שנה לצוק איתן – חשיבה מחודשת על בעיות הבטחון של ישראל

בעיצומו של מבצע צוק איתן פרסמתי קריאה לחשיבה שונה על הדרך להכריע את אויבינו. בישראל אין חשיבה מסודרת לגבי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם האיומים הבטחוניים והמדיניים המאיימים עליה כיום ובעתיד הנראה לעין.

בפרספקטיבה היסטורית יש לסכסוך הישראלי ערבי מסלול קבוע – אויביה של ישראל מנסים לפגוע בה; לאחר תקופת ביניים ישראל מפתחת מענה סביר לאיום; אויבינו מוצאים שיטה אחרת לפגוע בנו; ישראל מפתחת מענה חדש וחוזר חלילה. האיום הנוכחי על ישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה גרר אותנו בעשור האחרון למלחמת לבנון ה-2 ול-3 סבבי לחימה בעזה. סבבי לחימה אלו הם שבסופו של דבר גרמו ויגרמו את הנזק הכבד ביותר לישראל בחיי אדם, בכלכלה ובתדמיתה בעולם.

המזרח התיכון משתנה בשנים האחרונות אל מול עינינו והפך להיות הרבה יותר דינמי ובלתי יציב. לכן, בנוסף לאיום הרקטות מעזה ולבנון יש סבירות גבוהה שאיום כזה יתפתח בעתיד גם מכיוון סוריה המתפוררת וסיני. ייתכן שגם מכיוון ירדן.

בגלל גודלה הקטן של ישראל ובשל הרגישות המיוחדת לפגיעה בעורף, גרסה תפיסת הבטחון של ישראל מאז הקמתה שאת המלחמה יש להעביר אל שטח האויב במהירות האפשרית. בשל כך נבנה צה"ל כצבא התקפי בעיקרו ובשל כך העדיפה ההנהגה המדינית והצבאית לנקוט לעיתים תדירות במתקפות מנע יזומות. קביעה זו עדיין נכונה, אך מקבלת משמעות אחרת כשהאיום העיקרי כבר אינו פלישה צבאית אלא ירי רקטות לעבר העורף.

בשנים האחרונות פחתה משמעותית הסבירות שצבא ערבי עוין יתקוף את ישראל בהצלחה. צבאות עיראק וסוריה מתפוררים; צבא לבנון מעולם לא פעל מחוץ לשטח לבנון ומעולם לא היווה איום על מדינת ישראל; צבא מצרים ערוך במרחק של מאות קילומטרים מהגבול ועסוק בבעיות פנימיות. נסיון שלו לקרב כוחות משמעותיים לגבול יסוכל בקלות יחסית על ידי חיל האוויר, חימוש מונחה מדויק וכוחות שריון; צבא ירדן נטול מוטיבציה או יכולת משמעותית לתקוף את ישראל וגם אם כן, מרחבי הערבה והבקעה, משני צידי הגבול משמשים אף הם מרחב נח לחילות האוויר והשריון לבלום נסיון מתקפה כזה.

עם חדירה של מחבלים בודדים ובקבוצות מצליח צה"ל להתמודד בהצלחה יחסית. בתחום זה תמיד אפשר להשתפר (ראו מאמר שפרסמתי במערכות), אבל הסוגיה היא טקטית ולא אסטרטגית ואינה מאיימת על קיום אורח חיים תקין במדינה.

הסבירות שמדינה ערבית תירה עלינו טילים ארוכי טווח ו/או תשלח מטוסי קרב להפציץ אותנו, נמוכה מאוד אך המענה להתממשות סיכוי זה טוב מאוד באמצעות מערך ההגנה האווירי של חיל האוויר ומערך טילי החץ.

איום הפגיעה ביעדים ישראליים בחו"ל קיים, אך מערכות הבטחון השונות מצליחות לסכל את רובם ובכל מקרה גם זה אינו איום קיומי או כזה שיש ביכולתו לשבש את אורח החיים התקין במדינה.

נותרו שני איומים בטחוניים עיקריים איתם מתקשה מדינת ישראל להתמודד ואיום מדיני – הדה לגיטימציה בו ניגע בהמשך.

