו החומות בין החברות ולא להיפך. רק מפגש וחיכוך יומיומיים בין שתי החברות יוביל להתערות החרדים והגדלת מידת הזדהותם. דוגמא למפגש מוצלח שכזה (בדרך כלל) הוא המפגש בין דתיים וחילוניים בצבא. לרבים מהם זו הפעם הראשונה בה הם חיים עם ורוכשים חברים מהמגזר השני. המפגש לא מביא לאימוץ ערכי הצד השני, אבל מסייע לגבש מכנה משותף ערכי והבנה גדולה יותר בין הצדדים. בשלב ראשון צה״ל לא יכול להוות מקום המפגש הזה בין החרדים לחברה הכללית, אבל שוק העבודה כן. לכן אני מציע לפטור מראש וללא התניות את כל החרדים משירות צבאי, ממש כפי שכיום פטורים ממנו ערבים ונשים דתיות. הצעה ברוח זו הציעה חברת הכנסת מרב מיכאלי לפני מספר חודשים. הפטור יאפשר להם בפעם הראשונה לא להיות תלויים בישיבות כדי להימנע מהגיוס ויאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. במובן הזה, חוק הגיוס החדש עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה – בפועל הוא אכן משחרר את החרדים מחובת הלימוד בישיבה (עד 2017), אך הוא עוטף את השחרור הזה בסנקציות וגינויים (אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על עלבונות ותחושות) שתוצאתם תהיה עצירת תהליכי השינוי שחלים בחברה החרדית.

אם יותר חרדים ייצאו לעבוד, באופן טבעי האינטנסיביות של החיכוך (החיובי) בינם לבין החברה הכללית תגבר ומתוכו ייווצר סט ערכים וזהות משותפים. עד מהרה חלק גדול מהחרדים יעזבו את הישיבות וייצאו לשוק העבודה. הם כבר לא יתגייסו, אבל אחיהם הקטנים יחיו בחברה פתוחה יותר ויתגייסו בשיעורים הולכים וגדלים. דוגמא מעולה לכך ניתן למצוא מסיפורו המרתק של יהודה משי זהב, ׳קמב״ץ העדה החרדית׳, שהיה ממובילי ההפגנות החרדיות בעבר, ושמאוחר יותר הקים את ארגון זק״א – (זיהוי קורבנות אסון). מתנדבי ארגון זה לקחו חלק בזיהוי קורבנות וטיפול בגופות של נפגעי טרור בגל פיגועי הטרור של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. מתוך ההתמודדות המשותפת עם האיום החיצוני, גדלה הזדהותו של משי זהב עם החברה הכללית וכיום הוא מגדיר את עצמו ציוני וילדיו משרתים בנח"ל החרדי ובגולני.

לנקודת מבט נוספת (ומקצועית יותר) על המתחולל בחברה החרדית, אני ממליץ לקרוא את הפוסט האחרון של תומר פרסיקו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.