הפוך גוטה, הפוך

האם ההצעות לשינוי שיטת הבחירות הכלולות בהסכם בין הליכוד לבין יש עתיד תועלנה ליציבות ולמידת הדמוקרטיות של המשטר הישראלי? האם באמת יש צורך לשנות את שיטת הממשל? לרגל כינונה של הממשלה החדשה אציע תשובה שונה למקור האמיתי של בעיות המשילות
במדינה.

כשהשקתי את הבלוג הזה, לפני מספר חודשים, הבטחתי לעצמי שאפרסם פוסט חדש מדי שבוע. חשבתי שיהיה בכך ליצור שגרה בריאה עבורי ועבור הקוראים שלי (שלושתכם). והנה, שלושה חודשים הניבו יבול דל של חמישה פוסטים. מה הסיבות לכך? מן הסתם שילוב מתסכל של עומס משימות, מחסומי כתיבה לרוב וסתם עצלנות. לא נותר לי אלא להמשיך לכתוב ולקוות שבהמשך אעמוד בהבטחותיי לעצמי.

בפוסט הקודם (אי שם בסוף ינואר) הצעתי לבטל את אחוז החסימה ולשנות את הסכמי העודפים כך שהרכב הכנסת ייצג בצורה טובה יותר את תוצאות הבחירות. בין היתר טענתי שצעד שכזה יקל על צמיחתם של כוחות פוליטיים חדשים.

כצפוי עיקר הביקורת על הצעתי כוונה להשפעות שלה על היציבות השלטונית והיכולת של הממשלה הנבחרת ליישם את מדיניותה. מה שנקרא בדרך כלל ׳משילות׳. לכן בפוסט הזה אנסה להציע שינויים בשיטת המשטר שעשויים להפוך את המערכת השלטונית ליציבה ויעילה יותר.

דמיינו חברה בה המנכ״ל הותיק של החברה קיבל שוב את אמונם של בעלי המניות. כעת עליו למנות מנהלים כפופים לו שינהלו את מחלקות החברה. מינוי המנהלים טעון אישור הדריקטוריון. הצרה היא שבין המנכ״ל לבין חלק מהדריקטוריונים קיימות לחילוקי דעות מהותיים באשר לדרך בה צריכה להתנהל החברה ועם אחרים הוא מסוכסך אישית כבר מספר שנים. בכל מקרה, רמה גבוהה של כבוד הדדי לא שוררת בין הצדדים. במצב עניינים זה, כדי לגייס את תמיכת חברי הדריקטוריון, הוא נאלץ למנות את חלקם לתפקידי הניהול. כך שמצד אחד הוא תלוי בהם וכפוף להוראותיהם, ומצד שני, הם עובדים תחתיו כמנהלים, כפופים לו ומצופה מהם להישמע להוראותיו. חלק מהמנהלים החדשים שואפים להחליף את המנכ״ל בהזדמנות הראשונה. גם אם היחסים האישיים ביניהם היו כשורה וחילוקי הדעות ביניהם מצומצמים, מצב נפיץ שכזה ימנע מהחברה להתנהל ביעילות ולהתמודד עם האתגרים, השוק והתחרות.

זה תיאור של המערכת הפוליטית שלנו. ראש הממשלה נאלץ למנות יריבים פוליטיים ואישיים לתפקידי שרים הכפופים לו, ומצד שני הוא תלוי בהם, ובמפלגותיהם לשם הבטחת רוב בכנסת המאפשר את יישום המדיניות של הממשלה ואת המשך קיומה. בהערת אגב, יש מקום גם להעלות שאלה במה נבדלים מינויים לתפקידי שרים תמורת תמיכה בכנסת מאותם מינויים בגינם הואשמו צחי הנגבי ונוספים בעברות שוחד, מרמה והפרת אמונים.

היה זה ניתוחו של מנחם בגין (בין היתר כאן, עמוד 19, זהירות PDF ) שהצליח לנסח בצורה חדה את האבסורד בכל הנוגע להפרדת הרשויות במדינת ישראל, ובמדינות נוספות בעלת משטר פרלמנטרי. כולנו מכירים משיעורי האזרחות את התאוריה בדבר הפרדת הרשויות של המדינה לשלוש רשויות עצמאיות המקיימות ביניהן מערכת גומלין של פיקוח ובקרה שמטרתה למנוע ריכוז כח אבסולוטי בידי גוף שלטוני אחד. לפי אותה התאוריה, במשטר פרלמנטרי (בשונה ממשטר נשיאותי) מהווה הממשלה ״הועד הפועל״ של הפרלמנט והיא כפופה לרצונו. ניתוחו של בגין מראה שלמעשה יחס הדברים הוא הפוך – הממשלה מהווה ההנהגה של הרוב בכנסת ורוב זה נתון למרותה, ולכן למעשה תלויה הכנסת דווקא בממשלה. במציאות זו, לא עומדת הכנסת כמפקחת על הממשלה, אלא מהווה זירת מאבק בין הקואליציה לבין האופוזיציה. בפועל, האופוזיציה היא המפקחת האמיתית על מעשי השלטון, אך מעצם היותה מיעוט אין בידיה כלים משמעותיים לאכוף פיקוח זה בצורה יעילה.

במצב עניינים זה, כלים שנראה כי מטרתם להלך אימים על הממשלה, מופעלים דווקא על ידה כדי לשלוט בכנסת. כך למשל האפשרות לפזר את הכנסת וללכת לבחירות חדשות. לכאורה שוט בידי הכנסת כדי להשאיר את הממשלה בתלם. בפועל פוזרה הכנסת לאורך כל שנותיה רק כשמפלגת השלטון או גורמים אחרים בקואליציה חשבו שהדבר יהיה לטובתם.

האם ההצעות של לפיד ונתניהו לשינוי שיטת המשטר מתיימרות להקהות את ההשלכות של האבסורד החוקתי הזה? לא ממש. ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ביתנו לבין יש עתיד מפרט מספר צעדים לשינוי שיטת הממשל להם אותם מתחייבים הצדדים לקדם. הצעדים העיקריים המוצעים הם:
1. העלאת אחוז החסימה ל-4%.
2. מתן אפשרות לראש הממשלה לפזר את הכנסת.
3. שינוי הרף לשם הבעת אי אמון בממשלה מ-61 ל-65.

משמעותם של כל הצעדים הללו היא דווקא המשך החלשת כוחה של הכנסת ועיוות של רצון הבוחר. על ההשלכות של העלאת אחוז החסימה דיברנו, כאמור, בפוסט הקודם.

מתן אפשרות לפיזור הכנסת לראש הממשלה נותנת בידי איש אחד הסמכות לפזר כנסת שנבחרה על ידי כלל הציבור. אך מעבר לכך, כלל לא ברורה יעילותו של הצעד, כיוון שגם כיום מסוגל ראש הממשלה להורות למפלגתו ולמפלגות אחרות בקואליציה לתמוך בחוק לפיזור הכנסת, חוק שתמיכה של סיעות האופוזיציה בו מובטחת כמעט תמיד.

שינוי הרף לשם הבעת אי אמון בממשלה מאפשר לממשלה למשול גם כשאיבדה את הרוב התומך בה בכנסת, כלומר בניגוד לדעתם של רוב נבחרי הציבור.