איום אחד הוא איום הטרור המגיע מיו"ש. את האינתיפאדה השנייה הכרענו באמצעות הפעלת כח צבאי בלתי מתפשר, החזרת השליטה הבטחונית בכל שטחי יו"ש והנחלת תבוסה לאוכלוסיה הפלסטינית ששוכנעה שהמשך המאבק האלים יזיק לה יותר מאשר הוא עשוי להועיל. אולם לא לעולם חוסן. נסיגת ישראל מיו"ש במסגרת הסכם שלום או נסיגה חד צדדית תאפשר לכוחות רדיקליים לצמוח שוב ולאיים על מדינת ישראל כפי שראינו לאחר הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה. אך גם המשך הכיבוש הצבאי של יו"ש אינו מבטיח בטחון מלא, כפי שמעידים פרצי האלימות הספורדיים הפוקדים מעת לעת את האזור. ניתן להפחית משמעותית את הטרור באמצעים צבאיים, אך לא ניתן למגרו לחלוטין ללא מתן תקווה לעיקר האוכלוסיה. בנושא זה דעתי ידועה – אם אנחנו בוחרים להמשיך ולשלוט ביו"ש (ואיני רואה ברירה ריאלית אחרת), יש לסיים את הממשל הצבאי, לספח את השטח ולתת זכויות אזרח מלאות לתושביו. את השומרון ניתן להפוך לגליל. לא נמצא שם אוהבי ישראל דגולים, אך כן נוכל לחיות בדו קיום סביר.

אם כך, האיום העיקרי הרלוונטי לישראל, זה שגבה את המספר הרב ביותר של קורבנות וגרם את הנזק הגדול ביותר לישראל הוא ירי הרקטות. ירי זה משתק מדי מספר שנים חלקים גדולים מהמדינה; ירי זה גורר את ישראל למבצעים צבאיים יקרים בנפש ובממון; ירי זה מוביל (בצורה פרדוקסלית) לפגיעה משמעותית ביותר בתדמיתה של ישראל בעולם ובמעמדה הבינלאומי.

האתגר הבטחוני הגדול ביותר עבור המדינה הוא עצירת ירי הרקטות. פיתוחה ופריסתה המהירה של מערכת כיפת ברזל הוא נס טכנולוגי ועדות לכח היצירה והאלתור של עם ישראל, אבל בפועל הוא לא מונע כניסתם של מיליוני ישראלים למקלטים, סגירת נתב"ג ופגיעה כלכלית ותדמיתית משמעותית לישראל. מה שדרוש הוא דרך למנוע בכלל את שיגור הרקטות.

פתרון אחד הוא השגת שליטה צבאית מלאה בשטחי השיגור. זהו פתרון אפשרי אך בלתי רצוי בעליל במקרה העזתי. שכן הוא יעלה במאות הרוגים, בחידוש הכיבוש הצבאי על מיליוני פלסטינים בעזה, ובביטול ההישג היחידי של ההתנתקות. קל וחומר אם נאלץ לפעול גם כנגד שיגורי רקטות מלבנון, סוריה או סיני. מה גם שבכל שטח בו נשלוט נצטרך להתמודד עם התקוממויות עממיות ולחימת גרילה ארוכת שנים שתוביל לאבדות ונזקים גדולים יותר מאשר גורמות הרקטות. כך ששכרנו ייצא בהפסדנו.

הפתרון אם כן חייב להיות טכנולוגי. לישראל צריכה להיות היכולת להשמיד את מרבית הרקטות בשלב הראשוני של מעופם, ובשטח האויב בצורה שתייתר לחלוטין את הצורך באזעקות וירידה למקלטים ואת הצורך בפלישות קרקעיות. לא נכנס לפרטי פתרון שכזה אבל נניח שאפשרי לפתח אותו (יש הטוענים שמערכת הנאוטילוס הייתה מאפשרת יכולת כזו, אך רק לטווחים קצרים יחסית). במקרה כזה, ישראל הייתה יכולה לקיים חיי שגרה גם אם היו משוגרים רקטות לעברה, ללא פגיעות ונפגעים, ללא אזעקות, ללא גיוס מילואים, ללא מסיבות עיתונאים וללא סיקור תקשורתי בינלאומי מופרז. במקרה כזה לא היו מצליחים ארגוני הטרור לגרור אותנו להפציצם ולפלוש קרקעית לשטחם. פעולות שגורמות להרוגים רבים לכוחותינו והורסים את תדמיתה של ישראל בעולם. ארגוני הטרור לא מטומטמים – אם יווכחו כי ירי רקטות כבר לא מצליח לפגוע בציבור הישראלי, פיזית או מורלית ולא פוגע בישראל, תדמיתית או כלכלית, הם יפסיקו להשקיע בכך אנרגיה מרובה.

נכון, הם ינסו לחפש דרכים אחרות לפגוע בנו, אבל כפי שהראנו, בשאר התחומים המענה של מדינת ישראל סביר בהחלט.

