תנו לי אשראי – חלק ב׳

בפוסט הקודם התחלתי לדבר על הצורה בה המערכת הפיננסית מעצבת את העולם שלנו. התרכזתי בדרך שבה הבנקים והמוסדות הפיננסיים האחרים מסייעים בפעילותם לייצר פערים גדולים, טייקונים עשירים מצד אחד ועסקים קטנים המשוועים לאשראי מצד שני. חוסר יציבות, העברת הון מהעניים לעשירים, וחוסר תחרותיות.

בחלק הזה ארצה להתמקד בשוק הדיור ולהראות את התרומה של המערכת הפיננסית לעליית מחירי הדיור.

לצערי הפוסט הזה מתפרסם באיחור שכן בשבועות האחרונים עיקר זמני הפנוי מוקדש להתנדבות במערכת הבחירות של מפלגת העבודה. אני מקווה לחזור לפרסום סדיר של פוסטים שבועיים מייד לאחריהן.

אז מה הסיבה למחירי הדיור הנוסקים? יש שיטענו שהבעיה טמונה במונופול של המדינה על רוב הקרקעות. אחרים יטענו שהקבלנים יוצרים מחסור בכמות הדירות כדי לשמור על מחירים גבוהים. אך את התשובה, בעיקרה, יש לחפש דווקא במקומות אחרים.

כלכלנים רבים (ודווקא מהימין הכלכלי) תולים את האשם בריבית הנמוכה של בנק ישראל שמונהגת מזה מספר שנים. אך כיצד זה הגיוני? האינטואיציה אומרת לנו שדווקא ריבית נמוכה אמורה להוביל לעלויות נמוכות יותר. ובכן, המציאות היא אחרת. כשהריבית יורדת, אפיקי השקעה סולידיים הופכים להיות פחות משתלמים, לעומתם, שוק הנדל״ן הופך להיות משתלם הרבה יותר. מסיבה זו, משקיעים רבים נוהרים להשקיע בנדל״ן והתוצאה היא עודף ביקוש על היצע. זה בדיוק מה שקורה בארבע השנים האחרונות החל מ-2008, אז נכנס העולם למיתון חריף והבנקים המרכזיים החלו בהורדות ריבית לרמת ריבית נמוכה שנמשכת עד היום.

אז יש פתרון פשוט לעליית מחירי הדיור – העלאת הריבית. הנה, כך טען נגיד בנק ישראל, פרופ׳ סטנלי פישר עוד בשנת 2010 וכך טוען פרופ׳ ירון זליכה (בכנס תקציב 2013 של מפלגת העבודה, החל מהדקה ה-20:00 ועד 20:45).
יש רק בעיה אחת עם הפתרון הזה – הוא יוביל את המשק לקיפאון מוחלט, מיתון, ואבטלה המונית, ולכן לא נוקטים בו.

אז מה עושים? מחירי הדיור תלויים בעיקרם בשלושה גורמים – שוק ההון, ענף הבנייה, מחיר הקרקע.

שוק ההון

בפעם הקודמת דיברנו על כך שלמדינה יש זכות ויכולת להתערב בשוק ההון ולקבוע את כללי המשחק. ואכן היא עושה זאת יום יום, בין היתר על ידי קביעת שיעור הריבית. הבעיה ששיעור הריבית משפיע, אם נמשיך באנלוגיה, על עוד משחקים – שיעור הצמיחה במשק, האבטלה, שער החליפין, הייצוא וכו׳.

לכן, המדינה צריכה למצוא כלי אחר שישפיע לטובה על שוק הנדל״ן ולא ישפיע לרעה על תחומים אחרים במשק. לשוק ההון שני תפקידים בענף הדיור – לממן את הבנייה על ידי היזמים ולממן רכישת דירות על ידי מתן משכנתאות. ככל שהבנקים יסכימו לתת יותר אשראי לשוק הנדל״ן יהיה קל יותר לבנות דירות וככל שיתנו פחות, יהיה קשה יותר.

אז האם עלינו לעודד את הבנקים לספק מימון ללא גבול לשוק הדיור? ממש לא, למעשה זה בדיוק מה שמוביל לעליית מחירי הדיור. משקיעים רבים נוהרים לשוק בעקבות הורדת הריבית, הבנקים מצידם שמחים לתת מימון להשקעות המשתלמות בשוק הנדל״ן (הן משתלמות כיוון שהמחירים כל הזמן עולים וכך בעצם הם מעודדים את המשך התנפחות בועת המחירים!), התוצאה היא שיש הרבה כסף שמחפש נכסי נדל״ן להשקיע בהם, הביקוש עולה על ההיצע והמחירים ממשיכים לעלות. עד כדי כך שכיום דרושים כ-128 משכורות ממוצעות לרכישת דירה ממוצעת (לעומת 103 לפני כמה שנים, 100 בארה״ב, ורק 30 בשוודיה).

מצד שני, אם המדינה תנקוט צעדים שיקשו על הבנקים לתת אשראי לנדל״ן (צעדים שבנק ישראל כבר נוקט בהם), אנחנו עשויים להתדרדר למשבר נזילות שיקפיא את שוק הנדל״ן ויאט את קצב התחלות הבנייה, מה שיוריד את מחירי הדיור בטווח הקצר, אך בטווח הבינוני יגרום להקטנת ההיצע וחידוש עליות המחירים.

לכן רצוי לקבוע מראש את סה״כ האשראי שעל המערכת הפיננסית להעניק לנדל״ן. הסכום יתחשב במחירי הקרקע ועלויות הבנייה ובמספר הדירות החדשות שיש לבנות מדי שנה כדי לתת מענה לגידול האוכלוסיה ולהחלפת דירות ישנות.

נגיד שדירה ממוצעת עולה מיליון ש״ח (היא לא) ושדרושים כל שנה 10,000 יחידות דיור חדשות. כדי לממן את תוספת הדירות השנתית, יש להקצות סכום של 10 מיליארד ש״ח. נניח שהבנקים נותנים מימון ל-70% מהסכום, והשאר מגיע כהון עצמי של היזמים והרוכשים. הממשלה יכולה לקבוע לבנקים טווח, לדוגמא בין 6.5 ל-7.5 מיליארד ש״ח, שהם הגבול התחתון והעליון למתן אשראי לנדל״ן. כך יובטח שיהיה מספיק אשראי כדי לממן את כל הדירות הנוספות, אך לא יהיה יותר מדי אשראי אשר יעודד עליית מחירים.
שוב, כמו בהצעות שהצעתי בפוסט הקודם, אין כאן התערבות פרטנית מצד המדינה בשיקול הדעת של הבנקים, אלא רק קביעת מסגרת כללית שבתוכה מתנהל שוק חופשי.