והעיקר, אין בכל הצעדים הללו דבר עם טיפול בבעיות האמיתיות של שיטת המשטר שלנו כפי שאני רואה אותן, הנגזרות מהניתוח של מנחם בגין:
ראשית, הרשות המבצעת חזקה באופן משמעותי מהרשות המחוקקת ובכך מופר האיזון העדין שראוי שיתקיים בין הרשויות.
שנית, הרתימה של הכנסת להבטחת המשך קיומה של הממשלה מחייב קיומם של הסדרי משמעת סיעתית וקואליציונית, הגורמים תדיר לכך שחברי כנסת יצביעו בניגוד לצו מצפונם והבטחותיהם לבוחר. בכך נפגע שוב ושוב אמון הציבור בדמוקרטיה ובנבחריו, אך גרוע מכך, מתעוות רצון הבוחר שהוא הוא הבסיס לקיומה של שיטת הדמוקרטיה הפרלמנטרית.

לכך יש להוסיף שתפיסתה של הכנסת כמוסד מופחת השפעה מחזקת את הנטיה של סיעות להצטרף לממשלה, אף כאשר קיימת סתירה מהותית בין השקפת הסיעה להשקפת ראש הממשלה המיועד. הממשלה, במקום להיות פורום בעל מכנה משותף רחב, שתפקידו לבצע את המדיניות המבוטאת בחוקי הכנסת, הופכת להיות פורום מפולג ומסוכסך, ומתפקדת למעשה כמעין ״כנסת זוטא״.

אז האם צריך לשנות את השיטה ואם כן, כיצד?
לפי הבנתי שני עקרונות צריכים לעמוד בפנינו כשאנחנו מגבשים או משנים את שיטת הממשל שלנו:
1. הכנסת בפועלה צריכה לשקף בצורה הנאמנה ביותר את התפלגות ההשקפות בציבור הישראלי.
2. תפקיד הממשלה לקיים את מדיניות הכנסת כפי שהיא מבוטאת בהחלטות ובחוקים אותם היא מקבלת.
3. מתוך שני העקרונות הראשונים נגזר העקרון השלישי – הממשלה כפופה לרצון הכנסת המשקף בקירוב את רצון העם.

רוב מנסחי ההצעות לשיפור שיטת המשטר או שינויה מתמקדים בחיזוק יכולתה של הממשלה לגייס רוב למהלכיה (למשל ע״י הקטנת מספר המפלגות, הגדלת המפלגות הגדולות, וניסיונות להקטין את כח הסחיטה של מפלגות). אני לעומת זאת מעוניין בחיזוק יכולתו של הרוב בכנסת ליישם את השקפת עולמו. כשאני אומר רוב אני לא מתכוון לרוב אוטומטי ואחיד. בהחלט אפשר ורצוי לדמיין רוב בכנסת בעד מדיניות א׳ בתחום החינוך ורוב אחר שיהיה בעד מדיניות ב׳ בתחום הבטחון ושלא תהיה חפיפה רבה בין החברים ברוב א׳ לחברים ברוב ב׳.

לכן המכשול הגדול ביותר המפריע לרוב ליישם את השקפת עולמו בצורה סדירה הוא החלוקה הדיכוטומית בין קואליציה לאופוזיציה. החלוקה המלאכותית הזאת מאגדת בדרך כלל מפלגות שרב המפריד ביניהן על המשותף. ההסכמה הבסיסית ביניהן היא לתמוך בכנסת בכל מהלכי הממשלה, גם אם הם מתנגדים אידיאולוגית להם וגם אם הבטיחו אחרת לבוחריהם. כתוצאה מכך נוצרים מצבים רבים בהם קיים רוב בעם ובכנסת למדיניות מסוימת ובכל זאת רוב חברי הכנסת מצביעים נגדה. כך למשל מצהיר ח״כ אורי אורבך בראיון שנתן לאחרונה לח״כ סתיו שפיר

ארבעת ההצעות הבאות משנות ומשפרות את שיטת המשטר שלנו כך שלא יהיה צורך לכונן קואליציה כדי לקיים את הממשלה. השתדלתי לנסחן כך שניתן יהיה לאמצן בהדרגה או בבת אחת:

ראש הממשלה לא יהיה חבר כנסת – בראשית הפוסט הגדרתי (בעקבות בגין) את הבעיה ביחסים בין הממשלה לבין הכנסת בכך שהממשלה מהווה את הנהגת הרוב בכנסת. אם כך, נראה כי הדרך לפתור את הבעיה היא להפריד בין הנהגת סיעות הכנסת לבין הממשלה. הפרדה כזאת קיימת במשטר נשיאותי, אך איני חושב ששיטה זו מתאימה לנו (יש לכך נימוקים רבים, אך הם לא מעניינו של הפוסט הזה), וודאי שלא לאור העקרון השני לפיו על הממשלה להיות כפופה לכנסת (במשטר נשיאותי הנשיא עצמאי לחלוטין ולא כפוף לבית הנבחרים). לכן אני מציע שהכנסת תמשיך להחזיק בסמכות לקבוע את זהות ראש הממשלה, אך שזה לא יהיה מבין חבריה.

ניתן לחשוב על מספר שיטות לבחירת ראש הממשלה על ידי הכנסת. הצעתי היא כי כל מועמד לראשות הממשלה יצטרך להציג תמיכתם של 50,000 בוחרים (כפי שהיה נהוג בתקופת הבחירה הישירה). המועמדים ייבחרו על ידי חברי הכנסת בשיטת ״העשן הלבן״ הנהוגה לבחירת נשיא המדינה (וגם לבחירת האפיפיור ומכאן שמה). לפי שיטה זו מקיימים הצבעה בהשתתפות כל המועמדים וכל עוד לא הושג רוב, ממשיכים ומצביעים כשבכל סיבוב הצבעה פורש המועמד שקיבל את מספר הקולות הקטן ביותר בסיבוב הקודם. שיטה זו מאפשרת לכנסת להתכנס סביב מועמד מוסכם הזוכה בסופו של דבר ללגיטימציה רחבה. כך למשל נבחר הנשיא פרס ברוב של 86 קולות מול 23 מתנגדים לאחר שבסיבוב הראשון זכה ל-58 קולות בלבד.

ביטול הצורך באמון הכנסת בממשלה – כיום מכהנת הממשלה מכוח אמון הכנסת בה. אם הכנסת מביעה בממשלה אי אמון, בין על ידי הצבעת אי אמון או על ידי אי תמיכה בתקציב הממשלה, הממשלה נופלת ומתקיימות בחירות מוקדמות. מטעמים פרקטיים לא ניתן לסמוך על רוב אקראי שיתמוך בממשלה בכל פעם שמועלית הצעת אי אמון או שיש צורך להעביר תקציב. לכן מחוייבות הממשלה לגבש קואליציה קשיחה יחסית. ביטול הצורך באמון הכנסת בממשלה, כצעד בלתי נפרד מביטול האפשרות לפיזור הכנסת, יאפשר להחליף את הקואליציות הקשיחות, המחוייבות להצביע כמקשה אחת, בסדרה של קואליציות אד הוק, שתורכבנה כל פעם מצירוף שונה של מפלגות וחברי כנסת. הקואליציות הללו תתגבשנה סביב תמיכה (או התנגדות) להצעת חוק או מדיניות ספציפיים.

התוצאה, במקום להקים קואליציה לשם המשך שרידות הממשלה, קואליציות זמניות תוקמנה כדי לקדם מהלכים וחוקים שיש להם תמיכה רחבה בציבור הישראלי. לממשלה כבר לא יהיה הכח הכמעט אבסולוטי להעביר חקיקה בכנסת לשם קידום מדיניותה, אלא שרביט השליטה בחקיקה יעבור לכנסת שתכתיב מדיניות לממשלה.