בהיעדר כיבוש צבאי (אחרי סיפוח יו"ש) ובהיעדר סבבי האלימות הדו-שנתיים, גם איום הדה לגיטמיציה יספוג מכה קשה. מרבית העולם יאבד בנו עניין וימשיך הלאה להתערב בסכסוכים אלימים יותר.

אין בתפיסה זו כדי להבטיח שלום עלי אדמות – בעתיד הנראה לעין המרחב בו אנחנו חיים ימשיך להיות עוין למדינה היהודית. אבל יש בכוחה של תפיסה זו לתת מענה טוב למרבית האיומים הצבאיים והמדיניים על מדינת ישראל ולאפשר לה להקדיש את משאביה לבניית חברת מופת לרווחת תושביה וכדוגמא ומופת לעולם.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא שתפו והירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

לקראת חיל הגנה מרחבית

כשהייתי בן 14 או 15, הגיע בטעות לדואר של אמא שלי בעבודה גיליון של "מערכות" – הרבעון לענייני בטחון וצבא של הוצאת הבית של משרד הביטחון. אמא שלי שידעה שאני "מורעל" (כן, כבר אז) הביאה לי את הגיליון. עוד באותו יום לאחר שקראתי את כולו, נרשמתי למנוי לרבעון, שבו אני מחזיק כבר 18 שנים.

החודש התפרסם לראשונה מאמר שלי במערכות. במאמר אני מציע להקים חיל ייעודי לפעילות השוטפת של הגנת גבולותיה של מדינת ישראל. הקמת חיל זה נחוצה כדי לאפשר ליחידות השדה להתאמן כראוי לייעודם העיקרי – ניצחון במלחמה וכדי לשפר את המענה הגנתי שניתן בגבולות – מענה שנפגע בגלל שהיחידות שמבצעות אותו היום לא בנויות לבצעו כהלכה.

לקריאת המאמר באתר "מערכות" (זהירות PDF).

ניתן גם להתרשם משאר הגיליון כאן.

שיח חירשים

המאבק סביב סוגיית ״השיוויון בנטל״ הוא מקרה מובהק של שיח חירשים ערכי. את החרדים ניתן יהיה לשלב בחברה הישראלית רק באמצעות הרבה אמפתיה ורק אם נשכיל לשים עצמנו במקומם. רק כך נוכל להוציא את החברה הישראלית בכלל, והחרדית בפרט מהתסבוכת שהצלחנו להכניס את עצמנו אליה.

שלוש הערות מקדימות:
1. אי אפשר להגדיר את שני המחנות סביב סוגיית השוויון בנטל כחרדים וחילוניים. גם מפני שישנם מי שאינם חרדים שמתוך כבוד למסורת (כפי שהם תופסים אותה) וכבוד למנהיגים הרבניים, תומכים בהסדר תורתו אומנותו, וגם מפני שמרבית הציבור הדתי סולד מהשימוש בתורה כקרדום לחפור בה. מצד שני, אי אפשר להגדיר את שני המחנות כישראלים מול חרדים, שכן החרדים גם הם ישראלים ולעומת זה הערבים (ישראלים אף הם) כמעט שלא משמיעים קולם בנושא זה (ובצדק). לכן בפוסט הזה אגדיר את המאבק הזה כמאבק ציוני-חרדי.

2. אני מסתייג מהביטוי ״שוויון בנטל״ ולכן אתייחס לנושא כסוגיית גיוס החרדים. אני לא מרגיש פראייר בגלל השירות הצבאי ששירתי. להיפך, אני גאה בו מאוד. אני כן חושב שמעבר ליתרונות של מודל צבא העם לצה״ל עצמו, לשירות בצבא תפקיד חברתי חשוב – להפוך את שלל השבטים בישראל לחלק מחברה ישראלית אחת ולהגביר את תחושת ההזדהות של הציבור עם המדינה והעם. השירות בצה"ל הוא לא נטל, אלא זכות.

3. חרדים וציוניים מציעים לפתור את סוגיית השוויון בנטל על ידי הפיכת צה״ל מצבא העם לצבא מקצועי. אמנם הדיון בדבר מודל הגיוס הראוי לצה״ל הוא דיון חשוב וראוי (ואני מתכוון לעסוק בו בעתיד הקרוב), אבל עד כמה שזה יישמע מפתיע, לא עליו נסוב הדיון הציבורי סביב גיוס החרדים. הדיון נסוב על השאלה מה מקומה של החברה החרדית בישראל. האם היא חלק מהחברה היהודית הכללית, או שמא היא חברה כמעט נפרדת עם ערכים שונים ואתוס שונה בדומה לחברה הישראלית-ערבית.