ענף הבנייה

כמובן שאם יובטח זרם אשראי שלא יגובה בבניית מספיק דירות כדי לספק את הביקוש הטבעי, המחירים ימשיכו לעלות. לכן צריך במקביל לרפורמה בשוק ההון להבטיח שאכן יהיה ניתן לבנות את תוספת הדירות השנתית הדרושה.

כיוון שהמדינה מחזיקה ב-93% מהקרקעות, זה לא אמור להיות קשה מדי.
ההצעה המועדפת עליי: המדינה תקבע יעד לכמות יחידות דיור שיש לבנות כל שנה בהתאם לגידול האוכלוסיה, ותשווק קרקעות מתוכננות בקצב ההולם את היעד שקבעה. בניגוד למצב כיום, מכירת הקרקע ליזמים תהיה בכפוף להתחייבות היזם להשלים את הבניה והאכלוס תוך 36 חודשים. אם לא תושלם הבנייה עד אז, תחזור הקרקע (וכל מה שנבנה עליה) למדינה והיזם לא יקבל החזר על התשלומים שכבר ביצע עבורה. כך תימנע תופעת ״הדגירה״ על קרקעות – קבלנים שזוכים בקרקע אך מעדיפים להמתין עם הבניה בתקווה לעליית מחירי הדיור בעתיד.

המודל הזה דומה בעיקרו למודל שהופעל לאחרונה בשוק הסלולר. המפעילים החדשים חייבים להגיע לנתח שוק מסוים עד שנת יעד ולא, ייאלצו לשלם קנס של מאות מיליוני שקלים למדינה. את התוצאה בשוק הסלולר ראינו – תמריץ חזק מצד המפעילים החדשים להורדות מחירים דרמטיות. סביר להניח שהורדות מחירים נזכה לראות גם בשוק הדיור (אם כי דרמטיות פחות בשל קשיחות העלויות).

שכלול נוסף שניתן להכניס למנגנון הוא תשלום עיקר שווי הקרקע רק בסוף הבנייה, כך ייחסכו עלויות מימון רבות וסף הכניסה של יזמים חדשים יירד.

מחיר הקרקע

כפי שציינתי, רבים טוענים שהסיבה למחירי הדיור הגבוהים טמונים במחיר הקרקע הגבוה הנובע מכך שהמדינה היא מונופול בתחום הקרקעות, ויש הטוענים שעל המדינה לחלק קרקעות בחינם. יישום רעיונות כאלו יהיה הרסני. קרקע היא משאב מוגבל וסופי, במיוחד במדינה כה קטנה וצפופה כישראל. חלוקת קרקע בחינם תעודד את המשך מגמת הפירבור, והרס השטחים הפתוחים ותחליש עוד יותר את הפריפריה, שהיתרון העיקרי שלה על המרכז הם מחירי הקרקע הנמוכים.

יותר מכך, בשוק חופשי, מחיר המוצר נקבע לא כפונקציה של עלותו אלא של הביקוש לו. אם קרקעות יימסרו בחינם ליזמים, מי שירוויח מכך הם היזמים עצמם שכן הם יוכלו למכור את הדירות באותו המחיר בדיוק. גם אם נתנה את מסירת הקרקע במחיר דירה נמוך, מי שירוויח מכך הם הבעלים הראשונים של הדירה. הם ימהרו למכור אותה במחיר השוק המלא ולהרוויח את ההפרש (זה מה שקורה בפועל בפרויקטים מסוג ״מחיר למשתכן״).

מה שכן ניתן לעשות הוא לשנות את שיטת תמחור מכרזי הקרקע. כיום מי שזוכה בקרקע במכרזי מנהל מקרקעי ישראל הוא מי שמציע את המחיר הגבוה ביותר. כדי להבטיח זכיה, האינטרס של המציעים הוא לנקוב במחיר גבוה יותר משמעותית מהערכת שווי הקרקע. את השיטה הזו צריך לשנות. הנה הצעה אחת. הצעה אחרת היא למכור את הקרקע במחיר קבוע מראש ולהחליף את קריטריון הזכיה במכרזים יהיה איכות אדריכלית. הצעה כזו תשפר את איכות התכנון האדריכלי בארץ ותעלה את קרנו של האדריכל.

הכרחי לפעול במתואם על שלושת הגורמים הללו, אחרת סביר שלא נזכה לראות את התוצאות המקוות.

בפוסט הבא נראה איך המערכת הפיננסית גורמת לערעור יציבות המשק ומרבה משברים כלכליים.

תנו לי אשראי – חלק א׳

תנו לי אשראי – חלק א׳

בשבוע שעבר סקרתי את התכנית הכלכלית של מפלגת העבודה. בסיום הסקירה פרסתי את השקפתי על כך שכולנו שחקנים במשחק גדול שקוראים לו המשק, או המערכת הכלכלית. חוקי המשחק אינם חוקי טבע, כפי שכלכלנים רבים רוצים שתחשבו, אלא חוקים מעשי ידי אדם שנוצרו לאורך ההיסטוריה, וככאלו הם ניתנים לשינוי ועיצוב.

אחד השחקנים במשחק הזה, שחקנית למעשה, היא המדינה. רק שהמדינה היא שחקן מיוחד מפני שבנוסף לתפקידה כשחקנית היא מי שכותבת את חוקי המשחק. כל המציאות הכלכלית שלנו מעוצבת מתוקף חוקי המדינה שמקנים תוקף חוקי לחברות בע״מ ומספקים הגנה משפטית וביטחונית המאפשרים פעילות כלכלית. במקרים אחדים לא מהססת הממשלה להשתמש בתפקיד הייחודי שלה ולקבוע את חוקי המשחק – כך בקביעת שכר המינימום למשל או בחקיקת חוקי פנסיה וביטוח לאומי. והנה, בכל זאת אנו רואים שבדרך כלל מעדיפה המדינה לא לשנות את החוקים אלא לנסות להתמודד עם החוקים הקיימים כשיד אחת קשורה מאחורי גבה.

בפוסט הזה, ובשני הפוסטים הבאים, אני רוצה להציע תחום בו המדינה יכולה לשנות כמה כללי משחק פשוטים ובאמצעותם להשפיע בצורה עצומה על המשק ועל החברה. כבונוס נראה איך אפשר בצורה כזו גם לחסוך כמה מיליארדים מתקציב המדינה.