מינוי שרים מקצועיים – אנחנו חוזרים לאנלוגיה מראשית הפוסט. ביטול הצורך בכינון קואליציה והשגת אמונה של הכנסת ייתר את הצורך במינוי שרים מקרב חברי הכנסת לשם הבטחת תמיכתם. כך יהיה ניתן להקים משרדי ממשלה רק לפי שיקולים מקצועיים-אידיאולוגיים וללא צורך בשיקולים פוליטיים-קואליציוניים. ראש הממשלה ימנה שרים לפי שיקול דעתו, בהתאם להשקפתו האידיאולוגית ולפי הערכתו ליכולתו לעבוד בשיתוף פעולה איתם. לשם חיזוק כפיפות הממשלה לכנסת ויכולת הפיקוח שלה פעולות הממשלה, מומלץ שמינוי השרים יהיה כפוף לשימוע בפני ועדת הכנסת הרלוונטית, בדומה לדגם האמריקאי.

ביטול האפשרות לפיזור הכנסת לפי תום כהונתה – 11 מתוך 18 כנסות שכיהנו מקום המדינה התפזרו לפני מועד סיום כהונתן הרשמי. אמנם האפשרות ללכת לבחירות קודמות מאפשרת גמישות והיענות לנסיבות המשתנות, אך אני סבור שרבים נזקיה על פני היתרונות שהיא מקנה. הצורך בשמירה על רוב בכנסת כדי למנוע את פיזורה הופך אותה מזירה לליבון מחלוקות והגעה לפשרות, לזירת גלדיאטורים בה נלחמים עד המוות (הפוליטי). הוא מחדד את הדיכוטומיה בין הקואליציה לאופוזיציה. האפשרות לפיזור הכנסת דוחפת את האופוזיציה להתנגד לפעולות הממשלה גם במקום בו אין חילוקי דעות אמיתיים ביניהן, ומונעת מחלקים מהקואליציה להתנגד לפעולות הממשלה גם כשהן מנוגדות להשקפת עולמם. בנוסף, אי הודאות לגבי אורך כהונת הכנסת והממשלה מעודדים חשיבה לטווח קצר ופופוליזם על פני חשיבה לטווח ארוך.

ביטול היכולת לפזר את הכנסת לפי תום כהונתה, יאפשר לסיעות הבית לנקוט יתר אחריות וממלכתיות, לשתף פעולה היכן שהדבר מתאפשר ולהיאבק האחת בשניה היכן שהדבר נחוץ, כל אחת לפי השקפותיה וסדר העדיפויות שלה. הוא גם יאפשר תהליכי עבודה סדורים ויעילים יותר בכנסת, בממשלה ובמפלגות המקיימות דמוקרטיה פנימית.

אימוצם של ארבעת השינויים הללו יאפשרו מצד אחד לממשלה להיות מקצועית, קומפקטית, ומגובשת יותר, ומצד שני יכפיפו אותה ואת מדיניותה לכנסת בפועל, ולא רק פורמלית. כך, יהיה ניתן להגדיל בו זמנית הן את הייצוגיות והדמוקרטיות של השלטון והן את היציבות והיעילות של הממשלה. שינויים אלו פותחים גם את הפתח ליתר רציונליזציה במבנה הממשלה ומשרדיה, אבל על כך בפוסט הבא.

פוסט פוסט בחירות

בניגוד למה שמשתמע מהכותרת, בפוסט הזה אני לא מתכוון לנתח את תוצאות הבחירות. רבים, טובים, ומוכשרים ממני עשו זאת כבר. למעשה, המחשבות שאפרוש כאן מטרידות אותי מזה שבועיים, אך חשבתי שיהיה נכון יותר להתייחס אליהן רק לאחר הבחירות. אני רוצה לדבר על הבעיה של הצבעה אסטרטגית לעומת הצבעה כנה.

הצבעה כנה היא הצבעה בה הבוחר בוחר את המפלגה המייצגת את דעותיו בצורה המדויקת ביותר ללא תלות בשיקולים שונים כגון, אחוז החסימה, גודל הגוש וכדומה. לעומתה, הצבעה אסטרטגית היא הצבעה בה הבוחר מחליט שלא להצביע למפלגה התואמת ביותר את דעותיו, אלא למפלגה אחרת הקרובה בדעותיה לדעותיו בשל שיקולים שונים כגון, חשש שהמפלגה המועדפת עליו לא תעבור את אחוז החסימה, הרצון שהמפלגה הגדולה בגוש שלו תהיה הגדולה ביותר בכנסת וכדומה.

הטענה שלי היא שככל שבוחרים רבים יותר מעדיפים להצביע הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, הולך ומתעוות הרכב הכנסת שאמור לשקף נאמנה את התפלגות הדעות בקרב הבוחרים.

והנה באים אנשים טובים ומציעים לנו שלל דרכים כדי לגרום ליותר ויותר בוחרים להעדיף הצבעה אסטרטגית על פני הצבעה כנה, כל זאת בשם הגביעים הקדושים – ״המשילות״, ״היציבות״, ״והפחתת הסחטנות של המפלגות הקטנות״. עמותת ״יש סיכוי״ היא דוגמא לאחד המאמצים הללו, אשר הצעותיה מוצגות במאמר דעה של מנכ״ל ״יש סיכוי״ שפורסם ב-ynet לפני כשבועיים.

מהן ההצעות ומה השפעותיהן? נסביר:
העלאת אחוז החסימה – זוהי השיטה הפשוטה ביותר לעוות את רצון הבוחר. מכריזים על רף מלאכותי שמתחתיו מפלגה לא זכאית להיות מיוצגת לכנסת. מפלגה שלא הגיעה לרף, קולותיה מושלכים לפח ואינם נחשבים. קחו לדוגמא את הבחירת לכנסת ה-19. 20 רשימות, מתוך 32 שהתמודדו, לא עברו את אחוז החסימה. 239,109 בוחרים נתנו את קולם לרשימות אלו, שווה ערך ל-9 מנדטים שקולם לא יישמע בכנסת הקרובה. אילו אחוז החסימה היה מבוטל, בכנסת הנוכחית היו מיוצגות גם עוצמה לישראל, עלה ירוק, ועם שלם. לשתי מפלגות נוספות נוספות – ארץ חדשה וכח להשפיע – חסרו רק כמה אלפי קולות כדי להיות מיוצגות אף הן. אני אישית שמח שרובן לא נכנסו לכנסת (למעט עם שלם), אבל דעתי לא נחשבת יותר מדעתם של עשרות האלפים שהצביעו להן, אשר קולותיהם לא באו לידי ביטוי. כיום נהוג אחוז חסימה בגובה 2% ורבים מציעים להעלותו לשיעורים שונים בין 4% ל-10%.

מעבר למניעת ייצוג של קולות רבים שהוטלו לקלפי בפועל, ברור שהחשש שרשימה לכנסת לא תעבור את אחוז החסימה, מונע מבוחרים רבים להצביע להן, על אף שהיו שוקלים זאת, לו היה מובטח כי הרשימה אכן תיוצג בכנסת.
אני מקבל את הטענה שלא רצוי שתהיינה סיעות יחיד רבות בכנסת, המיוצגות על ידי חבר כנסת אחד, אשר אין להן הרבה סיכוי להשפיע בכנסת ומקשות על גיבוש קואליציה ואופוזיציה, אך יש דרך פשוטה להימנע מכך ובכל זאת לתת ייצוג לאלו שהצביעו להן – על כך בהמשך.