כדי להבין את סוגיית גיוס החרדים יש לבחון את שתי נקודות המבט העיקריות שמעצבות אותה. נקודת המבט הציונית ונקודת המבט החרדית. את נקודת המבט הציונית לא קשה לתאר, אני וכנראה כל מי שיקרא את הפוסט הזה שותפים לה. מבחינתנו מדובר על פגיעה באתוס השוויון שעל פיו על כולם חלים זכויות וחובות שווים, וכי פטור מחובות או זכויות יתר ניתנים כדי לסייע למי שזקוק לסיוע או כדי לקדם ערכים משותפים לכלל החברה. אבל נדמה לי שההסבר הזה, עד כמה שהוא נכון, לא יכול להסביר את עוצמת הרגשות שאופפת את סוגיית גיוס החרדים. מנקודת מבט של פסיכולוגיה בגרוש, נדמה לי שיותר משהציבור הכללי מרגיש פראייר בגלל הפטור שניתן לחרדים ולא לו (שכן רוב הציבור ניחן במוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי בצה״ל ולא מעוניין לקבל פטור), הוא מרגיש עלבון. עלבון מפני שמה שנחשב בעיניו כביטוי הנעלה ביותר של תרומה למדינה וסיוע להגנתה וצמיחתה, נחשב בעיני החרדים כעונש וכגזירה שאין לעמוד בה. מנקודת מבט זו דומים החרדים לבן הרשע מההגדה של פסח – מתוך שמוציאים את עצמם מן הכלל, הם כופרים בעיקר. ניתן עם כן להבין מדוע לא מופנית עוצמת רגשות דומה כלפי הפטור משירות של האוכלוסיה הערבית. הערבים עדיין לא נתפסים כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית השותף לאותו סט ערכים ואותו אתוס משותף, ולכן הישראלים לא נעלבים או נפגעים מכך שהם לא מביעים רצון להתגייס. להיפך, רובם מקבלים זאת בהבנה ובטבעיות גמורה.

מסיבות מובנות נקודת המבט החרדית קשה יותר לתיאור אובייקטיבי, אך אשתדל להציגה בצורה ההגונה ביותר שאוכל במגבלות הבנתי את החברה החרדית והלך מחשבתה. במובן הבסיסי ביותר, הציבור החרדי רואה בלימוד תורה (למעשה לימוד גמרא, שכן בישיבות חרדיות לא לומדים תורה כלל) שירות קדוש שהוא מעניק לעם ישראל. השירות הזה מהווה מעין קורבן אלוהי שמקריבים תלמידי הישיבות ׳הממיתים עצמם באוהלה של תורה׳ ובכך מגנים על העם. זכור לי כי בראיון לפני מספר חודשים צעיר חרדי טען (טענה מופרכת שאין לה על מה להסתמך) כי אפילו בימי דוד המלך, על כל חייל ששירת בחזית ישב תלמיד ישיבה בעורף שלמד תורה ובכך הבטיח את הצלחת מלחמות דוד.

לכן לדידם, אין פה השתמטות משירות, אלא להיפך, שירות מובחר שמקיימת החברה החרדית למען הכלל, שרק מתי מעט מהציבור היהודי מסוגלים לעמוד בו. על השירות הזה משלמים תלמידי הישיבות ומשפחותיהם בעוני מרוד ובמצוקות יומיומיות גדולות. לכן, כל נסיון לכפות גיוס חרדים לצבא נתפס כעלבון נגדי – כאי הכרה תודה של החברה הכללית ואי הכרה בקורבן שמקריב למענה הציבור החרדי.

במשך השנים הפך אי השירות בצבא כמאפיין זהות של החברה החרדית. בעיני החרדים אם אתה משרת, כנראה שאתה כבר לא חרדי. מאי גיוס כדי ללמוד בישיבה, נוצר מצב הפוך של למידה כדי לא להתגייס. התוצאה היא פגיעה לא רק באתוס השוויון המקודש בעיני החברה הכללית, אלא גם ברמת הלימודים בישיבות ובאלפי התלמידים שנאלצים ללמוד שנים ארוכות בישיבה חרף הכרתם ורצונם.