רובנו התרגלנו לראות בבנקים גופים גדולים השומרים עבורנו את כספנו ומאפשרים לנו להוציא אותו לצרכינו. האמת היא שהבנקים הם אחת החוליות החשובות בכלכלה המודרנית. התפקיד העיקרי שלהם הוא תיווך.

תיווך? כן, תיווך בין משקיעים וחוסכים. ניתן לחלק את המשק לשני סוגים של אנשים. הסוג הראשון, נקרא לו משקיעים ,מעוניין לפתח עסקים, לשכור עובדים, לקנות ציוד ולייצר באמצעותם מוצרים ושירותים אותם יהיה ניתן למכור ברווח. לשם כך הם זקוקים לכסף עכשיו. כסף שבדרך כלל אין להם. לעומתם ישנם אלו שיש להם כסף עכשיו אבל הם מעוניינים לחסוך אותו לעתיד, בשביל הפנסיה, בשביל לקנות בית או כדי לממן חופשה. נקרא להם חוסכים.

מגיע המשקיע לחוסך ומציע לו עסקה שלא ניתן לסרב לה – המשקיע ייקח את הכסף שהחוסך שומר וישתמש בו כדי לפתח את עסקיו. לאחר שאלה יתפתחו ויניבו רווח הוא יחזיר לחוסך את הסכום הראשוני בתוספת עמלה על שהסכים לוותר זמנית על כספו (ולסכן אותו). לעמלה זו קוראים ריבית (או תשואה). הפעולה הזאת נקראת מתן אשראי והיא זו שאפשרה במידה רבה את ההתפתחות הכלכלית בשלוש מאות השנים האחרונות. אבל, כנראה שמעולם לא ניגש אלינו משקיע כזה והציע לנו את אותה הצעה מפתה. כאן נכנסים הבנקים לתמונה

רבים מאיתנו חוסכים כסף בבנק, בין באופן ישיר ובין באמצעות קרנות הפנסיה וחסכונות אחרים. הבנקים משתמשים בכסף הזה כדי לתת הלוואות לעסקים לאזרחים פרטיים אשר מוחזרות לאחר מכן בתוספת ריבית. הרווחים מהריבית משמשים להגדלת הפנסיות שלנו ולשלם לנו ריבית כשיש לנו כסף בעו״ש. הבהרה: כשאני אומר בנקים אני מתכוון בעצם לכל הגופים הפיננסיים אשר בנוסף על הבנקים כוללים גם את חברות הביטוח, קרנות הפנסיה, קרנות ההשתלמות וכו׳. למרות שזה לא נראה כך, לכולם אותו התפקיד עקרוני בכלכלה – לקחת כסף שאנשים חוסכים ולהעביר אותו למשקיעים. לכך מתכוונים בחדשות כשאומרים שכולנו מושקעים בתשובה ודנקר. הפנסיה שלנו, דמי הביטוח שאנחנו משלמים על כלי הרכב שלנו או על הבית שלנו מגיעים בסוף לידיהם. האם זה רע? לא בהכרח.

סיכום ביניים: במשק קיימים משקיעים וחוסכים. הגופים הפיננסיים משמשים כמתווכים בין המשקיעים לחוסכים וכך מאפשרים את התפתחות הכלכלה. לפעולה הזאת קוראים אשראי.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שבעשורים האחרונים השתררה האמונה שהמשק יסדר את הכל ואם רק ניתן לו להתנהל לבד וללא מגבלות, הוא יגיע לתוצאות היעילות ביותר. ומול זאת אנחנו רואים את בועת הנדל״ן שלא מאפשרת לרוב תושבי המדינה לרכוש בית במחיר סביר. אנחנו רואים טייקונים שמגייסים כספים המשמשים אותם להשתלט על חברות אחרות. אנחנו רואים סדרה של משברים כלכליים ואי יציבות בצמיחה הכלכלית.
איך עוד אני יודע שיש בעיה: המדינה מתערבת באופן ישיר בשוק האשראי ומעניקה כל שנה הלוואות בסך של כ-3.2 מיליארד שקלים לאנשים ומטרות שבעיניה ראויים אך לא מצליחים לקבל מימון בשוק הפרטי1. נגיע לזה בהמשך.

לפני מספר חודשים רעשה העיתונות הכלכלית כשהתגלה הפער הבלתי נסבל בין האשראי הניתן לטייקונים לעומת האשראי הניתן לעסקים קטנים. הסתבר אז שלמרות שהעסקים הקטנים מהווים יותר מ-96% מכלל העסקים במדינה ומייצרים יותר מ-50% מהפעילות הכלכלית, הם זוכים רק ל-25% מהאשראי הניתן על ידי הבנקים למגזר העסקי. עוד התגלה שהם כבר מקבלים אשראי, הם משלמים עליו ריבית כפולה מהריבית שמשלמים הטייקונים וגם שהסיכון שלא יחזירו את חובם נמוך הרבה יותר מהסיכוי שהטייקונים לא יחזירו אותו. עוד פרט קטן – העסקים הקטנים אחראיים ל-98% מתוספת מקומות העבודה למשק בשנים האחרונות.

מה שכל בליל הנתונים הזה בעצם אומר זה שכל שקל שהולך לעסקים הקטנים במקום לטייקונים זה שקל שמוסיף יותר מקומות עבודה, יותר רווחים לבנקים, יותר יציבות למשק, פחות ריכוזיות של העושר ויותר תחרות למשק הישראלי. אם כך, למה לעזאזל נהנים הטייקונים לאשראי קל וזול ולא העסקים הקטנים? התשובה לשאלה מרתיחה זו יש לחפש במחוזות ההון-שלטון-הון. בימינו לכמעט כל אייקון ישראלי יש מוסד פיננסי בבעלותו.

מסיבה זו, וברוח המחאה החברתית קמה ועדת הריכוזיות שהציעה להפריד, בתנאים מסוימים בין בעלות על עסקים פיננסיים לבין עסקים ריאליים. אולם יעילותו של צעד כזה תהיה מוגבלת כיוון שלא רק ניגודי אינטרסים פשוטים מאפשרים את הקצאת האשראי המעוותת הזו. האמת היא שלא קשה במיוחד לקבל הלוואת ענק בת 800 מיליון שקל מהבנק כשאתה יכול לשבת לארוחת צהריים עם בכיריו.