בחירות אזוריות – שיטה מתוחכמת יותר לעיוות רצון הבוחר. בחירות אזוריות מעוותות את רצון הבוחר בשלוש דרכים שונות. ראשית, בניגוד לשיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בארץ, בבחירות אזוריות בהן מתחרים מספר מועמדים על מושב אחד, כל קול שלא הגיע למועמד שניצח בבחירות באיזור בחירה מסוים, הוא קול שלא מקבל ייצוג בסופו של דבר בבית הנבחרים. שנית, שיטה כזו מבטיחה מראש שלמפלגות קטנות שלא זוכות לתמיכה רחבה מהציבור, יהיה סיכוי זניח לקבל ייצוג בבית הנבחרים. שלישית, וזה אולי עניין לפוסט נפרד, בחירות אזוריות מניחות
שהמאפיין המרכזי המגדיר את הבוחר הוא מקום מגוריו – ולא היא.

דוגמא לעיוות שיוצרת שיטה כזו ניתן לראות בבריטניה, שם בבחירות 2010 זכתה המפלגה השמרנית ב-36% מהקולות אך קיבלה 47% מהמושבים בבית הנבחרים.

קביעה כי המפלגה הגדולה היא זו שתרכיב את הממשלה – זוהי השיטה העקיפה ביותר להנדס את רצון הבוחר, ולכן מטרידה במיוחד. לכאורה כל בוחר רשאי להצביע לכל מפלגה, בפועל, קביעה כזו מציבה איום חד משמעי מולו – הצבע למפלגה הגדולה בגוש שלך, ולא למפלגה המועדפת עלייך, ולא, יש חשש כי מפלגה מהגוש השני תרכיב את הממשלה. כך מעודדת הצבעה אסטרטגית למפלגות הגדולות ולא למפלגות המועדפות באמת על הבוחרים.

מתן בונוס למפלגה הגדולה – שיטה שבינתיים לא הוצעה באופן רציני בישראל, אך נהוגה ביוון שם ניתנים למפלגה הגדולה ביותר 50 מושבים נוספים מעבר למספר המושבים היחסי לו היא זכאית בהתחשב במספר הקולות שקיבלה. זוהי לכאורה השיטה הגלויה ביותר לעיוות רצון הבוחר, שכן לפיה יש הפרדה בין תוצאות הבחירות הגולמיות שאמורות לשקף את התפלגות הדעות בעם, לבין חלוקת המושבים בפועל אשר מיועדת לחזק את המפלגה הגדולה. אולם, גם בשיטה זו ניתן למעשה לבוחר תמריץ רב להצביע למפלגה הגדולה בגוש שלו, כדי להבטיח שתוספת המושבים לא תגיע לגוש היריב. הבחירות האחרונות ביוון הוכיחו הבעייתיות הגדולה בשיטה הזו.

הבעיה עם ההצעות הללו היא שהרכב הכנסת אמור לשקף את התפלגות הדעות בעם. כל שינוי בשיטת הבחירות שגורם לסטיית הרכב הכנסת מאותה התפלגות הדעות בעם הוא שינוי שהופך את השיטה לפחות ייצוגית ולכן גם פחות דמוקרטית.

אני לא טוען שאלו שמציעים שינויים כאלו בשיטות הבחירות מונעים מרצון לצמצם את הדמוקרטיה בישראל (כך אני מקווה). אלא שאותם גורמים רואים סתירה בין מידת הייצוגיות של שיטת הבחירות לבין יכולת המשילות והיציבות של הממשלה, ורואים קשר ישיר בינה לבין כח הסחטנות של סיעות קטנות.

אני סבור שהם מזהים באופן נכון את הבעיות אך טועים בבחירת האסטרטגיה. ראשית, מבחינה פרקטית, כלל לא ברור שהפחתת מספר המפלגות יגדיל את היציבות או יקטין את כח הסחטנות של המפלגות הקטנות. להיפך, סימולציות לפי תורת המשחקים מראות שבשיטה של 3 מפלגות, למפלגה האמצעית כח הרבה יותר גדול מאשר בשיטה בה 5-6 מפלגות. שנית, וזאת הנקודה החשובה, לדעתי במקום לעוות את הרכב הכנסת כך שיהיה יציב יותר יהיה ראוי יותר לשאוף לניתוק בין הרכב הכנסת לבין מידת היציבות של הממשלה. כך הדמוקרטיה שלנו תוכל ליהנות מכל העולמות – מחד ייצוג שלם ומלא ככל הניתן של מגוון ההשקפות של הציבור, ומאידך משילות מוגדלת.

דרך אחת לעשות זאת היא למנוע את האפשרות לפיזור הכנסת לפני תום כהונתה. בצורה זו, ממשלה מרגע שכוננה, לא תיאלץ לעסוק בהישרדות ותוכל להתרכז בקביעת מדיניות והוצאתה לפועל. האתגר שלה מול כנסת מפוצלת יהיה רק שכנוע רוב חבריה לתמוך במדיניות זו. יש לי רעיונות נוספים בהקשר זה, אך הם לא מעניינו של הפוסט הזה.

הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה היא כי אני חושב שלמרות שהשיטה שלנו היא אחת הייצוגיות ביותר בעולם הדמוקרטי, יש עוד מקום לשיפור.

אני רוצה להציע הצעה פשוטה שתאפשר להגדיל עוד יותר את הייצוגיות והיחסית של שיטת הבחירות שלנו, ותעודד עליית כוחות חדשים. בניגוד, למה שמקובל לחשוב, הסכמי עודפים אינם חלים על מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. משמע, קולות שהגיעו לאותן הרשימות לא נספרים ואינם מועברים לרשימות מכהנות – זה בדיוק מה שאני מציע לשנות. תארו לכם שהסכמים כאלו היו אפשריים – במקרה כזה, בהנחה שעוצמה לישראל היו חותמים על הסכם עודפים עם הבית היהודי, 66,000 הקולות שקיבלה הראשונה היו מועברות לשניה והיו מוסיפות לה עוד שני מנדטים. בצורה דומה הייתה עשויה עלה ירוק להעניק עוד מנדט לליכוד, ארץ חדשה עוד מנדט למרצ (נגיד), כח להשפיע הייתה עשויה להעביר מנדט לעם שלם וכן הלאה.

ליישום הצעה כזו תהיינה שתי השלכות משמעותיות:
הראשונה: רבע מיליון קולות לא היו אובדים והיו מקבלים ייצוג מקורב בכנסת. אמנם מצביעי עוצמה לישראל היו מעדיפים לראות אותה בכנסת, אך ברור שאם היו יודעים בוודאות שמפלגתם לא תעבור אותו, היו מעדיפים רובם להצביע לבית היהודי כהצבעה מקורבת.
שנית, כיוון שבשיטה כזו, אין סכנה באובדן הקול שלך במקרה שהמפלגה בה בחרת לא עברה את אחוז החסימה, אנשים רבים יותר היו מוכנים לשקול הצבעה למפלגות קטנות, ובכך מאפשרים להן לעבור את אחוז החסימה ובאופן פרדוקסלי מייתרים את הצורך ביישום רוב ההסכמים. הסכם העודפים, בשיטה זו, מהווה מעין רשת בטחון או תעודת ביטוח למצביעים, המבטיחים שקולם ייחשב בכל מקרה.

כך, תמוקסם היכולת של האזרח להצביע לפי השקפתו בצורה כנה ולהימנע מהצבעות אסטרטגיות. בנוסף, בשיטה זו, קיומו של אחוז חסימה, מהווה מכשול הרבה יותר קטן בפני מפלגות חדשות ובפני מיקסום ייצוגיותה של הכנסת.