מדובר על התנגשות של עולמות ערכים מנוגדים. הציבור הכללי רוצה שחרדים יראו בשירות ערך ולא חובה. והחרדים רוצים שהציבור הכללי יראה ערך מיוחד (לא רק תרבותי ודתי) בלימוד תורה וגמרא. איך מתירים את הקשר הגורדי הזה? הדבר הכי קל הוא להתעלם מנקודת המבט החרדית ולדרוש בתוקף גיוס של החרדים ולאיים עליהם בסנקציות כלכליות ופליליות. אבל ערכים ותחושת הזדהות לא ניתן להקנות בכח. נדרשת מנהיגות אמיצה שתדע לעשות צעדים חכמים אך לא פופולריים. צעדים שייתפסו כלא הוגנים בטווח הקצר אבל יטמנו את זרעי השינוי לשנים הבאות.

תחושת ההזדהות של החרדים עם החברה הכללית תגדל רק לאחר שיוסרו החומות בין החברות ולא להיפך. רק מפגש וחיכוך יומיומיים בין שתי החברות יוביל להתערות החרדים והגדלת מידת הזדהותם. דוגמא למפגש מוצלח שכזה (בדרך כלל) הוא המפגש בין דתיים וחילוניים בצבא. לרבים מהם זו הפעם הראשונה בה הם חיים עם ורוכשים חברים מהמגזר השני. המפגש לא מביא לאימוץ ערכי הצד השני, אבל מסייע לגבש מכנה משותף ערכי והבנה גדולה יותר בין הצדדים. בשלב ראשון צה״ל לא יכול להוות מקום המפגש הזה בין החרדים לחברה הכללית, אבל שוק העבודה כן. לכן אני מציע לפטור מראש וללא התניות את כל החרדים משירות צבאי, ממש כפי שכיום פטורים ממנו ערבים ונשים דתיות. הצעה ברוח זו הציעה חברת הכנסת מרב מיכאלי לפני מספר חודשים. הפטור יאפשר להם בפעם הראשונה לא להיות תלויים בישיבות כדי להימנע מהגיוס ויאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. במובן הזה, חוק הגיוס החדש עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה – בפועל הוא אכן משחרר את החרדים מחובת הלימוד בישיבה (עד 2017), אך הוא עוטף את השחרור הזה בסנקציות וגינויים (אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על עלבונות ותחושות) שתוצאתם תהיה עצירת תהליכי השינוי שחלים בחברה החרדית.

אם יותר חרדים ייצאו לעבוד, באופן טבעי האינטנסיביות של החיכוך (החיובי) בינם לבין החברה הכללית תגבר ומתוכו ייווצר סט ערכים וזהות משותפים. עד מהרה חלק גדול מהחרדים יעזבו את הישיבות וייצאו לשוק העבודה. הם כבר לא יתגייסו, אבל אחיהם הקטנים יחיו בחברה פתוחה יותר ויתגייסו בשיעורים הולכים וגדלים. דוגמא מעולה לכך ניתן למצוא מסיפורו המרתק של יהודה משי זהב, ׳קמב״ץ העדה החרדית׳, שהיה ממובילי ההפגנות החרדיות בעבר, ושמאוחר יותר הקים את ארגון זק״א – (זיהוי קורבנות אסון). מתנדבי ארגון זה לקחו חלק בזיהוי קורבנות וטיפול בגופות של נפגעי טרור בגל פיגועי הטרור של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. מתוך ההתמודדות המשותפת עם האיום החיצוני, גדלה הזדהותו של משי זהב עם החברה הכללית וכיום הוא מגדיר את עצמו ציוני וילדיו משרתים בנח"ל החרדי ובגולני.

לנקודת מבט נוספת (ומקצועית יותר) על המתחולל בחברה החרדית, אני ממליץ לקרוא את הפוסט האחרון של תומר פרסיקו.

אם אהבתם את מה שקראתם ואתם רוצים לקרוא עוד, אנא הירשמו לקבלת עדכונים בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש. זה פשוט – רק להכניס כתובת דוא"ל במקום המתאים בראש העמוד בצד ימין.

מתי ומדוע הפסקנו לנצח במלחמות

ברוכים הבאים לבלוג שלי. לא בפוסט כזה תכננתי להשיק אותו. הבלוג הזה אמור לעסוק בעיקר בענייני חברה, כלכלה ותכנון, עם פזילה לענייני בטחון לאומי מדי פעם. הפוסט הראשון בבלוג היה אמור, במיטב המסורת של בלוגים, להסביר למה אני כותב. במקום זאת, בחרתי לעסוק בעניין שנמצא על הפרק – תוצאות מבצע עמוד ענן. (בינתיים התקיימו פריימריז בעבודה ובליכוד והחלטה היסטורית באו״ם, אבל כמה ימים במילואים עיכבו פרסום הפוסט הזה).