סיבה נוספת לבעייתיות שבתקנות מסוג זה היא שהן מסורבלות, קשות לאכיפה ורוויות חורים ופרצות הקוראות לגנב עו״ד תאגידי. עכשיו בתור סוציאל דמוקרט אני חשוד מיידי באהדה מופרזת לרגולציה ופיקוח ממשלתי (אסדרה בעברית צחה) – החשד כמובן נכון. אבל אני חושב שגם ממשלות ימין וגם ממשלות שמאל נכשלות פעם אחר פעם לא בעצם הרצון להנהיג רגולציה אלא בדרך המסובכת בה הן בוחרות לעשות זאת – בצורה שנותנת למילה ביורוקרטיה את המשמעות הגסה שאנחנו מרבים לייחס לה.

לדעתי, בכל פעם שאנחנו מגיעים למסקנה שיש צורך בתיחום כללי המשחק של השוק עלינו ללכת לפי עקרון התער של אוקהם, ולבחור באפשרות הפשוטה וזאת שמשאירה הכי הרבה חופש פעולה לשחקנים בשוק.

בוא ננסה לחשוב על זה לרגע. הגענו למסקנה שהבעיה היא שיותר מדי אשראי ניתן לטייקונים ולעסקים הגדולים ולא מספיק ניתן לעסקים הקטנים. מה ההוראה הפשוטה ביותר שניתן לתת לבנקים כדי לשנות את תמהיל ההלוואת. תוך השארת מירב שיקול הדעת בידיהם?
ועדה ממשלתית טיפוסית תמליץ לעבור עמלה עמלה, ופעולה פעולה ולהתקין תקנות מפורטות בקשר לכל אחת מהן. זו כמובן אפשרות לא אידיאלית שדורשת מאמצי אכיפה מסובכים מטעם המדינה.
ניתן לאמץ את הצעתו של יאיר לפיד. אך נראה שהצעה זו דווקא משחקת לידי הבנקים ודופקת את האזרח הקטן ואת משלם המיסים.
אפשר כמובן להגדיר לבנקים תקרה שתגביל את גובה ההלוואה המירבי שהם נותנים. זו הצעה פשוטה ביותר אך בסופו של דבר יכולה למנוע מהבנקים והמשק הזדמנויות לפיתוח.
לחילופין, ניתן לקבוע לבנקים איזה אחוז מסך ההלוואות שלהם יינתן לעסקים קטנים. הצעה מצויינת אך כובלת את ידי הבנקים באשר לגיבוש מדיניות המתאימה לאסטרטגיה שלהם ולמצב המשק.
עוד אפשרות היא לאסור על בנקים לתת אשראי זול לטייקונים ואשראי יקר לעסקים הקטנים, אלא לחייב אותם לתת את האשראי לכולם באותו המחיר. הבעיה בהצעה זו היא שלכל השקעה רמת סיכון שונה ולכן גם רמת ריבית שונה מתבקשת כאן.

אפשרות נוספת היא לקבוע גובה ממוצע להלוואה. זו בעיני האפשרות העדיפה. היא מחייבת את הבנקים לתת הרבה הלוואות קטנות עבור כל הלוואה גדולה, אך היא גם מאפשרת לבנק לשקול בעצמו מה יהיה תמהיל ההשקעות שלו – והאם יעדיף לתת הלוואת ענק אחת ומיליוני הלוואות קטנות בתמורה או לתת מספר הלוואת גדולות ומולן הרבה הלוואות בינוניות. בסופו של דבר יתאפשר לכל בנק וכל מוסד פיננסי לגבש את האסטרטגיה הייחודית שלו במתן הלוואות מה שיבטיח שוק אשראי תוסס, בריא ותחרותי שמתייחס גם לעסקים הקטנים בכבוד. המדינה מצידה תוכל להתאים את הסכום הממוצע אם יוכח שעדיין לא מספיק אשראי מוצא את דרכו לעסקים הקטנים.

בצורה כזו ובשילוב של חלק מהאפשרויות האחרות המוצעות כאן המדינה גם תוכל לחסוך כמה מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה שמופנים כיום למתן הלוואות לעסקים קטנים. שהרי אל מול מתן האשראי מטעם המוסדות הפיננסיים שהגיע בשנת 2011 לכ-650 מיליארד שקלים2, השקעת המדינה של כמה מאות מליוני שקלים היא זניחה. בכך המדינה נוהגת כרב חובל בספינת ענק העומד ליד ההגה ובמקום להשתמש בו מעדיף להוציא משוט מחוץ לחלון ולחתור.

בשני הפוסטים הבאים נראה איך רגולציה פשוטה בשוק האשראי יכולה להפחית את מחירי הדיור ולמנוע את רוב המשברים הכלכליים הפוקדים אותנו בעשורים האחרונים.


תכנית יחימוביץ׳ לכלכלה הוגנת

שלשום (שני) השיקה מפלגת העבודה את התכנית הכלכלית שלה. כמי שמתעניין, בכלכלה, מדיניות, פוליטיקה ותחומי ההשקה ביניהם, התנפלתי על התכנית כמוצא שלל רב. מדובר במסמך מרשים ומעמיק בן 57 עמודים המכסה תחומים נרחבים החל ממיסוי ומלחמה בהון השחור ועד שיפור התחבורה הציבורית.

באופן יוצא דופן בפוליטיקה הישראלית, התכנית מפורטת מאוד, יורדת לפרטי פרטים ונוקבת בסכומים הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות. אין לי יכולת או כוונה לסקור את כל התכנית בפוסט אחד. למען האמת, הייתי יכול לייחד פוסט נפרד לכמעט כל עמוד בה. לכן אסתפק בסקירת עיקריה וניתוח תפיסת העולם העומדת בבסיסה.

נתחיל מהסוף. לציבור הישראלי הוגשה, בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, תכנית מגובשת ומפורטת לשינוי מעמיק בסדרי העדיפויות ולניהול הכלכלה. זהו הישג כפול הן משום שבפעם הראשונה עומדת בפני ממשלה עתידית תכנית עבודה מפורטת ליישום, והן מפני שהיא טוענת את השיח הפוליטי, טרום בחירות, במשמעות ובתוכן בצורה שלא נראה במקומותינו מעולם.

אבל, אל תאמינו לי כשאני אומר לכם את זה. אני מזמין אתכם להתרשם בעצמכם מהתכנית כאן (זהירות PDF), ומנאום השקת התכנית של שלי יחימוביץ׳, אתמול באשדוד. דרך אגב, יותר מכל, הנאום הזה הזכיר לי נאומים של מיט רומני וברק אובמה במהלך הקמפיין שלהם לנשיאות. ניכר שמישהו כאן עשה עבודה הכנה והפקה רצינית בסטנדרטים שאנחנו לא רגילים לראות בארצנו הקטנה.