נ.ב כאמור בבחירות האחרונות התמודדו 32 רשימות. למרביתן לא היה סיכוי מלכתחילה לעבור את אחוז החסימה. חלק לא מבוטל מהן נע בין הזוי ללא שפוי, ובכל זאת, רשימות אלו היו זכאיות לזמן מסך יקר. ניתן לנפות רבות מרשימות אלו על ידי דרישת חתימתם של 3,000 בעלי זכות בחירה על רשימת המועמדים שלהן לכנסת. דרישה כזו הייתה מסירה מההתמודדות 10 רשימות לפחות שקיבלו פחות קולות ממספר זה.

ארנונה – המס הגרוע מכל

שבע הערות על מיסוי עירוני

בצל מחאת האוהלים בקיץ 2011 והקריאה לצדק חברתי שליוותה אותה, מתקיים דיון ער בנושא צדק מרחבי. אחת הסוגיות הנדונות פחות בהקשר זה היא תרומתה של מערכת המס העירונית להגדלת הפערים המרחביים והכלכליים בין תושבי ישראל. הנה שבע סיבות מדוע יש לבטל את הארנונה ולהחליפה באמצעים אחרים.

  1. אמנם ניתן למצוא בערים רבות מגוון רחב של הכנסות ומצבים סוציו אקונומיים, אך ככלל, היישובים בישראל מתאפיינים בקוטביות רבה. ישנם יישובים עניים וישנם יישובים עשירים. הפערים בהכנסה הממוצעת של תושבי יישוב עני לעומת יישוב עשיר, נמדדים באלפי שקלים בחודש. ההיגיון העומד מאחורי המיסוי המוניציפאלי (בו נדון בהמשך), מוביל למצב אבסורדי בו מנגנון המיסוי המקומי פועל בצורה רגרסיבית, מגדיל את הפערים בחברה המקוטבת שלנו, בין יישובים עשירים לעניים, במקום להקטינם. הוא רגרסיבי בשלושה מובנים. ראשית, כיוון שההכנסה הממוצעת ביישוב עני נמוכה מאשר ביישוב עשיר, בכדי לספק סל שירותים נתון בעלות נתונה, על רשות מקומית בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים, לגבות מס בשיעור גבוה יותר (ביחס להכנסת התושבים) מאשר זה שייגבה ברשות מקומית מבוססת. שנית, ברשות מקומית ענייה סל השירותים אמור להיות גבוה יותר מאשר ברשות מקומית עשירה, כיוון שעליה לספק שירותי רווחה שאינם נחוצים ברשות העשירה. בנוסף עליה לספק שירותים שברשות עשירה מסוגלים התושבים לקנות בעצמם באופן פרטי (כגון חוגי העשרה, קייטנות, מתקני נופש ופנאי וכו'). כל אלו דורשים השקעת משאבים נוספת שאינה נחוצה ברשויות העשירות. שלישית, ברשויות עניות, תושבים רבים זכאים להנחות בארנונה. ההטבות שמקבלים תושבים אלו מאלצות להעלות את תעריף הארנונה לאלו שכן משלמים שמצבם אינו שפיר בהרבה משל אלו המקבלים פטור מהמס. כל אלו יחדיו מבטיחים כי לרשות מקומית ענייה אין שום אפשרות להתחרות ברמת השירותים הניתנים ברשות עשירה. בפועל, רמת השירותים העירוניים מקיימת מתאם חזק לגובה הכנסת התושבים בה. רמות השירותים השונות מנציחות מצב בו כל מי שיכול עוזב את הרשויות העניות כשהוא משאיר מאחוריו פערים הולכים וגוברים וסיכויים הולכים ופוחתים לשפר את מצב הרשות.
  2. רבים מציינים את תופעת גביית החסר כגורם המרכזי לפערים ברמת הרשויות המקומיות ואכן מבדיקה שנערכה לאחרונה עלה כי שיעור גביית מיסי ארנונה נע בין 20% ל-90%. ממצא מפתיע נוסף הוא כי אין כמעט קשר בין ההכנסה הממוצעת ביישוב לבין שיעור הגבייה וכי ישנן רשויות עניות המגיעות לשיעורי גבייה מרשימים ולצידן רשויות עשירות שכמעט ואינן גובות את מיסיהן. בפועל, מי שסובל משיעורי הגבייה הנמוכים הם התושבים – הן אלו שלא משלמים את מיסיהם ובמיוחד אלו שגם משלמים וגם לא מקבלים שירותים באיכות ראויה. ביטול מאות מנגנוני הגבייה נפרדים וגביה על ידי רשויות המס של המדינה יבטיחו שיעור גבייה גבוה שישפיע בצורה שווה על כל היישובים.
  3. מענקי איזון הניתנים על ידי הממשלה אמורים, כשמם, לאזן את הפערים הכלכליים בין הרשויות. אולם, אם נשווה את סכומי גביית הארנונה לעומת גובה מענקי האיזון (17 מיליארד ו-2.3 מיליארד בהתאמה בשנת 2009), נראה נכוחה, כי אין בכוחם כדי להקטין משמעותית את עומק הפערים. חמור מכך, העובדה שישנן רשויות המקבלות דרך קבע מענקי איזון מטילה עליהן מעין אות קלון אשר פוגע בגאוות תושביה, מחזק את נטייתם להסתמך על השלטון המרכזי ומחזק את הנטייה של אחרים להימנע מלהתגורר באותה הרשות.
  4. העובדה כי הארנונה נגבית על בסיס טריטוריאלי מביאה עימה עיוותים לרוב. רשויות רבות מרוויחות דמי ארנונה ממפעלים ועסקים הנמצאים בשטחם אך בהם מועסקים תושבים מרשויות אחרות. רשויות רבות מתעמתות ביניהן על הגבול ביניהן, לא בשל הצורך האובייקטיבי שלהן בשטח לשם בנייה ופיתוח אלא בשל הרצון שלהם להכניס תחת תחום שיפוטן מפעלים, בסיסי צבא וגורמים אחרים המניבים הכנסות נאות ממיסים. בתקופה האחרונה אנו עדים למאבקים אלו בין המועצות האזוריות המבוססות בצפון הנגב לבין ערי הפיתוח העניות הנטועות בתוכן.
  5. הרצון להגדיל את גביית דמי הארנונה מעודד לחצי פיתוח מעוותים. לדוגמא, בהיקף העיר שדרות מתוכננים בימים אלו 3 מרכזי קניות. בעוד שמרבית הלקוחות במרכזי הקניות הללו צפויים להגיע מהעיר עצמה, ההכנסות מהם תזרומנה אל כיסי המועצה האזורית שער הנגב אשר בשטחה ימוקמו מרכזי הקניות. מלבד אי הצדק הכרוך בעניין, זוהי דוגמא לפיתוח המחליש מרכז עירוני, מעודד את זחילת השימושים בו לשוליו על חשבון שטחים פתוחים, הבא במקום פיתוח מושכל יותר שהיה יוצר מרכז עירוני חזק וקומפקטי. באופן דומה הוקמו בשני העשורים האחרונים מכללות רבות בקרבה רבה לערים אך מחוצה להן, בשטח מועצות אזוריות, בצורה המקשה על הסטודנטים, מייצרת קמפוסים מנותקים מכל הקשר, היושבים כפצע על שטחים חקלאיים לשעבר, מרוחקים ממוסדות תרבות, שירותיים עירוניים, מסחר ומגורים. כך גם הוחמצה ההזדמנות לייצר לערים חלשות תדמית אקדמית שהייתה מסייעת להם רבות. כך נעשה בין היתר בקרית שמונה, עפולה, שדרות ועכו.
  6. ההיגיון, החיובי כלשעצמו, העומד מאחורי שיטת המיסוי העירוני הוא כי באמצעותו ניתן לשמור על עצמאות הרשויות המקומיות ולאפשר להן אוטונומיה בפעולותיהן. העובדות בשטח מראות אחרת. הרשויות העניות הנסמכות על שולחן הממשלה המרכזית באמצעות מענקי האיזון, גם כך נהנות מעצמאות מוגבלת לעומת העצמאות מהן נהנות הרשויות החזקות יותר. יתרה מכך, בשנת 2009 מתוך התקציב הרגיל הכולל של כל הרשויות המקומיות בארץ אשר עמד על כ-41 מיליארד שקלים, רק כ-27 מיליארד שקלים מומנו באמצעות הכנסות ממקורות עצמאיים. 14 מיליארד שקלים הועברו על ידי הממשלה למימון פעולות שונות (בעיקר בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות). ח"כ לשעבר, פרופ' שבח וייס הראה כבר בשנות ה-70 שרשות מקומית אינה עצמאית משליטת השלטון המרכזי, אם הוא שולט אפילו בשיעור קטן עד כדי 2% מתקציב אותה רשות. לפי קריטריון זה, אין אף רשות מקומית הנהנית מאוטונומיה מלאה בניהול סדר העדיפויות שלה.
  7. בשנת 2011 קיימות בישראל 251 רשויות מקומיות מסוגים שונים. לכל אחת מהרשויות האלה קיים מערך גבייה שתפקידו לגבות את מסי הארנונה (חלק מהרשויות גובות את הארנונה באמצעות חברות חיצוניות). תופעת לוואי חיובית של ביטול הארנונה והמעבר לגבייה ממשלתית, תהיה ביטול הצורך במנגנוני הגבייה הנפרדים וכתוצאה מכך חסכון של עשרות מיליוני שקלים ואלפי תקנים ועובדים שיוכלו להיות מופנים לשיפור השירותים הניתנים לתושבים.