אני לא מתכוון לנתח את מהלכי המבצע, לשאול האם הפסקת האש הייתה מוצדקת או לנתח את מצבו של החמאס בעקבותיו. אני מעוניין לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבחון מתי הפסקנו לנצח במלחמות ולמה.

רובנו נוהגים למתוח קו מפריד בין מלחמת ששת הימים למלחמות שבאו אחריה, המפריד בין המלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ לבין אלו שהסתיימו בתחושה חמוצה. בכל מלחמות ישראל היו תקלות, ונראה כי במשך השנים האפקטיביות המבצעית של צה״ל נפגעה, אך אני מעוניין לטעון שקו השבר קרה לא אחרי מלחמת ששת הימים אלא מאוחר הרבה יותר, במבצע דין וחשבון בשנת 93. כל מבצע וכל מלחמה מאז, למעט מבצע חומת מגן, נכשלו בטווח הארוך בהשגת יעדיהם.

המשותף לכל המבצעים הללו (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועוד מספר מבצעים בהיקף קטן יותר במהלך העשור האחרון) הוא שמטרתה העיקרית של הלחימה הייתה הפעלת לחץ על האויב ולא הכרעתו. גם המלחמות הקודמות היוו שילוב של פעולה צבאית ומדינית, וכולן הגיעו לידי סיום בעקבות הסדרה מדינית (החלטת או״ם או הסדר אחר), אך ההבדל העיקרי בין מלחמות אלו למבצעי שני העשורים האחרונים הוא שהסדרה המדינית היוותה רק את מנגנון הסיום של הלחימה ולא את מטרתה.

אז איפה הדברים השתבשו? התשובה טמונה ביעדי הלחימה שהוגדרו לצה"ל על ידי הדרג המדיני1. המלחמות והמבצעים עד מבצע דין וחשבון נוהלו בעיקר לאור יעדים מערכתיים (אופרטיביים), מדידים (כיבוש שטח, השמדת כוחות אויב)2. ליעדים מסוג זה שני מאפיינים חשובים:
1. הם אובייקטיביים ולא ניתנים לוויכוח ופרשנות.
2. וחשוב מכך, הסכמת הצד השני אינה דרושה לשם עמידה בהם.

ואילו בשנים האחרונות ניכר שינוי במטרות המבצעים3. המטרה העיקרית שלהם היא להגיע להסדרה. להפעיל לחץ. להגיע להפסקת אש. יעדים בשטח, כגון השמדת כוחות אויב, הפכו ליעד משני ליעד העיקרי שהוא יצירת תנאים להסדרה המדינית.
ומהם המאפיינים של יעדים מסוג זה? בדיוק הפוך מאופיים של יעדים מערכתיים:
1. ניתן לפרש אותם בדרכים שונות – כל צד יכול לטעון לנצחון.
2. הסדרה דורשת הסכמת שני הצדדים.
מכאן נובע שסיומו המוצלח של מבצע, לפי הגדרת המדינאי הישראלי, תלויה בהסכמת הצד שכנגד, האויב. יותר מכך, בסיום כל סבב לחימה יוכל לטעון האויב לנצחונו וכך אכן קורה. בתנאים כאלו, הכרעה אינה אפשרית.

לשינוי עקרוני זה באופי יעדי הלחימה השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לאופי הלחימה. בלחימה אשר מטרתה השגת יעדים אופרטיביים, ישאף המתכנן הצבאי לפעולה חדה ומהירה הממקסמת את הנזק לאויב ומצמצמת את משך הלחימה. לעומתה, בלחימה אשר מטרתה השגת הסדרה, תתוכנן פעולה מדורגת המפעילה לחץ צבאי מתמשך, הולך וגובר על הנהגת האויב במטרתה לשכנע אותה שעליה להסכים להסדרה. בפעולה כזאת במוקדם או מאוחר "תיגמרנה" מטרות צבאיות טהורות ויהיה הכרח לפגוע ביעדים סמי-צבאיים ובסמלי שלטון. בשלב זה מתחילים בדר"כ להיפגע אזרחי האויב במספר מדאיג. לזה קוראים בעברית צחה – התשה.

ומה הבעיה עם זה? את האויבים שלנו קשה להתיש. ויש סיבות טובות לכך.

הטיעון הרווח בנוגע לכח העמידה של אויבנו הוא כי תפיסת הזמן בתרבות הערבית שונה משלנו – הערבים ניחנים בתפיסה היסטורית יותר של הזמן המקנה להם פרספקטיבה שונה ומחסנת אותם בפני קשיי ההווה. בהקשר הזה מושמעים גם ציטוטים של מנהיגים ערביים המתגאים בקידוש המוות אצל המוסלמים לעומת קידוש החיים אצל היהודים, לדוגמא כאן (החל מ-1:59).