התכנית

התכנית מורכת מחמש אבני בניין:

  1. החזרת שירותי הבסיס – בחלק זה פורסת מפלגת העבודה את משנתה הברורה בדבר הצורך להגדיל את חלקה של הממשלה כחלק מהתוצר, להגדיל את התקציב ולשפר את השירותים הממשלתיים העיקריים (חינוך, בריאות, רווחה, בטחון אישי). כותבי התכנית לא נתרעו והצמידו תג מחיר לכל הצעה. סה"כ ההוצאות הנוספות המוצעות עומדות על סכום מדהים של 138 מיליארד ש"ח הפרוסים לאורך 5 שנים. אין כאן יותר מדי הפתעות או פריצות דרך אידאולוגיות, אלא בעיקר התחייבות ברורה ופירוט ההוצאות הדרושות כדי לשקם את השירותים הבסיסיים לאזרח.הצהרה מעניינת שקל לפספס אותה היא ההבנה של המפלגה שבצד הגנה על העובדים יש לבחון מחדש את מבנה ההעסקה של העובדים במגזר הציבורי ומתן יותר גמישות למנהלים ביחס לעובדיהם. מעניין יהיה לראות כיצד תגיב ההסתדרות בראשות עופר עיני להצעות מסוג זה.נראה כי מרוב להיטות להצמיד תג מחיר לכל סעיף כדי לשוות לתכנית רצינות ובסיס מוצק, נשכח כמעט לגמרי התוכן והאופי של אותם השירותים. אין התייחסות לגבי מטרות החינוך ותחומי הדעת אותם יש לחזק. לא מפורטת אסטרטגיה בכל הנוגע לרופאה מונעת או טיפול בבעיות חברתיות שונות (שיקום אסירים, סמים, אלימות במשפחה וכו'). ייתכן כי נושאים אלו הושמטו בכוונה והתייחסות להם יש לחפש במצע המפלגה החדש (זהירות PDF).
  2. שכר הוגן עבור עבודה קשה – בחלק זה מפורטות, כצפוי, תכניות המפלגה בכל הנוגע להעלאת שכר המינימום (בכ-15% לערך), שיפור ההכשרה המקצועית והשמת העובדים, אכיפת חוקי העבודה וכדומה. מה שמעניין במיוחד בפרק זה היא ההתמקדות בשוק ההון, בבחינת שכר לא הוגן עבור עבודה לא קשה. על פני 4 עמודים מפורטים בצורה בהירה וברורה הצעדים הדרושים כדי לפרק את אחיזת החנק של שליטי ההון על הכלכה הישראלית. אם היה צריך לבחור רכיב אחד מהתכנית שאותו אפשר ליישם, בחלק הזה הייתי בוחר, שכן חלק גדול מחוליי השיטה הכלכלית שלנו טמון בהסדרים המעוותים המאפשרים למעטים להתעשר על חשבוננו.
  3. הורדת מחירי הדיור והמזון – בעיני הפרק החלש ביותר בתכנית הזו. נולד בבירור כמענה למחאה החברתית של קיץ 2011. הבעיות אמנם מוגדרות כראוי אך הפתרונות לקוחים כמעט באופן בלעדי מארסנל הכלים התקציביים והמינהליים.ההוצאה הכבדה ביותר בסעיף זה היא הפחתת מע"מ על מוצרי יסוד. בעיני זו טעות קשה – עם כל הביקורת על המע"מ כמס רגרסיבי הפוגע בעניים יותר מאשר במבוססים, קביעתו כשיעור אחיד הופכת אותו למס מאוד קל לגבייה. קביעה של שיעור שונה על מוצרי מזון בסיסיים תהווה פתח לדרישות חוזרות ונשנות מצד קבוצות לחץ יצרניות וצרכניות להגדלת היקף המוצרים הנכללים בשיעור הנמוך. במהרה נראה איך תרופות, ספרים, תשמישי קדושה, חיתולים, צעצועים לילדים, דירות, ועוד שלל מוצרים נכנסים לרשימה עד שנגיע למצב שבו דה פאקטו, שיעור המס המופחת יהפוך לנורמה.דווקא כאן, היה מקום לפרט יותר על שבירת מונופולים ועידוד עסקים קטנים ככלי להגברת התחרותיות והפחתת המחירים בדרך יותר ברת קיימא.
  4. תחרות הוגנת – חלק זה הוא בעיני החלק המשלים לפרק השני העוסק בשכר הוגן, בשני קצוות הסקאלה. לאחר שפורט כיצד יש להקטין את הריכוזיות במשק ולהחליש את כוחן של תשלובות ההון הגדולות, בפרק זה עיקר ההתמקדות היא בעסקים הקטנים והבינוניים. זוהי בחירה אסטרטגית חשובה כיוון שעסקים אלו מהווים כ-99% מכלל העסקים במשק, הם מעסיקים כמחצית מהעובדים ורבים מהם נתונים בקשיים לא פשוטים במהלך חייהם. הבחירה להתמקד בהם היא בחירה חכמה, שכן עידוד עסקים קטנים מעודד צמיחה כלכלית (בממוצע, בהשקעה שווה עסק קטן מניב יותר הכנסה מאשר חברות גדולות), מצמצם פערים בין עשירים לבין השאר, מגביר את היציבות הפיננסית, ומאפשר לאנשים לקחת את גורלם הכלכלי בידם.
  5. מיסוי הוגן – זהו הפרק המרשים ביותר בחוברת. מאוד קל לפזר הבטחות לפני בחירות. קשה הרבה יותר להצביע על מקורות המימון למימוש אותן ההבטחות. אני עוד זוכר כיצד בבחירות 99' הוציאה מפלגת העבודה בראשות ברק חוברת מהודרת שכללה הבטחות רבות בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה וכו'. כותבי אותה החוברת היו כנראה מאוד אופטימיים באשר לעלות אותן ההבטחות, כי סעיף ההכנסות היחידי שצויין בה היה הגדלת קנסות על עבירות תנועה.הגדילה לעשות הממשלה הנוכחית שגם שלא בתקופת בחירות בטיחה הבטחות שלא ידעה איך לעמוד בהן. בשנתיים האחרונות חתמה הממשלה על הסכמי שכר חדשים בין היתר עם הרופאים, המורים והמרצים, הגדילה את תקציב הבטחון מספר פעמים והחליטה על יישום חוק חינוך חינם מגיל 3 – היא רק שכחה להקצות מקורות מימון לתוכניות אלו. והנה הגענו למצב שבו הממשלה מעדיפה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות מפני שבתקציב 2013 יש צורך לקצץ כ-15 מיליארד שקלים כדי לממן את התנהלותה הלא מחושבת.לא כך בתכנית זו. כאן ישנו מקור תקציבי לכל הוצאה המפורטת בתכנית, ואף לגרעונות שיצרה ממשלת נתניהו. החל מהמקורות הצפויים יותר הכוללים העלאות מתונות של מסי החברות, המסים על ההון ועלייה מתונה במס ההכנסה על בעלי הכנסות גבוהות, וכלה בהצעות יצירתיות יותר. הצעה חשובה היא החלת מסקנות ועדת ששינסקי על כלל האוצרות הטבע המופקים בארץ. אוצרות אלו שייכים לכולנו ונמסרו בכמעט חינם לחברות ענק המשלמות על כך תמלוגים עלובים לממשלה. עם זאת, מקור ההכנסות היצירתי והשנוי ביותר במחלוקת בתכנית הוא המלחמה בהון השחור ובתכנוני מס אגרסיביים (להן מתאים הביטוי "כשר אבל מסריח"). סעיף זה מוערך בכ-35 מיליארד שקלים – הסעיף הגדול ביותר בתכנית. ימים יגידו האם הערכה זו ריאלית או לא.