ארנונה היא מס רגרסיבי במהותו המגביר את אי השיוויון המרחבי. התחליף הפשוט למיסוי העירוני הוא העלאת שיעורי מס ההכנסה וקביעת תבחינים פשוטים לחלוקת המשאבים לרשויות המקומיות. צעד זה אינו דורש הקמת מנגנונים מסובכים, שהרי הם קיימים זה מכבר, אינו דורש חקיקה (למעט זו שתבטל את אפשרות גביית הארנונה) וניתן לביצוע באופן מיידי.

מבוסס על נייר עמדה שהוגש לועידה הרעיונית של מפלגת העבודה באפריל 2012

דמוקרטיה ייצוגית 2.0

בראשית 2009[1] בגדו חברי מפלגת העבודה במצביעיהם – בהצבעה בנושא רפורמת הקרקעות הצביעו נגד עמדתם המסורתית והמוצהרת. למרבה הצער מקרה שכזה הוא הנורמה בכנסת ובפרלמנטים אחרים בעולם. כיצד ניתן למנוע תופעה זו, להגביר את אמון הבוחרים בנבחריהם ואת אחריותיות (accountability) הנבחרים כלפיי בוחריהם?

בפוסט הזה אני מתכוון להציג את הכשל העיקרי של שיטות הייצוג הפרלמנטריות המוכרות בדמוקרטיות המערביות בימינו. בנוסף, אציג את הדרך הנכונה לדעתי לאפשר פרלמנט חזק, המשקף נאמנה את מגוון הדעות וההשקפות בציבור, וממשלה יעילה, המוציאה לפועל את מדיניות הפרלמנט וסדר העדיפויות שקבעה. יתר על כן, אראה כי ישנה חלופה טובה יותר לפרדיגמת הקואליציה-אופוזיציה שמכתיבה במידה רבה את התנהלות חיינו הציבוריים.

כצרכנים בחברת השפע המודרנית, אנו נהנים מחופש בחירה נרחב בנוגע לעיצוב חיינו הפרטיים. אנו מחליטים היכן נגור, מה נרכוש ומה נאכל מבין מגוון רחב המוצע לנו. אמנם אנו מוגבלים בהחלטותינו בהתאם לאמצעים העומדים לרשותנו, אך בידינו עדיין כוח רב לבחור בהתאם להעדפותינו השונות. אולם, מה אם הייתה עומדת בפנינו ברירה אחת בין סלי מוצרים שונים? מה אם בצמידות להחלטתנו אם נגור בעיר או בכפר היינו נאלצים לבחור אם לאכול בשר או ירקות? במקרה כזה הייתה נפגעת חירותנו באופן משמעותי. מוכרי אותן חבילות, מצידם, היו מנצלים את חוסר יכולתנו לבחור על ידי השקעה במספר מצומצם של מוצרי דגל, תוך הזנחת השאר. ניתן לזהות תופעה זו ברשתות הקניות הגדולות, שם אנו עדים להורדת מחירים במספר מצומצם של מוצרים, אשר מטרתה משיכת הצרכנים לקנות את כל סל הקניות שלהם באותה החנות, בשעה שמחירי שאר המוצרים לאו דווקא נמוכים.

אותה ברירה שרירותית, אותה לא היינו מסכימים לקבל בחיינו הפרטיים, נתפסת על ידנו כטבעית בתחום הציבורי. כאזרחים המחזיקים בדעות ובהשקפות מגוונות בנוגע לדרכים בהן חיינו הציבוריים צריכים להתנהל, ניטלת מאיתנו היכולת לבחור באופן חופשי על פי מצפוננו ושיקול דעתנו.

בקלפי חייב האזרח לבחור ב"סל מוצרים" אחד ויחיד וכפועל יוצא מכך עליו להתפשר על תכולתו. זאת ועוד: כיוון שרובנו מחליטים למי להצביע לפי תחום מדיניות מרכזי אחד (לרוב על-פי השקפתנו המדינית), אין ביכולתנו "להעניש" את הנבחרים על תת-ביצוע או לתגמלם על ביצוע מוצלח בתחומים האחרים. מי ממצביעי העבודה ישקול הצבעה לליכוד כיוון שמפלגתו אכזבה אותו בתחום החברתי? מי ממצביעי הימין יבחר בפעם הבאה בחד"ש בגלל פועלו של ח"כ דב חנין בתחום איכות הסביבה?

כיצד ניתן לפתור זאת? לכאורה ניתן לעבור לשיטה של דמוקרטיה ישירה בה כל אזרח יוכל להביע את דעתו על כל צעד מדיניות ומינוי של כל בעל תפקיד. במציאות חיינו המודרנית הדבר אינו אפשרי. החלטות רבות דורשות ידע קודם, התעמקות בפרטים והחלטה מתוך ראייה רחבה. בחברה המודרנית מתקבלות בפרלמנט ובדרג הביצועי עשרות החלטות חשובות שכאלה מדי יום ואין שום דרך לתת לגוף בוחר בן מיליוני אנשים להשתתף באופן יום-יומי בהחלטות כגון דא. דרך אחרת היא לתת לכל אזרח יותר מקול אחד ביום הבחירות. על-פי הצעה זו, בקלפי יוכל הבוחר להצביע למספר מפלגות לפי העדפותיו. אולם, קיימת פה בעיה: אזרח פלוני יצביע למפלגה בגלל חלק מסוים במצעה או בגלל מועמדים מסוימים מטעמה. כיצד "תדע" כל מפלגה להשתמש בקולות שקיבלה דווקא בהתאם לסיבות הפרטניות שבגללן הוענקו לה וכיצד יידע האזרח שקולו משמש רק על-פי כוונתו המקורית?