בכל זאת, הייתי רוצה להציע כמה הסברים אחרים, ניטרליים לסוגיות דת ותרבות, לסיבות בגינן לאויבנו קל יותר לעמוד במבחן התשה לעומתנו.
סיבה אחת היא ההבדלים במטרות. מאז קום המדינה, מטרת אויבנו היא להשמיד את מדינת ישראל, או למצער, להשיג ממנה ויתורים טריטוריאליים. מטרתנו לעומת זאת היא למנוע מהם השגת יעדים אלו ולהגן על בטחונם ושלומם של אזרחינו4.

במילים אחרות, אנחנו מגנים על הסטטוס קוו ואילו אויבנו שואפים לשנותו. מטבע הדברים מי שמציב לעצמו מטרה נכון יותר לקבל בהבנה קשיים בדרך להשגתה מאשר מי ש"רק" מנסה לשמר את אורח חייו הנוכחי. בעוד חמאס וחיזבאללה נכונים לסבול בכדי להשיג את מטרותיהם, מטרתנו היא למנוע מעצמנו סבל ומכאוב. כלומר, מבחינתנו כל סבב לחימה וכל אקט אלים בין סבבים, הגורם לפגיעה בנפש בישראל, הוא כישלון והפרעה לסטטוס קוו ואילו מבחינת אויבנו כל אקט כזה הוא שלב (מוצלח או כושל) בדרך להשגת מטרתם. גם אנחנו, בחצי הראשון של המאה העשרים היינו נכונים לשלם מחירים קשים באיכות חיינו ובאבדות בכדי להקים כאן מדינה, ולעומת זאת לבריטים היה סף סבל נמוך יותר שהוביל אותם בסופו של דבר להחלטתם לסיים את המנדט ולעזוב את ארץ ישראל5.

הסיבה השנייה בגללה לסיכוי הנמוך שלנו להתיש את אויבנו הוא הסיטואציה הבינלאומית הבעייתית בה אנחנו ניצבים וההסלמה הגוברת בפעולות אויבנו עם כל הסלמה.

המציאות היא שאם אנחנו מבליגים ומגיבים במתינות להתקפות עלינו, אנחנו מעודדים בכך את המשך התקפות אלו, ואם אנחנו מחליטים להחריף את פעולותינו, אנו חושפים את עצמנו לשני סיכונים – מחד התגברות משמעותית בכמות ההתקפות במהלך סבב הלחימה המביא ליותר אבדות ונזקים בצד שלנו, ומאידך, נזקים בזירה הבינלאומית.

מכל הסיבות הללו, נידונים מבצעים מסוג עופרת יצוקה ועמוד ענן "לקנות" לנו שקט לכל היותר לפרק זמן של שנה-שנתיים עד שהאירועים יגרמו להסלמה נוספת ויחייבו מבצע נוסף.

הדרך היחידה לעצור לחלוטין את ירי הרקטות מעזה הוא על ידי הצבת יעד מערכתי בפני צה"ל – לכבוש את רצועת עזה ולמוטט את שלטון החמאס. להערכתי צה"ל מסוגל להשיג יעד זה בתוך פחות מ-24 שעות של פעולה קרקעית נחושה. עם זאת, צעד זה יחייב את חזרתנו לשליטה ישירה ברצועת עזה וחזרה למצב ששרר בה עד ביצוע הסכמי אוסלו ב-1994.

משמעותה היא קבלת אחריות מלאה לאוכלוסיה אזרחית המונה כ-1 מיליון תושבים, פגיעה משמעותית לישראל בזירה הבינלאומית, וחזרה לדפוס הטרור של פגיעה בכוחות צה"ל המחזיקים ברצועה. שליטה מחודשת בעזה תנקז משאבים וכוחות צה"ל שיקשו עוד יותר את משימתו העיקרית שהיא להתכונן למלחמה רחבת היקף מול הצבאות והארגונים המקיפים אותנו.

הקורא הנבון יבקש בשלב זה להשוות בין עזה לבין לבנון בה הושגה רגיעה ארוכת שנים מול חיזבאללה. אכן בלבנון הושגה רגיעה אך זו נבעה לא מהצלחה צבאית של ישראל אלא מהנזק הרב שהיא גרמה לתשתיות בלבנון ולכלכלה הלבנונית – נזק שגרם לפלגים הלבנוניים השונים ללחוץ על החיזבאללה לנצור את נשקו6.