סוציאל דמוקרטיה מהי

להשקפתי, סוציאל דמוקרטיה ניצבת על שני אדנים שווים בחשיבותם, אשר שניהם מבוססים על הכרה בחיוניות של המדינה בחיים הכלכליים שלנו.

הראשון הוא ההבנה כי ישנם שירותים שלעולם יסופקו על ידי הממשלה. שירותים אלו כגון בטחון, משפט צדק, בריאות, חינוך, רווחה, תכנון ותשתיות ראוי שיסופקו על ידי הממשלה שכן הפקדתם בידיים פרטיים אינה אפשרית מהטעם שהם מהווים מונופול טבעי, או מפני שהשוק החופשי לא יכול לספק אותם ביעילות, או מפני שהספקתן בצורה מסחרית תפגע בצורה חסרת תקנה בסולידריות החברתית.

השני, והפחות ברור לעין, הוא ההכרה כי המערכת הכלכלית מתנהלת מתוקף חוקי משחק וכי חוקים אלו הם מעשי ידי אדם ולא נפלו עלינו מן השמיים משל היו כח טבע כגון כח הכבידה. חברות שונות בתקופות שונות התנהלו תחת מערכות שונות של כללים שהסדירו את התנהגות הפרטים והכלל במשק, בצורה ששיקפה את ערכי אותן חברות. חוקים אלו קובעים את יחסי הכוחות בין מעסיקים, לעובדים, לצרכנים והם אלו המאפשרים את התעשרות המעטים על חשבון הרבים.

המדינה היא זו שיצרה את הישות המשפטית שנקראת חברה בע״מ. היא הקנתה לה זכויות והשיתה עליה חובות, והיא זו המאפשרת, באמצעות קיום משפט וחוק, את מערכת היחסים בין החברות ובינן לבין הפרטים. לכן חובה על המדינה, כשהיא מזהה שחוקי המשחק אינם הוגנים ואינם משרתים את החברה, את בניה ואת בנותיה, לשנותם.

תכנית מפלגת העבודה לכלכלה הוגנת משקפת שילוב נכון ומאוזן בין שני אדנים אלו ומהווה מצע מצויין לתחילתו של דיון ציבורי מעמיק יותר בנוגע לדמותה של החברה שלנו.

בפוסט הבא אראה איך המדינה יכולה באמצעות קביעת כללי משחק שונים לעודד את פיתוח הכלכלה, לצמצם פערים ובדרך לחסוך כסף מתקציב המדינה.

תחבורה ציבורית-אישית

בעיות התחבורה במדינת ישראל ידועות וברורות לכל וכן הפתרונות הנדרשים כדי לפתור אותן – הפסקת ההשקעה בכבישים ומחלפים המעודדים שימוש ברכב הפרטי והסטת ההשקעות לתחבורה הציבורית. עם זאת, לרובנו קשה לדמיין לעצמנו את היום בו נוותר על רכבנו הפרטי (גילוי נאות: לי עצמי אין רכב פרטי). הסיבה לכך היא שמערכת תחבורה ציבורית, יעילה ומפותחת ככל שתהיה, לעולם לא תהיה גמישה מספיק כדי לתת מענה לצרכי הניידות השונים שלנו.

לכן אני מוצא שיש להציע כלי משלים לתחבורה הציבורית שיעודד רבים לזנוח את רכבם הפרטי ולבצע את מרבית נסיעותיהם בתחבורה הציבורית. ראוי להדגיש – ההצעה הזאת מהווה מרכיב משלים לכינונה של מערכת תחבורה ציבורית ראויה ואיכותית ולא תחליף לה.

בהינתן רשת תחבורה ציבורית יעילה ומהירה, קיימים עדיין חסמים רבים למעבר משימוש ברכב הפרטי לשימוש בתחבורה הציבורית. תחבורה ציבורית יעילה בדרך כלל בהנעת יוממים, עובדים ותלמידים ממקום מגוריהם למקומות עבודתם ולימודיהם ובחזרה. היא הופכת פחות ופחות יעילה ככל שהיעד, שעת הנסיעה ומאפייניה האחרים הופכים לפחות שגרתיים. כך לדוגמא ביציאה לחופשה, בימי "סידורים", כשיש צורך להעביר ציוד או קניות ממקום למקום וכד'. מטעמים אלו, גם כשתוקם בישראל רשת תחבורה ציבורית יעילה, רבים יעדיפו לשמור את רכבם לשם מטרות אלו.

לכלי רכב פרטיים עלויות תקורה גבוהות – עלות רכישת הרכב, תשלומי חובה, בדיקות תקופתיות וביטוחים. לכן, למי שבבעלותו רכב, יש תמריץ גבוה להשתמש בו, על אף העלויות השוטפות הגבוהות (דלק, בלאי). זה בעייתי מארבע סיבות עיקריות:

  1. מערכת תחבורה ציבורית המסוגלת למשוך אליה רק את המשתמשים ה"כלואים" – אלו שאין ברשותם רכב, תתקשה להשיג מסה קריטית הדרושה לשם קיום תדירות גבוהה וכן תמשיך לסבול מהסטיגמה הנמוכה ממנה היא סובלת כיום. בתנאים כאלו, יקשה עליה להצליח.
  2. המשך הרצון לנצל את הרכבים הפרטיים ימשיך להעמיס על מערכות התחבורה הקורסות.
  3. עלות אחזקת רכב יכולה להגיע לכדי חמישית עד רבע מהכנסתה של משפחה במעמד הביניים. זהו עול כספי מיותר שעשוי היה, בנסיבות אחרות, לשמש להעלאת רווחתה הכלכלית.
  4. מרבית כלי הרכב מיובאים מחו"ל והמשך ייבואם מעמיס על מאזן התשלומים של מדינת ישראל.