דרוש לנו, אם כן, מנגנון אשר יאפשר לכל אזרח לכוון את הצבעתו בהתאם לדעותיו השונות. במילים אחרות, יש לפרק את "סל המוצרים" האידיאולוגי אשר מציעה כל מפלגה ולאפשר לכל בוחר לבחור כל מוצר בנפרד.

שיטת הבחירות הנהוגה כיום ברוב הדמוקרטיות בעולם היא ייצוגית – אנו בוחרים, בשיטות רבות ומגוונות, נציגים למליאת הפרלמנט ועלינו לסמוך, לשווא, שאלו אכן ייצגו במידת האפשר את דעותינו. את השיטה אותה אני מציע ניתן לכנות השיטה המייצגת. על-פי שיטה זו, הבחירות תהיינה לא למליאת הכנסת כי אם לועדותיה. בבואו לקלפי יבחר האזרח בכל ועדת כנסת, עבור איזו מפלגה לתת את קולו.

לשם המחשה, אזרח הסבור שיש לשמור על ארץ ישראל השלמה אך גם חשוב לו לשמור על זכויות ילדי העובדים הזרים והגנה על הסביבה יוכל לתת את קולו לנציג "האיחוד הלאומי" בועדת החוץ והביטחון; לנציג "מרצ" בועדת הרווחה ולנציג "הירוקים" בועדת הפנים והגנת הסביבה. שיטה זו תביא בהכרח להגדלת יכולתו של האזרח להביא לידי ביטוי את דעותיו בנושאים השונים הקשורים לנחלת הכלל ותעצב כנסת אשר השקפות חבריה תייצגנה בצורה מדויקת ונאמנה יותר את השקפות הבוחרים.

בתחילה רבים כמובן יצביעו בצורה אוטומטית עבור אותה מפלגת "בית" בכל הועדות, אולם כפי שאימוץ שיטת הבחירה הישירה הביא לשינוי נרחב בהרגלי ההצבעה של הבוחרים, שינוי שאת מרוריו אנו טועמים עד היום, ניתן להניח בסבירות גבוהה שאימוץ שיטה זו ישנה אותם אף יותר. אולם, בניגוד לפיצול הקיים כיום במערכת הפוליטית המעודד ומחדד כיתתיות, מעבר לשיטה המייצגת בהכרח יגביר את שיתוף הפעולה ואת חיפוש המשותף על פני המפריד. מצביעים החלוקים בנושאים מסוימים בוודאי יוכלו להסכים בנושאים אחרים. דוגמא לכך ניתן למצוא בשיתוף הפעולה המוצלח בין תנועות הנוער העובד והלומד ובני עקיבא, ביחד עם ארגונים ואישים רבים אחרים, אשר בדרך כלל דעותיהם חלוקות בנושאים המרכזיים שעל הפרק, כאשר שיתפו פעולה נגד רפורמת הקרקעות שהציעה הממשלה לאחרונה. קל לדמיין קואליציות רבות כאלו אשר תתארגנה בעקבות מעבר לשיטת הבחירות המייצגת.

שיטה זו תבטיח כי כל ועדה תורכב מתמהיל דעות והשקפות דומה לתמהיל ההשקפות השורר בציבור בתחום מדיניות זה. מעבר לכך, השיח הציבורי, שנוטה בימים רגילים ובעיקר לפני בחירות להתמקד בסוגיות מדיניות-ביטחוניות גרידא, בהכרח יתרחב ויקיף תחומים רבים וחשובים, המגיעים לידי ביטוי חסר מאוד כיום, הן בדפוסי ההצבעה והן בתשומת הלב הניתנת להם. פוליטיקאים האמורים להיבחר על-פי השקפתם בתחומים כגון כלכלה, חינוך, סביבה, זהות לאומית וכדומה ידאגו לכך.

כדי שייתן הבוחר הממוצע אמון בשיטה המוצעת, עלינו להבטיח כי חברי הכנסת אכן ישתמשו במנדט שניתן להם בהתאם לכוונת הבוחר. לא ייתכן שחבר הכנסת שנבחר על סמך מצעו הסביבתי ייתן קולו בעד או נגד הסכם מדיני בצורה שלאו דווקא תואמת את רצונותיהם של בוחריו. לכן יש להגביל את מירב סמכויות חברי הכנסת לתחום שעליו נבחרו. לשם כך עלינו לחזק מאוד את סמכויות ועדות הכנסת ולהחליש בהתאם את מליאתה.

כבר כיום נשמעים קולות רבים הקוראים להעצים את תפקיד הועדות בעבודת הכנסת. אין ספק שזהו תהליך רצוי. מרבית ההחלטות והפעולות הנדרשות כדי לגבש ולנהל מדיניות, כפי שנדרש מהכנסת, דורשות היכרות מעמיקה עם הנושאים שעל הפרק, הקדשת זמן רב, תשומת לב ומידה רבה של אחריות. אף לא אחד מאלה ניתנים ליישום אמיתי בגוף בעל מאה ועשרים חברים אשר נדרשים להפגין ידע ומומחיות בכל הנושאים הרבים המונחים על שולחן הכנסת. יש, על כן, להעביר את רוב פעילות החקיקה, הפיקוח, הבקרה והתקצוב לידי ועדות הכנסת. רק בהן יוכלו חברי הכנסת להיכנס לעובי הקורה כנדרש מהם. שני הצעדים הראשונים הנדרשים הם העברת גיבוש התקציב של כל משרד ממשלתי ואישורו, מועדת הכספים לידי הועדה האחראית עליו ובדומה העברת סמכויות הביקורת על המשרד מהוועדה לביקורת המדינה.

בהמשך יש לשקול העברת כל תהליך החקיקה לידי הועדות תוך ביטול תהליך הקריאות הנהוג כיום. בגמר התהליך יישארו בידי המליאה סמכויות הדרושות לתיאום בין תחומי השלטון השונים ותפקידים טקסיים. במסגרת תפקידה זה תידרש המליאה לאשר את סדר העדיפויות הלאומי ובכללו עניינים כגון סדר גודל התקציב וחלוקתו בין משרדי הממשלה השונים, יישוב מחלוקות והתנגשויות אינטרסים בין ועדות שונות וטיפול בעניינים חוצי ועדות. קביעת סדר העדיפויות תהיה בידי ועדת התיאום שתורכב מיושבי ראש ועדות הכנסת ואשר בראשה יישב יושב ראש הכנסת. בשיטה זו מעמדו יתעצם ותפקידו, הלכה למעשה, יהיה להוביל את קביעת מדיניות המדינה ואת סדר העדיפויות שלה.

מומחי מדע המדינה נוהגים להציג את רמת ייצוגיות הפרלמנט ויכולת המשילות כגורמים מנוגדים הסותרים זה את זה ואשר יש לאזן ביניהם, כל אחד לפי ראות עיניו. מעבר לשיטה המייצגת מבטיח הגברת רמת הייצוגיות בד בבד עם הגברת יכולת המשילות של ממשלותינו.