לחץ כזה אינו קיים בעזה. להיפך, בעזה הארגונים האופוזיציוניים לחמאס (הג'יהאד האיסלמאי והארגונים הסלפיים השונים) לוחצים להסלים את הלחימה מול ישראל. זה מוביל אותי לדרך השנייה, והמועדפת, להשגת רגיעה ארוכת טווח מול עזה – לדאוג שיהיה להם מה להפסיד. האינטרס המוסרי והפרגמטי של ישראל מול עזה הוא לדאוג לפיתוחה הכלכלי. פיתוח שיושג בין היתר על ידי הסרת המצור הימי (והגבלתו לפשיטות, מבוססות מודיעין מדויק, על ספינות נושאות נשק), הקמת נמל מים עמוקים ופיתוח אזורי תעשייה בעזה. רק שיפור משמעותי בתנאי החיים של העזתים ייצור לחמאס אינטרס לנצור את האש ולרסן את הארגונים האחרים. כאמור, זו גם בחירה מוסרית מול תושבי עזה, על חייהם היינו אחראיים במרבית 45 השנים האחרונות. עוד על כך בפוסט המעולה של הינשוף.

המסקנה – על מדינת ישראל להימנע מלהיכנס לעימותים צבאיים בהם היא אינה יכולה להשיג הכרעה.

בסכסוכים בהם לא ניתן להגיע להכרעה חד משמעית, יש לפעול במודל מכסחת הדשא – פעולות בטחון שוטף הכוללות סיכולים ממוקדים של חוליות טרור המתכוונות לפעול ושל דרגי פיקוד כשיש הזדמנות לכך. בהתאם למודל זה, מבצע עמוד ענן, היה אמור להסתיים בבוקר יום חמישי לאחר שחוסל ג'עברי והושמדה רוב יכולת שיגור הרקטות מהרצועה.

ובנימה אחרת, ביום שני הקרוב תשיק מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. זוהי כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית בישראל שמפלגה הטוענת לשלטון מציגה תכנית כלכלית- חברתית מקיפה, ומפורטת, הכוללת מספרים ומקורות תקציביים. הפוסט הבא שלי יסקור את עיקרי התכנית וינתח את מעלותיה וחסרונותיה.


    1 חלק מיעדי המלחמות הוגדרו רק במהלכן ולא מראש.

    2 מבצעים ומלחמות עד 1982 ומבצע חומת מגן:
    מבצע סיני: כיבוש סיני.
    מלחמת ששת הימים: כיבוש סיני, עזה, יהודה ושומרון, ורמת הגולן. השמדת עיקר כוחם של הצבאות הערביים.
    מלחמת יום כיפור: בלימת ההתקפות הסורית והמצרית; הגעה לטווח תותחים מדמשק; צליחת תעלת סואץ וכיתור הארמיה ה-3.
    מלחמת לבנון הראשונה: הגעה לכביש דמשק-ביירות; סילוק הפת"ח מלבנון.
    מבצע חומת מגן: כיבוש הערים הפלסטיניות; תפיסת מחבלים או הריגתם.

    3 מלחמות ומבצעים החל משנת 1993, לא כולל מבצע חומת מגן:
    מבצע דין וחשבון: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
    מבצע ענבי זעם: הפעלת לחץ עקיף על חיזבאללה וממשלת לבנון.
    מלחמת לבנון השניה: פגיעה בארגון החיזבאללה; השגת הסדרה בין מדינתית בין ישראל ללבנון.
    מבצע עופרת יצוקה: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.
    מבצע עמוד ענן: פגיעה בארגון החמאס; הפעלת לחץ על חמאס כדי להגיע להפסקת אש.

    4 יוצאת דופן היא מלחמת ששת הימים, בה ישראל היא זו ששינתה את הסטטוס קוו לטובתה. עם זאת, המלחמה נפתחה כיוזמה ערבית להשמדת ישראל או החלשתה. וסביר להניח שאילוא ריכוז הכוחות הערביים בגבולות ישראל והמצור על מיצרי טיראן, לא הייתה ישראל כובשת שטחים אלו לעולם.

    5 אני מפשט ומדלג על תהליכי הדה-קולוניזציה שעברו על העולם בתקופה זו ועל ההשפעה של מוראות השואה על דעת הקהל הבינלאומית בנושא ארץ ישראל.

    6 אני טוען שהישגי מלחמת לבנון השנייה הושגו למרות רוב המהלכים הצבאיים ולא כתוצאה ישירה שלהם.