כדי לשכנע אנשים לזנוח את הרכב הפרטי ואף להימנע מלרכוש אותו מלכתחילה, יש לתת מענה לאותן נסיעות שיותר קשה לבצע באמצעות התחבורה הציבורית. פתרון שכזה קיים ומיושם, בעיקר בתל אביב, בצורה נאה בשנים האחרונות על ידי חברת car2go. מדובר בשירות השכרת רכב לפי שעות. כלי הרכב חונים במקומות שונים בעיר, הלקוח יכול להזמין את הרכב למספר שעות, להגיע לרכב הקרוב אליו, לבצע את נסיעותיו ולהחזיר את הרכב למקום החניה הקרוב ליעדו האחרון. כך ניתן, באמצעות רכבים מעטים יחסית לתת שירות לאוכלוסיה נרחבת תוך ניצולת גבוהה של כלי הרכב.

כדי להפוך את המודל הזה למודל נפוץ ברמה הארצית יש צורך בהתערבות ממשלתית או מוניציפאלית. כדי להשיג זאת יש לקיים שני תנאים:

א. לפרוס מכוניות כאלה בכל רחבי הארץ.

ב. לקיים תחרות בין ספקי שירות שונים בתחום כדי להשיג מחיר ורמת שירות עוד יותר אטרקטיביים מהניתנים כיום.

כדי להקים עסק להשכרת רכב לפי שעות אין צורך בהון רב אך ישנו צורך במשאב אחד אשר מחולק ע"י רוב הרשויות המקומיות בחינם – מקומות חניה. על המדינה, באמצעות הרשויות המקומיות להקצות בכל רחוב במדינה 4-5 מקומות חנייה לטובת חברות מסוג car2go כך שכל אחד מאותם 4-5 מקומות חנייה יוקצה לחברה אחרת. מקומות החנייה יינתנו בחינם לחברות שתיבחרנה באמצעות מכרז. זוכי המכרז תהיינה אותן החברות שתצענה את מחירי השירות הנמוכים ביותר. זהו למעשה דגם דומה לדגם שהוביל לפריסה ארצית ורחבה של התקשורת הסלולארית במדינה.

כך תפעלנה בשוק 4-5 חברות בפריסה רחבה, תוך תחרות אמיתית ביניהן. התחרות העזה והפריסה הרחבה יבטיחו כי כל אדם יוכל ליהנות מנגישות גבוה לכלי רכב אלו. בתנאים אלו, רבים יעדיפו לוותר על הרכב הפרטי, על עלויותיו הרבות ונטל אחזקתו, ויעדיפו להשתמש באופן יומיומי בתחבורה הציבורית ובשירות הרכבים במקרי הצורך.

מבוסס על נייר עמדה שהוגש לועידה הרעיונית של מפלגת העבודה באפריל 2012

ארנונה – המס הגרוע מכל

שבע הערות על מיסוי עירוני

בצל מחאת האוהלים בקיץ 2011 והקריאה לצדק חברתי שליוותה אותה, מתקיים דיון ער בנושא צדק מרחבי. אחת הסוגיות הנדונות פחות בהקשר זה היא תרומתה של מערכת המס העירונית להגדלת הפערים המרחביים והכלכליים בין תושבי ישראל. הנה שבע סיבות מדוע יש לבטל את הארנונה ולהחליפה באמצעים אחרים.