רבים מהכשלים במערכת הפרלמנטרית הנהוגה בישראל טמונים בעירוב הרשויות שהינו חלק בלתי נפרד מהשיטה. העובדה כי רוב חברי הממשלה באים משורות הכנסת וכי עצם קיום הממשלה תלוי בקיום רוב מתמיד לטובתה יחד עם העובדה שבעיני רבים תפקיד חבר הכנסת אינו אלא מקפצה לתפקיד היוקרתי יותר של שר בממשלה – כולם נובעים משיטה זו. רבים מאלו המציעים לאמץ שיטת משטר נשיאותית עושים כך בדיוק בגלל כשלים אלו, כך שבעצם הם תומכים בהפרדת הרשויות. והנה, השיטה המייצגת טומנת בחובה הפרדה יעילה יותר בין הרשויות, אולם ללא הנזקים המיוחסים לריכוז עוצמה רבה מדי בידי הרשות המבצעת הקיים בשיטה הנשיאותית. אותו ההיגיון המחייב הצבעה נפרדת עבור כל נושא, מחייב ריכוז סמכויות הממשלה במסגרת משרדיה ולא במסגרת מליאתה. מינוי שרים חייב שיהיה בשליטת הועדות, ושבתפקידם כשרים יהיו אמונים אך ורק על ביצוע מדיניות בתחום משרדם ולא על החלטות אחרות אשר כיום מתקבלות סביב שולחן הממשלה.

העברת מרכז הכובד של ההחלטות ויחד עימן הסמכות והאחריות משולחן הממשלה אל ועדות הכנסת וועדת התיאום בראשן, תקטין את שאיפתם של חברי הכנסת להתמנות לשרים ותעודדם להתמקד בתפקידם. כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להקטין את מספר משרדי הממשלה למספר סביר יותר (8-10) וכן לתחם את תחומי פעילותם בצורה ברורה יותר. שרי הממשלה בשיטה זו יהוו פקידים בכירים האחראים על יישום מדיניות הנקבעת על ידי הועדה האחראית עליהם. על-פי שיטה זו ניתן לדמות משרד ממשלתי לחברה מסחרית. ועדת הכנסת הממונה על המשרד דומה לדירקטוריון החברה ויו"ר הועדה ליו"ר הדירקטוריון. השר הממונה הוא בהשוואה זו המנכ"ל, אשר תפקידו ליישם את מדיניות הועדה לה הוא נותן דין וחשבון ולקבוע מדיניות רק כל עוד לא קבעה הועדה אחרת.

ראש הממשלה ישמש כפקיד הבכיר העומד בראש הרשות המבצעת ומומלץ שייבחר על-ידי הכנסת על-פי יכולתו ליישם את מדיניותה ובצורה שתבטיח את מירב שיתוף הפעולה בתוכה ומיעוט חיכוכים בינה לבין הממשלה. הדרך הטובה ביותר לדעתי לעשות זאת היא שיטת "העשן הלבן" הנהוגה בבחירות לנשיא המדינה. את שרי הממשלה יבחר ראש הממשלה, כמי שיצטרך לעבוד עימם, אך מינויים יהיה טעון אישור ועדת הכנסת האחראית על משרדם, כמי שתצטרך לסמוך על השר בביצוע מדיניותה.

כחלק בלתי נפרד מהשינויים המוצעים לעיל, צפויה להשתנות פרדיגמת יחסי קואליציה-אופוזיציה המוכרת בכל דמוקרטיה מערבית ונחשבת, בטעות, לחיונית לחיים דמוקרטיים תקינים. חלוקה דיכוטומית זו בין קואליציה התומכת אוטומטית בממשלה ואופוזיציה החותרת תחתיה, מוסברת כהכרחית על מנת למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גוף אחד וכדי שצד אחד של המפה הפוליטית ישמש ככלב שמירה על הצד השני. בפועל, מערכת זו מחדדת הבדלים במקום בו אינם קיימים, מסכלת אפשרויות לשיתופי פעולה וגורמת לנבחרי ציבור לפעול פעמים רבות בניגוד לצו מצפונם ודעותיהם המוצהרות. בנוסף היא גורמת, בעיקר לעת בחירות, לטשטוש עמדות במטרה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית. למעשה, ניתן לומר כי 80 אחוזים מהעם מסכימים על 80 אחוזים מהנושאים שעל סדר היום אך אלו אינם מטופלים כיוון שאנו עסוקים בהתקוטטות בנוגע ל-20 האחוזים השנויים במחלוקת.

מעבר לשיטה המייצגת יבטיח שינוי מצב מעוות זה. ביטול הצורך להפיל את הממשלה כדי לסכל את מדיניותה (או כדי לכבוש את כיסאותיה הנחשקים) ובהכרח גם ביטול הצורך בהגנה עיקשת עליה, יאפשרו הידוק שיתוף הפעולה וליבון מחלוקות במסגרת הועדות השונות. חברי הכנסת לא יהיו אנוסים להצביע בניגוד לדעתם ודעת שולחיהם כי אופן הצבעתם לא ישפיע על שלמות הקואליציה ושרידות הממשלה. מעבר לכך, יהיה להם אינטרס ברור להצביע לפי עמדתם המוצהרת כדי לא להסתכן באיבוד קולות. מובן כי פשרה ככלי פוליטי תמשיך להוות אמצעי שגרתי בעבודת הכנסת וועדותיה, אך אם כיום מתפשרים בכנסת בעיקר לשם הגנה או התקפה על שלמות הממשלה, עם אימוץ השיטה המייצגת, היכולת לממש את מצעך המוצהר תהיה אמת המידה העיקרית לעתידך הפוליטי ולכן פשרות ישמשו כלי להשגת מטרה זו בלבד.

פיצול הכוח והסמכות בין הועדות השונות יבטיח צמצום כוחם של מיעוטים אשר בשיטה הנוכחית מהווים לשון מאזניים ולכן זוכים לעוצמה חסרת פרופורציות לגודלם היחסי. צמצום היכולת לקשור עניין אחד במשנהו וביטול היכולת להקדמת הבחירות והפלת הממשלה ימנע מהמיעוט להכתיב דרכיו לרוב. לדוגמא, ניתן יהיה להנהיג תכנית ליבה במערכת החינוך על-ידי קואליציית אד- הוק של רוב נציגי הבית ללא יכולתם של החרדים והערבים לאיים באי-תמיכה בתקציב או בצעדים אחרים. עצם שינוי שיטת הבחירות יעלה את אחוז החסימה. אם בכנסת של 120 חברים אחוז החסימה הטבעי הינו 0.7%, והרף החוקי הוא 2%, בוועדה בת 10-12 חברים שיעור זה יעלה לכ-8%-10%. יש כי יטענו ששיעור זה הרסני לאופיו המייצג של הפרלמנט, ואנו טוענים כי העובדה שמיעוטים תרבותיים/לאומיים/דתיים קטנים לא יוכלו לרוץ ברשימה מתבדלת ולכן ייאלצו לחבור לכוחות אחרים, תועיל להורדת הגדרות בין קבוצות שונות בישראל.

הגיע הזמן לעבור לשיטה מייצגת טובה יותר אשר תאפשר ייצוג נכון יותר של האינטרסים והדעות השונים בקרב העם מחד גיסא, ומאידך גיסא תאפשר לקיים ממשלות יעילות, בעלות יכולת ביצוע גבוהה המסוגלות להשלים את מלוא כהונותיהן. מעבר לשיטה המייצגת, שיטה מקורית שאין לה תקדים, בוודאי מחייב מחשבה רבה והכנות מדוקדקות. אולם, בעיקר הוא מחייב אומץ. אומץ לקחת אחריות על חיינו. אומץ לפרוץ דרך ולהתחייב לדרך חדשה אשר תקדם את הדמוקרטיה הישראלית אל מעבר לכשלי הדמוקרטיות המערביות של המאה העשרים ולעבר כינון חברה צודקת יותר המהווה אור לגויים בדרכי התנהלותה ושלטונה.


[1] מבוסס על מאמר שנכתב בסמוך להצבעה בנושא הרפורמה בנדל"ן בשנת 2009.