  1. אמנם ניתן למצוא בערים רבות מגוון רחב של הכנסות ומצבים סוציו אקונומיים, אך ככלל, היישובים בישראל מתאפיינים בקוטביות רבה. ישנם יישובים עניים וישנם יישובים עשירים. הפערים בהכנסה הממוצעת של תושבי יישוב עני לעומת יישוב עשיר, נמדדים באלפי שקלים בחודש. ההיגיון העומד מאחורי המיסוי המוניציפאלי (בו נדון בהמשך), מוביל למצב אבסורדי בו מנגנון המיסוי המקומי פועל בצורה רגרסיבית, מגדיל את הפערים בחברה המקוטבת שלנו, בין יישובים עשירים לעניים, במקום להקטינם. הוא רגרסיבי בשלושה מובנים. ראשית, כיוון שההכנסה הממוצעת ביישוב עני נמוכה מאשר ביישוב עשיר, בכדי לספק סל שירותים נתון בעלות נתונה, על רשות מקומית בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים, לגבות מס בשיעור גבוה יותר (ביחס להכנסת התושבים) מאשר זה שייגבה ברשות מקומית מבוססת. שנית, ברשות מקומית ענייה סל השירותים אמור להיות גבוה יותר מאשר ברשות מקומית עשירה, כיוון שעליה לספק שירותי רווחה שאינם נחוצים ברשות העשירה. בנוסף עליה לספק שירותים שברשות עשירה מסוגלים התושבים לקנות בעצמם באופן פרטי (כגון חוגי העשרה, קייטנות, מתקני נופש ופנאי וכו'). כל אלו דורשים השקעת משאבים נוספת שאינה נחוצה ברשויות העשירות. שלישית, ברשויות עניות, תושבים רבים זכאים להנחות בארנונה. ההטבות שמקבלים תושבים אלו מאלצות להעלות את תעריף הארנונה לאלו שכן משלמים שמצבם אינו שפיר בהרבה משל אלו המקבלים פטור מהמס. כל אלו יחדיו מבטיחים כי לרשות מקומית ענייה אין שום אפשרות להתחרות ברמת השירותים הניתנים ברשות עשירה. בפועל, רמת השירותים העירוניים מקיימת מתאם חזק לגובה הכנסת התושבים בה. רמות השירותים השונות מנציחות מצב בו כל מי שיכול עוזב את הרשויות העניות כשהוא משאיר מאחוריו פערים הולכים וגוברים וסיכויים הולכים ופוחתים לשפר את מצב הרשות.
  2. רבים מציינים את תופעת גביית החסר כגורם המרכזי לפערים ברמת הרשויות המקומיות ואכן מבדיקה שנערכה לאחרונה עלה כי שיעור גביית מיסי ארנונה נע בין 20% ל-90%. ממצא מפתיע נוסף הוא כי אין כמעט קשר בין ההכנסה הממוצעת ביישוב לבין שיעור הגבייה וכי ישנן רשויות עניות המגיעות לשיעורי גבייה מרשימים ולצידן רשויות עשירות שכמעט ואינן גובות את מיסיהן. בפועל, מי שסובל משיעורי הגבייה הנמוכים הם התושבים – הן אלו שלא משלמים את מיסיהם ובמיוחד אלו שגם משלמים וגם לא מקבלים שירותים באיכות ראויה. ביטול מאות מנגנוני הגבייה נפרדים וגביה על ידי רשויות המס של המדינה יבטיחו שיעור גבייה גבוה שישפיע בצורה שווה על כל היישובים.
  3. מענקי איזון הניתנים על ידי הממשלה אמורים, כשמם, לאזן את הפערים הכלכליים בין הרשויות. אולם, אם נשווה את סכומי גביית הארנונה לעומת גובה מענקי האיזון (17 מיליארד ו-2.3 מיליארד בהתאמה בשנת 2009), נראה נכוחה, כי אין בכוחם כדי להקטין משמעותית את עומק הפערים. חמור מכך, העובדה שישנן רשויות המקבלות דרך קבע מענקי איזון מטילה עליהן מעין אות קלון אשר פוגע בגאוות תושביה, מחזק את נטייתם להסתמך על השלטון המרכזי ומחזק את הנטייה של אחרים להימנע מלהתגורר באותה הרשות.
  4. העובדה כי הארנונה נגבית על בסיס טריטוריאלי מביאה עימה עיוותים לרוב. רשויות רבות מרוויחות דמי ארנונה ממפעלים ועסקים הנמצאים בשטחם אך בהם מועסקים תושבים מרשויות אחרות. רשויות רבות מתעמתות ביניהן על הגבול ביניהן, לא בשל הצורך האובייקטיבי שלהן בשטח לשם בנייה ופיתוח אלא בשל הרצון שלהם להכניס תחת תחום שיפוטן מפעלים, בסיסי צבא וגורמים אחרים המניבים הכנסות נאות ממיסים. בתקופה האחרונה אנו עדים למאבקים אלו בין המועצות האזוריות המבוססות בצפון הנגב לבין ערי הפיתוח העניות הנטועות בתוכן.
  5. הרצון להגדיל את גביית דמי הארנונה מעודד לחצי פיתוח מעוותים. לדוגמא, בהיקף העיר שדרות מתוכננים בימים אלו 3 מרכזי קניות. בעוד שמרבית הלקוחות במרכזי הקניות הללו צפויים להגיע מהעיר עצמה, ההכנסות מהם תזרומנה אל כיסי המועצה האזורית שער הנגב אשר בשטחה ימוקמו מרכזי הקניות. מלבד אי הצדק הכרוך בעניין, זוהי דוגמא לפיתוח המחליש מרכז עירוני, מעודד את זחילת השימושים בו לשוליו על חשבון שטחים פתוחים, הבא במקום פיתוח מושכל יותר שהיה יוצר מרכז עירוני חזק וקומפקטי. באופן דומה הוקמו בשני העשורים האחרונים מכללות רבות בקרבה רבה לערים אך מחוצה להן, בשטח מועצות אזוריות, בצורה המקשה על הסטודנטים, מייצרת קמפוסים מנותקים מכל הקשר, היושבים כפצע על שטחים חקלאיים לשעבר, מרוחקים ממוסדות תרבות, שירותיים עירוניים, מסחר ומגורים. כך גם הוחמצה ההזדמנות לייצר לערים חלשות תדמית אקדמית שהייתה מסייעת להם רבות. כך נעשה בין היתר בקרית שמונה, עפולה, שדרות ועכו.
  6. ההיגיון, החיובי כלשעצמו, העומד מאחורי שיטת המיסוי העירוני הוא כי באמצעותו ניתן לשמור על עצמאות הרשויות המקומיות ולאפשר להן אוטונומיה בפעולותיהן. העובדות בשטח מראות אחרת. הרשויות העניות הנסמכות על שולחן הממשלה המרכזית באמצעות מענקי האיזון, גם כך נהנות מעצמאות מוגבלת לעומת העצמאות מהן נהנות הרשויות החזקות יותר. יתרה מכך, בשנת 2009 מתוך התקציב הרגיל הכולל של כל הרשויות המקומיות בארץ אשר עמד על כ-41 מיליארד שקלים, רק כ-27 מיליארד שקלים מומנו באמצעות הכנסות ממקורות עצמאיים. 14 מיליארד שקלים הועברו על ידי הממשלה למימון פעולות שונות (בעיקר בתחומי החינוך, הרווחה והתשתיות). ח"כ לשעבר, פרופ' שבח וייס הראה כבר בשנות ה-70 שרשות מקומית אינה עצמאית משליטת השלטון המרכזי, אם הוא שולט אפילו בשיעור קטן עד כדי 2% מתקציב אותה רשות. לפי קריטריון זה, אין אף רשות מקומית הנהנית מאוטונומיה מלאה בניהול סדר העדיפויות שלה.
  7. בשנת 2011 קיימות בישראל 251 רשויות מקומיות מסוגים שונים. לכל אחת מהרשויות האלה קיים מערך גבייה שתפקידו לגבות את מסי הארנונה (חלק מהרשויות גובות את הארנונה באמצעות חברות חיצוניות). תופעת לוואי חיובית של ביטול הארנונה והמעבר לגבייה ממשלתית, תהיה ביטול הצורך במנגנוני הגבייה הנפרדים וכתוצאה מכך חסכון של עשרות מיליוני שקלים ואלפי תקנים ועובדים שיוכלו להיות מופנים לשיפור השירותים הניתנים לתושבים.

ארנונה היא מס רגרסיבי במהותו המגביר את אי השיוויון המרחבי. התחליף הפשוט למיסוי העירוני הוא העלאת שיעורי מס ההכנסה וקביעת תבחינים פשוטים לחלוקת המשאבים לרשויות המקומיות. צעד זה אינו דורש הקמת מנגנונים מסובכים, שהרי הם קיימים זה מכבר, אינו דורש חקיקה (למעט זו שתבטל את אפשרות גביית הארנונה) וניתן לביצוע באופן מיידי.

מבוסס על נייר עמדה שהוגש לועידה הרעיונית של מפלגת העבודה באפריל 2012